יש לי ווידוי קטן. מאז שראיתי את המחזמר של מרי פופינס בברודווי בניו יורק אני לא מפסיקה להתעסק בזה. הורדתי כל שיר אפשרי שאי פעם הוקלט בנושא, את הסרט כמובן ואת מאחורי הקלעים המיוחד שפורסם ביום ההולדת ה-40 של הסרט.
יש משהו בדמות הזו של מרי פופניס שמזיז לי משהו בפנים, מדגדג. אולי זו העובדה שמאז ומתמיד היצירות של וולט דיסני הזיזו לי הרים בפנים, אבל אחרי שראיתי הרבה וולט דיסני אין לזה כבר כזו השפעה. אני לא זוכרת ממש מתי סרט כל כך הפריע לי בחיים.
ואולי זה פשוט בגלל שאני לא כל כך מצליחה להבין את הסרט. אני אף פעם לא אהבתי את הסוף שלו, לא כשהייתי קטנה וגם לא עכשיו. עכשיו במיוחד, כשאני יותר מבינה בנושא. כמובן שמרכז הסרט הוא הילדים, והקונפליט שלהם נפתר... כנראה שיש משהו בג'ולי אנדרוס שמשך את תשומת הלב למרי פופינס ולא לילדים עצמם. בכל מקרה, אני כבר שבוע (מאז שחזרתי) לא יכולה פשוט להפסיק עם השגעון הזה.
יש משהו בכל הבניה של הדמות של מרי... משהו שהוא מרגיש כזה נכון, אני לא יודעת לתאר את זה, אולי קסום במידת מה, אבל לא קסום במובן של לא מציאותי. מרי פופינס מקסימה באופן הכי מציאותי שיכול להיות, זו דמות מהפנטת, לא משנה מי משחקת אותה. הכי מפריע לי שהספרים לא יפתרו לי את הבעיות, כי בסופו של דבר הם לא כאלה ממצים. כמובן שאני יכולה לדמיין בעצמי את הכל, אבל זה... זה לא הפתרון שאני צריכה.
מה אני מקשקשת, אני סתם מרגישה צורך לא נורמלי שכזה לשתף בדחף הזה שפתאום התעורר בי.
ואולי... ואולי מרי פופינס מייצגת משהו שהיה רדום אצלי בזמן האחרון, משהו שהרדמתי מאז שנפרדתי מהתיכון. משהו שתמיד הייתי זקוקה לו, ואף פעם לא היה לי, לפעמים היה קצת. הדמות הזו, האישה מלאת הכרזמה, היופי והחוכמה יש לציין, הדמות הזו באופן תמידי, רצוף וקבוע מעוררת בי דברים. מעוררת בי מן פרצים של אופטימיות, אבל גם של נהר רגשות שמתערבל בפנים ומתפרץ החוצה. אז פעם הדמות הזו זו מורה, ופעם שחקנית בסרט. מה זה משנה? אני אולי מתחילה להבין כאן משהו... אולי אני מתחילה לגעת בקצה של קרחון, שאין לי שום מושג איך הוא נראה, והקרחון הזה הוא החולשה שלי, הבעיה הכי גדולה שלי, הדרך היחידה שלי לאושר ולשלווה, בעיקר לשלוות הנפש.
פתאום הדמעות מציפות. מוזר לי מאוד. אני חושבת שהרגע, בדיוק הרגע הצלחתי לגעת עמוק, יותר עמוק משהגעתי אי פעם אל נבכיי נשמתי. זה כל כך משחרר עכשיו לגעת בפצע המדמם הזה. ללטף אותו בעוד מקשיבי לצלילי השיר "Anything can happen" מתוך המחזמר. בדיעבד, המחזמר היה מדהים, אבל לא משהו יוצא מן הכלל. הסרט טוב, מקסים, אבל גם הוא לא מושלם. אולי זה מה ששווה בכל העניין, ואולי דווקא הסוף השנוא הזה עלי, דווקא הוא הפואנטה של הכל.
מרי פופינס תדבר לכולם, בכל הגילאים, בכל הדורות. עצם העובדה שבסופו של דבר הסרט נגמר בסימן שאלה רק הפך את זה לקלאסיקה. כל שנותר לי הוא לשחרר אנחת רווחה, לנשום נשימה עמוקה, להזיל דמעה, ולרחף בעולמות הדמיון שלי כרגע.
הפווסט הזה ישמש תזכורת. אני באמת חושבת שמשהו קרה כאן, עדיין אין לי ממש מושג מה, ומה ההשלכות. אולי בפעם הראשונה בחיים שלי קרה לי משהו בלי שצפיתי אותו מראש, והכל בגלל איזה סדרת ספרים, סרט ומחזמר.
לילה טוב,
נועה.