נבכיי נשמתי

צלצול טלפון. "מעניין מה אביה רוצה עכשיו?" חשבתי לעצמי. לחצתי "פאווז" על המוסיקה והושטתי את היד למכשיר. על הצג נכתב "ע** *****" שאני אקרא לו כאן ע'.

הופתעתי כל כך. "כמה זמן לא דיברנו" חשבתי לעצמי.

עניתי ב"היי" המפורסם שלי אבל היי מתלהב, היי שמח, כי באמת כל כך שמחתי לקבל את הטלפון הזה, רציתי לדעת שהוא לא שם, באיזור המדמם ההוא. "שלום לך! כמה זמן, כל כך הרבה זמן", "כן הא" השבתי. "הרגעה דיברתי עם X (לא רלוונטי). היא אמרה לי שהיא דברה איתך לא מזמן ושאלה אם את יודעת מה איתי. היא אמרה גם שהיא הופתעה לדעת שאת לא יודעת כי היינו מאוד קשורים אחד לשני. כשהיא אמרה את זה אמרתי פאק איזה דפוק אני שלא התקשרתי כל הזמן הזה". צחקתי צחוק של נחמה, פשוט לא היה לי מה לומר רק רציתי להקשיב לו, למילים המתגלגלות. "אז מה מה קורה איתך?"

"יאו אתה לא יודע, פתאום לפני חודש קיבלתי זימון נוסף למבחנים במודיעין, התקבלתי וזה, ועכשיו אני מתגייסת ליחידה מגניבה במודיעין עוד 5 ימים" "דיייי עוד 5 ימים?! אני לא מאמין, אלוהים", "חחח כן, עוד 5 ימים. ומה איתך איפה אתה נמצא עכשיו?" שואלת בקול של אם מודאגת.

"אני? אני בעזה, אבל אל תדאגי לא בפנים, וכנראה שגם לא אהיה בפנים. יש עוד דברים שצריך לעשות כאן, מה שאומר שאני לא רואה בית בזמן הקרוב." "אתה אומר את זה כאילו אתה רוצה להיכנס, אתה צריך להיות שמח שאתה לא שם" הפצרתי בו כמו אמא פולניה. "כן אני יודע, והאמת שאני לא רוצה להיכנס לשם, טוב לי איפה שאני עכשיו" "אני כל כך שמחה לשמוע. מתי היתה הפעם האחרונה שהיית בבית?" "אני חושב שזה היה לפני שבוע... כן לפני שבוע".

אחרי זה דיברנו גם על הטקס שבו הוא היה אמור לקבל את הדרגות שלו (סוף קורס קצינים) שהתבטל בעקבות המצב ושיערך במדי ב' קרוב למקום שבו הוא נמצא. "את לא מבינה כמה עבדתי בשביל החתיכת מתכת הזו, וכמה זה מאכזב שהטקס יהיה כזה עלוב... פחחח מדי ב'" לא ידעתי מה לומר לו, זה ברור שזה מאכזב. "כן, אבל אתה יודע, זה המצב אין מה לעשות" "כן אני יודע".

"טוב נועה, אני מצטער שלא דיברנו, בהצלחה בגיוס, תספרי לי מי המפקדים שלך, אני מכיר הרבה במודיעין, ותשמרי על קשר, ביי" "ביי".

שחכתי כמה הבנאדם הזה חשוב לי, ולמרות שפתחתי אליו רגשות בשלב מסויים, מעבר לידידות, הם די עברו, וזה טוב. ברגע שזה יתאפשר אני כל כך הולכת לשמר את הידידות הזו ואני אשמור על קשר. בחיים לא יכולתי להיות פתוח עם בנאדם כמו שהייתי איתו, וזה משהו שאסור לתת לו לחמוק. אני קיבלתי החלטה שזה אחד מהדברים שאסור לי פשוט לעמוד מהצד ולראות אותם קורים סתם כי אני לא עשיתי כלום. בצורה הזויה קצת, זו הידידות שתמשיך איתי מהתיכון, הידידות הכי חזקה שהצלחתי ליצור, ואנחנו גרים חצי שעה נסיעה זה מזה.

הוקל לי לשמוע שהוא בסדר ושהוא שומר על עצמו.

באופן שכל כך מתאים לו, הוא גם הצליח להחדיר בי קצת מוטיבציה (נו טוב בכל זאת, קצין) לקראת השירות. גאד אני כל כך שמחה שבסוף הוציאו אותו מקרבי, כל כך שמחה בצורה הכי אגואיסטית שיש אבל לא איכפת לי.

ואפרופו אגואיסטיות- בזמן האחרון בכל פעם שיש ידיעה על הרוגים אני מחכה בקוצר רוח, ואולי עצבנות, לראות את השמות. כשאני מבינה שאני לא מכירה את השמות האלה יש בזה הקלה מסויימת, שוב בצורה הכי הכי אגואיסטית שיש, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לעשות את זה. אני מניחה שזה אנושי.

עוד 5 ימים לגיוס, פחד איום.

נועה.

"כשתהיהי גדולה, לא יהיו מלחמות, ולא יהיה צבא. לא תתגייסי ותוכלי לחיות את חייך בשלווה. לא תצטרכי להכיר מושגים כמו מורשת קרב והכל יהיה טוב"

למה תמיד צריך למכור קלישאות לילדים?

באופן רשמי אני מתגייסת למלחמה. אני לא חושבת שזה נתפס ממש אולי גם בגלל שאני לא הולכת לשרת שירות קרבי. מה המשמעות בכלל להתגייס למערך התומך בזמן מלחמה? כל כך הרבה סמני שאלה מתעוררים.

אחי שואל אותי תמיד אם אני אהיה במלחמה, אמרתי לו שמתפקידי לספק שירות שיעזור ללוחמים, כי לפי המידע שאני אתן להם הם ידעו מה לעשות. הוא השיב "איזה מזל, אני לא רוצה שתמותי".

הלב נקרע במצבים כאלה. מצד אחד ביסודי עד תיכון דואגים להבהיר לך כמה זה חשוב להקריב את השנים האלה למדינה, וחס וחלילה במצב מלחמה גם לפעמים מקריבים את החיים, "זה המחיר בעבור המדינה" "נולדנו למדינה ואנחנו צריכים לשלם בדם מידי פעם כדי להחזיק אותה" - אנחנו מגש הכסף התמידי והקבוע שעליו מוגשת המדינה. מגש הכסף המדמם. אני יודעת שהחיילים שם, חבריי לשכבה שבוודאי נמצאים שם ברגעים אלו, דניאל הלוחמת וגם ההוא וההיא.

פתאום מושגים כמו להקריב למען המדינה שווים כלום, כלום לא שווה את הדם של האנשים האלה. פתאום למושג "חיילי חיר" יש פנים.

אני מנסה להסביר לאחי הקטן כמה חשוב לתת למדינה ולהגן עליה כי היא תהיה נצחית והחיים שלנו במילא יסתיימו בסופו של דבר "למען הילדים" אני אומרת לו, נשמעת בדיוק כמו המורה שלי מהיסודי שעברה לא מעט מלחמות. ילדים של מי? לא של המתים זה בטוח.

אני מוציאה מילים ונקרעת מבפנים. אני כבר לא מאמינה בזה, אני כבר לא חושבת ככה, אבל לא לחלוטין.

אחי משיב לי "אני פשוט לא רוצה למות. אני לא רוצה להיות לוחם ולמות. ואני לא רוצה שתמותי" שאלתי אותו "אם אנחנו לא נגן על המדינה, מי כן?". כמובן שהוא היה חסר מילים לכמה רגעים ואז אמר "אחרים".

לי ולאמא שלי היה ויכוח על המלחמה, הצגתי בפניה בפעם הראשונה את דעתי שאומרת שהמלחמה הזו לא צודקת. היא המציאה כל מיני טיעונים דביקים. מאז היא כל הזמן ממשיכה לרדת עלי כל פעם שהנושא עולה. כל פעם שאני אומרת משהו קטן, ולו הכי פצפון, היא ישר מתפארת במשפט "אבל אמרת שאת נגד לא???"

ואני רוצה לומר לה... כל כך קל להניף בדגל המלחמה, לשבת בחמ"ל הציבורי המאולתר ולומר "יאללה לחסל את כל החמאס!" והמחמירים גם יוסיפו "ואת כל הערבים והשמאלנים איתם" אבל יש לזה מחיר, מחיר כבד ואף אחד לא מבטיח כלום, והמצב רק מדרדר, ואפילו המורל בעם כבר לא יכול לעלות. אמא שלי לא מבינה את ההבדל בין מלחמה לבין פעילות. אני הייתי בעד ה"מלחמה" ביום הראשון, ואז כשהבנתי שמדובר כאן בכמה חודשים קדימה... זה פשוט לא הדרך, לדעתי.

אני רוצה להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל עוד 8 ימים ולהיות גאה, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. בייחוד שבבית מחכה לי אחי, שכל מה שהוא רק רוצה זה "אל תמותי".

נועה.

חנוכה נגמר, לפחות כל האירועים של חנוכה עבורי. באמת היה כייף, אחד החגים היותר פעילים שלי.

באותה נשימה החלטתי שהייתי פזיזה מידי (נו כמובן) לפני כמה פווסטים ועד שאני לא אגיע לקורס שלי בצבא אני לא יכולה לדעת דבר ולא יכולה לקבוע דבר.

את הזמן הקרוב אני אשתדל להעביר כמה שיותר עם המשפחה, כי בכל זאת עוד שבועים יהיה מן ניתוק, ארצה או לא.

באופן טבעי הבלוג יפסיק להתעדכן לעיתים כה תכופות, אבל אני מבטיחה לזרוק לכאן עצם מתישהו... זה גם לא עד כדי כך משנה.

שיהיה בהצלחה, לכולם, ושהמבצע בדרום יגמר כמה שיותר מהר.

המבצע... זה מרגיש קצת כאילו שאנחנו קניבלים. האיזור היה כל כך רעב לעימות שכנראה זה היה בלתי נמנע... אני תוהה, האם באמת מלחמות הן בלתי נמנעות? האם עד ששני הצדדים משחררים את האגרסיות שלהם עד כדי אסון אי אפשר לנסות לעצור ולהרגע?

תכלס, לזרוק עלינו טילים במשך 8 שנים זה לא מתקבל על הדעת. הבעיה שלי עם העניין שלמה חיכינו 8 שנים. כלומר, צריך לחכות 8 שנים כדי שיהיה מן תירוץ מאולץ לטבוח שם בכל מה שזז? זה קצת מרגיש כאילו אנחנו מחפשים את התירוץ להרוג כמה שיותר, אחרת איך תסבירו למה חיכו כל כך הרבה זמן עם הפעולה הזו? אם היו מבצעים את זה מזמן לא רק שזה לא היה נגרר למלחמה (ומצפה לנו מלחמה ארוכה) גם לא היינו צריכים לתקוף בכל העוצמה.

זה באמת נראה כאילו שלרמטכ"ל היה משעמם והוא החליט לשלח בחמאס את כל המטעמים שלנו. באמת צריך להוציא את כל העוצמה הצבאית שלנו על המקום הזה רק בגלל שאנחנו יכולים? שלא נדבר כמה כסף המלחמה הזו תעלה למשלם המיסים שגם ככה יש לו משבר כלכלי חריף על הראש.

בחייכם, אתם לא רואים? זה בדיוק אותו דפוס כמו מלחמת לבנון, מטוסים הורסים הרס אדיר בהתחלה, ואז משהו משתבש ואז צריך להיכנס שיריון ורגליים, ואז ישראל מפשלת, שוב ושוב ושוב.

האויב הזה מזוויע בכך שהוא מוכן להקריב את האנשים שלו כדי שיתפרסמו תמונות מזעזעות בעולם, נכון. אנחנו לא צריכים לרדת לרמה הזו, גם אם זה היה הדבר הכי נכון מבחינה טקטית לעשות. אבל אתם באמת חושבים שאנחנו צריכים את כל זה? הלוואי וזה היה נמנע.

היום נזכרתי בפעם ההיא שנסענו לחזרות בגן יבנה ועברנו בדרך בשדרות, עוד בתקופה שנפלו המון קאסמים. נזכרתי כמה פחדתי וכמה הוטרפתי ואיך שכל שניה בראש שלי עברה המחשבה "אם יש צבע אדום לאן אני בורחת?". המחשבה הזו מעבירה בראש גם איך אני מגיעה ראשונה לדלת ועוברת את כל האנשים האלה. איך אני מצליחה לטפס עליהם ולעקוף. זו המחשבה הכי אכזרית אך בו בזמן הישרדותית נטו. כשנמצאים במצב כזה אי אפשר להסתכל מבעד לחלונות האוטובוס על חלונות הראווה. העיניים כל הזמן מחפשות מקומות אסטרטגיים למסתור. כי ככה זה באיזור מלחמה. כל החושים והיצרים ההישרדותיים מתפרצים ואי אפשר לשלוט בזה. אז הזדעזעתי מהמחשבות שלי, איך אני מעדיפה את עצמי על אחרים. היום אני מסתכלת על המחשבות האלה בהבנה ובעיקר- דואגת להזכיר לעצמי כמה היה מפחיד שם כדי לגלות כמה שיותר אמפתיה עם תושבי הדרום. עם המשפחה שלי.

שקט.

שלווה.

שלום.

נועה.

אמרתי נלך לישון מוקדם, מחר יש השכמה, שוב טכנאים של הוט, שוב עוזרת בית, וגם: קרית אתא בערב בשיא הספונטניות.

ואז התיישבתי על המחשב וכמובן לא ידעה נפשי שובע. וואלה, Yנט ואפילו NRG. ככה אני אוהבת את החדשות שלי, בלילה.

אז אחרי שקראתי עוד כמה ססמאות בחירות, הפנתי את ראשי לכמה כתבות האח הגדול, כמובן טיזרים לגמר. אחרי שאמרתי פחות או יותר כל מה שכבר אפשר לומר על הדרעק הזה, יש עוד נקודה אחת שעולה ועולה בזמן האחרון ומאוד מציקה לי.

ביחד עם כל ההוא הא מסביב לתוכנית הטיפשית הזו, עולה קמפיין להחזרת גלעד שליט עם ססמאות כמו "להדיח את גלעד מהשבי" או "האח הקטן מופקר בעזה" או "למה כל המדינה רואה ביוסי בובליל גיבור ולא בגלעד" או "סמסו גלעד ל2020".

ואני שואלת- מה הקשר?

עם כל הכבוד לגלעד שליט וחשיבות החזרתו הביתה, אין כל קשר וטעם בין האח הגדול לבין המאבק להחזרתו. זה כמו שיתלננו שאנשים סימסו לבועז מעודה במקום לאלדד רגב ואודי גולדווסר. זה טימטום אחד ענק. מנהלי המאבק טוענים שלמען כוכב טלוויזיה עם ישראל יעשה הכל, אך לא למען שבויים. זה בולשיט אחד גדול- כל מה שדרשו מעם ישראל זה לעשות את מה שהוא הכי אוהב לעשות- לראות טלוויזיה. היחידים שאולי מנהלים מאבקים לטובת משתתפים כאלה או אחרים הם בני המשפחות או בעלי אינטרס.

גם ככה צריך להאשים את קשת בקונפליקט הישן שהיא עוררה בכוונת תחילה, אבל מפה ועד להאשים תוכנית טלוויזיה באי החזרת שליט? מה?

התוכנית הזו מעוותת לאנשים כאן את הראש, החשיבה, וכל שמץ היגיון שעוד איכשהו יכול להיות בישראלי הממוצע.

ומה מחר? שנאשים את הישרדות במיתון הגלובאלי? בחייכם, תעזבו את בובליל כבר בשקט ותנו לזה לדעוך. הוא יקח את המיליון, יתן שליש לבת שלו, ואת כל השאר יפסיד בבורסה. מחרתיים נהיה עם הישרדות פנמה, ותוכנית חסרת תוכן של היפ הופ מול קלאסי, וסלט שלם של תוכניות חסרות טעם.

העם רוצה שטחיות! תנו לעם שיטחיות, ועזבו אותו באמש'כם כבר!

נועה.