נבכיי נשמתי

סוף סוף זה נגמר, הטירוף הבלתי הגיוני הזה בין "בולילים" לבין "פרידמנים". עוד חודש העניין ישכח, רק חכו ותראו (מישהו אמר הישרדות איי הפנינה?)

יש לי רק הערה אחרונה לסיום.

מיליון SMSים לא יכולים להגיע רק מפרידמנים מתים. אותם האנשים בדר"כ לא מצביעים לכאלה דברים בטענה ש"אני לא ארד לרמה הזו ואני לא אגרר לאיוולת הזו", הם גם אף פעם לא מודים שהם רואים האח הגדול, הם לא מדברים על זה, הם מכחישים כל קשר לסדרה- בקיצור לא מסוג האנשים שיפעלו לכזו כמו היסטרית של SMSים.

לכן, קרה אחד משלושה דברים:

1) כל הויכוח הזה שעוררה הבת בובליל מאוד עצבן כמה פרידמנים שהחליטו להרים טלפונים ולעשות דווקא.

2) ההפקה התערבה. כן היא באמת התערבה, אבל היא היתה מאוד זהירה ועד לפני כמה שבועות דווקא התערבה לטובת בובליל האב, הרי הוא יוצר את כל העניין וחייבים שהוא יגיע לגמר כדי שיהיה מעניין. מישהו אמר 5 מתמודדים בגמר? מעניין למה.

3) בסופו של דבר, לא רק ל"פרידמנים מתים" יש את היכולת להזדהות עם מה ששפרה יצגה, ואם נצא שניה מהוויכוח הילדותי הזה בין אשכנזים למזרחים, שפרה גם יצגה סוג של נשיות מאוד מאוד חזקה ודומיננטית, אין ספק שאם לא היה יוצא השד העדתי, שפרה היתה זוכה בזכות הקול הנשי האקטיביסטי.

כך או כך, בובליל שתכנן את דרכו לגמר לא עשה טעויות כלל וכלל מבחינה אסטרטגית, חוץ מטעות אחת- שהביא את הבת שלו איתו.

ושפרה? היא לא באמת ניצחה בגלל מה שהיא עשתה בבית, ובשביל הדברים שהיא נלחמה למענם, למעשה היא לא ממש נלחמה על דברים רק התגוננה כל הזמן (לא רק, אבל התגוננה). מבחינה אסטרטגית שיפרה עשה המון טעויות כמו לדחות את הדירים החדשים, וכמו להסתגר. היא זכתה בגלל שרצו שמה שהיא מייצגת יזכה וחבל שהמשחק יצא מהפרופורציות הנכונות ועבר למגרשי משחק אחרים לגמרי. אם לא היינו שוכחים שזה משחק וכן היינו שופטים כל אדם עפ"י צורת המשחק שלו ואסטרטגיה, לדעתי לאון היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה כמו שהוא היה צריך, ומי יודע אולי איתי היה זוכה.

לדעתי- התוכנית היתה הרבה יותר מעניינת והפוטנציאל שלה היה הרבה יותר מתממש אם קשת לא היתה פותחת כאלה עיניים ועושה ליהוק כזה מכוון למחלמת עולם. אם זה היה נשאר ברמת המשחק, כמו בהישרדות, זה היה הרבה יותר מעניין ולא היה נשאר טעם כזה מלוכלך בפה אחרי התוכנית.

נסכם את זה ככה- כל ראליטי ענק שעובר, מוריד אותנו עוד ועוד ברמת האיכות של התוכן. גם ריאלטי יכול להיות איכותי (ראו "משפחה חורגת"), ונאמר שאני יצאתי מהאח הגדול בהרגשה "ואללה השרדות היה יותר טוב".

מצד שני- אם האח הגדול זו הדרך המודרנית לעלות נושאים כמו פתיחות לקהילת הגייז בישראל, הכרת ערבים מהסוג המודרני, וגם יישוב סכסוך ישן וכואב של אשכנזים מול מזרחיים ועל הדרך להכניס גם את שליט למה לא- אולי זה הדרך היחידה להביא משהו חשוב לציבור, בדלת האחורית.

קצת רווח לי ששפרה ניצחה- מודה. יש לי המון הערכה וכבוד ליוסי, שסחב את כל ההפקה הזו על הכתפיים שלו (ואני במקומו היתי מאוד מאוכזבת אם כל מה שהייתי רואה מזה זה טיסה מסכנה לניו יורק) ועינב ביתו, שאף אחד לא באמת נתן לה את הזרקור שהיה מגיע לה (כי היא באמת זו שדחפה את אבא שלה כל כך גבוה- הוא לא היה מגיע לשם רק עם עברית קלוקלת, היא ספגה את כל האש בשבילו), אבל קל לי יותר לחשוב שבסופו של דבר הציבור הישראלי מעדיף משהו קצת יותר איכותי, קצת פחות בוטה, גם אם זה על חשבון התנשאות מה. לא תמיד להיות ישיר, ואמיתי, ובוטה זו ההתנהגות הנדרשת בחברה.

אופס. גם אני נגררתי. מדינה שלמה נגררה לדיבור על מי שהמתמודדים לכאורה מייצגים ושחכו את המשחק, כל כך קל להגיע למקום הזה. אף אחד לא שאל את המתמודדים את מי הם רוצים לייצג, אם בכלל, וכבר מדינה שלמה החליטה בשבילהם. ככה זה ריאלטי.

שפרה לא תהיה סלב גדול מידי, כי היא לא באמת ניצחה בגדול, אלא רק גרמה לאנשים מסויימים, ובינהם אני, להשמיע אנחת רווחה קלה ולומר "המציאות אולי באמת לא מי יודע מה, אבל לפחות לא קיבלנו את זה לפרצוף בשיא העוצמה" כי שפרה לא באמת ניצחה, ויוסי לא באמת הפסיד, ואנחנו לא באמת נזכור אותם.

דבר אחרון- מה שהכי שנאתי היום היה הדחקת התאונה המחרידה בכביש לאילת של אוטובוס התיירים לטובת הגמר הזה. השטות הזו. ועוד יותר מה שעצבן אותי זה הצביעות המעצבנת של עורכי אתרי האינטרנט הגדולים: וואלה, Yנט וNRG, כאילו להתעלם ולהתעקש לדווח על התאונה, כאילו שזה באמת מעניין מישהו ההצתדקות שלכם

נועה.

טוב אז בא לי על פווסט רדוד. עמכם הסליחה.

היום עשיתי מעשה רדוד, נחות, וקפיטליסטי בעליל, הלכתי לקניות, או כמו שאחרים מכנים את זה "שופינג". האמת שזה משעשע. בתור אחת שיש לה אמא שקניות זה השם הראשון שלה, אני נולדתי עם סלידה מסויימת לדבר. אז התחלתי להתעניין קצת באופנה, ופתחתי סוג של סגנון משלי, לדברים שאני אוהבת. למזלי, רוב החנויות לא מייצרות דברים שתואמים לסגנון שלי, אז אני תמיד מצליחה למצוא תירוץ למוכרת "זה פשוט לא אני" או "אני לא מתחברת לבגד". נכון שזה תירוץ עלוב? ממתי אנשים צריכים להתחבר לבגד? אני כזאתי מלודרמטית לפעמים.

אניוואיז, אם יש חנות שבה אני כן מתחברת בדר"כ לעיצוב ולבגדים (בדר"כ זה אומר קולקציה כן וקולקציה לא) זו זארה (אהם פרסומת סמויה. אחוזים מישהו?). אז נכנסתי לזארה, וחפרתי בעירמות הבגדים הענקיות. זה עוד תופעה מאוד מעניינת אצל המין הנשי. תתלה שלט "100 ש"ח הנחה!" בכניסה, תעמיס על שולחן מסכן 100 פריטים, והנשים ימצאו דרך להפוך את הערמות הדקורטיביות לכאורה, להר האוורסט או לחילופין חומר דליק מוכן למדורה, רק להצית.

אמא שלי רק רואה את הר הבגדים שעמד שם בכניסה וכאילו בבת אחת האישונים שלה הפכו לסימן "$" או יותר נכון למשהו בסגנון "@". יש משהו בהר הזה שמכניס לנשים אדרנלין? זה כאילו מוסיף לחווית הקניות- לא רק שתצטרכי אשכרה למדוד (שזו מטלה לא פשוטה בפני עצמה) אלא גם תצטרכי לנבור בתוך ההר הבלתי מזוהה הזה כדי לדוג איזו שהיא חולצה במבצע רק-היום!

אחרי שברשת הדייג של אמא שלי נלכדו יותר מ20 חולצות (!!) וברשתי הצנועה 5 זוגות מכנסיים, יצאנו לנו לאתגר הבא- מדידות. לכל הגברים ביניכם שקוראים, אם יש חלק שבו אתם *לא* צריכים להיות, זה המדידות. פתאום אנחנו מבינות כמה השמנו מהפעם הקודמת, וכמה אנחנו שונות מאידאל היופי- הבובה בחלון. התגובות שונות ומשונות: רובינו מתמררות ולעיתים זונחות את המדידות אחרי שיותר מ6 פריטים לא עונים על ציפיותינו. חלקינו מחליטות לקבוע מעכשיו פליאטיס 3 ימים בשבוע, ללכת לבריכה כל שבת, ולחדר כושר 4 פעמים בשבוע (בפועל- חוזרות לצפיה בערוץ וויוה). יש עוד חלק מאיתנו שלא מוותר, ולפתע הן נהיות חדורות מוטיבציה למצוא משהו שיתאים להן. זה כאילו שבשניות נכתב להן על המצח "מצב קניות" והן מתחילות להוציא עשן מאוזניים (כמו בסרטי באגס-באני). אלו בדר"כ הנשים שיוצרות את הרי הבגדים. אלו בדר"כ האנשים שיוצרים לכל העובדים המסכנים את כל עבודת הקיפול והסידור. אלו בדר"כ הקונות הכי ניג'סיות ומעצבנות בעולם. כן גברים, במקרה הזה עדיף לכם להתערב ופשוט לעזור במלאכת החיפוש, כי עד שזו לא תצא עם פריט חדש, נשמתה לא תשקוט.

אני? אני טיפוס קצת אחר, כמו בכל המקרים. יש בי מן האופי הזה של "לחפש ולא לוותר" בין היתר בגלל הטעם המיוחד שלי והמידה שלי, אבל יש לי הרבה מקרים בהם אני מתיאשת.

התחדשתי לי היום ב2 זוגות מכנסיים, חצאית, וחולצה. האמת- אני מרוצה. מזמן לא התחדשתי בחצאית, כי בדר"כ הן פשוט מכוערות.

איכשהו, תמיד יש לי יסורי מצפון אחרי מסע שכזה. כל כך מטריד אותי העובדה שהכסף שלי מוזרם למקומות הלא נכונים (לב לבייב במקרה של זארה, אם אני לא טועה). מצד שני, אלו ייסורים מיותרים.

אז צריך לשמוח בהתחדשות. לא ככה?

רביעי- פילאטיס, חמישי-ספר, ראשון- פיזיותרפיה, שלישי- פסיכומטרי!! S:

כל מי שאני אומרת לו שאני מתחילה עם זה רוצה כמעט להקיא עלי. אני מפחדת שבסוף מישהו כן יעשה את זה. זה כנראה באמת נורא, אבל המוח שלי כל כך מתגעגע לאתגר. להזיז את גלגלי השיניים שעצרו מלכת כבר יותר מידי זמן. אז אני אחרוק שיניים קצת, מה יש?

לילה טוב,

נועה.

לאחרונה, או שלא ממש לאחרונה, אני מתעמקת בשלושה ספרי פילוסופיה שיש לי על המדף. בימים האחרונים אני קוראת בהם הרבה, מחפשת איזו שהיא תשובה לאי השקט וליסורי הגעגועים. הספר טוען, כלומר המחבר, שהצמדות לדברים היא מיותרת.

 "אם תוכלו לקבל את מה שמוצע לכם כאשר הדבר מוצע בלי להצמד אליו באופן מוגזם, תוכלו בעת הצורך גם לוותר עליו ולא תצטערו שאין הוא מוצע לכם עוד. אי היצמדות אין פירושה אי הנאה. הרעיון הוא להנות ממה שקיים כל עוד הוא קיים, ולא להתאבל על דבר שאינו קיים עוד או להשתוקק לנוכחותו כשהיא חסרה."

אני מוצאת את זה קצת בעייתי. כלומר, בתיאוריה הכל טוב ויפה, אבל בני אנוש במהותם נקשרים לדברים. אני תוהה גם הכיצד ניתן לפתח קשרים חברתיים ללא היצמדות שכזו, עם המחשבה שכל רגע הכל יכול להגמר אי אפשר באמת לנהל חיים בריאים. עוד טוען הספר, שפיתוח ציפיות הוא דבר אסור במהותו, כיוון שהוא גורם לנו להיות מופתעים כאשר לא מתמלאות ציפיותינו, והרי אלו רק ציפיות, הסבירות שהן יהיו מציאותיות היא איפה שהוא באמצע. אני באמת לא חושבת שאדם בלי ציפיות הוא אדם חיובי, מתקשר ובריא. בחברה שאף אחד לא מצפה מאחרים דבר, תתקים אנרכיה. קשר רומנטי ללא צפיות הוא קר וחסר חירות הנפש.

אבל "להנות ממה שקיים על עוד הוא קיים" נשמע לי הגיוני. מצב האבל הזה שאני תקועה בו כרגע לא לוקח אותי לשום מקום, אלא רק מוכיח כמה שאני חלשה נפשית ולא מסוגלת להתמודד עם הפרידות האלו. אני צריכה להזכיר לעצמי את הרגעים היפים ולהודות בעובדה שהכל נגמר. הכל נגמר בינינו, הכל נגמר איתה, הכל נגמר. אז למה זה כל כך קשה לי להניח את העבר בצד? למה בכל פעם שהייתי צריכה לנהוג כך כשלתי? האם זה מפחד מן הצפוי? או שמא חוסר רצון מוחלט לעזוב מקום טוב ונעים?

אולי הספר צודק. אם לא הייתי נצמדת אל כל החיים שלי בתקופת התיכון, לא הייתי מופתעת שאלו נגמרו לפתע. אם לא הייתי נצמדת לידידות שלנו, לא היה לי כל כך כואב לאבד אותך. אם לא הייתי נאחזת בך לא היה לי כל כך כואב לא לראות אותך יותר. ואז... עם מה הייתי נשארת? עולם ריק.

אז עם כל הכבוד לך, לו מרינוף, הפילוסופיה שלך יותר מידי אמריקאית, יותר מידי מתיימרת לסדר לאנשים את החיים, ובסופו של דבר לא מעניקה דבר. האם עולם ריק מתוכן עדיף על אחד שהיה מלא והתרוקן? לא, בהחלט. אז נשארת התקווה, הניצוץ האנושי הזה, שאולי יום יבוא ויחזור להיות טוב. גם אם מאבדים את הנפש התאומה, ואת המורה לחיים, ואת החברים, גם אם מאבדים הכל, יש סיכוי, מתישהו, למצוא תקווה.

אז כנראה שאני לא אמצא את התשובות שלי בספר פילוסופיה. אני ידעתי את זה מההתחלה, זה כזה פאטתי לנסות לחפש תשובות בספרים, זה מרגיש לי פתאום אני אדם שמאמין באלוהים ומחפשת תשובות למכאובים בתנ"ך. זה כל כך לא אני, ועדיין זה הרגיש נכון בשלב מסויים. לפעמים זה טוב לקרוא את מה שאנחנו חושבים, כדי לאושש את המחשבות והתיאוריות, כדי לבחון את עצמינו ואת שפיותינו. יש משהו מאוד מקל בלקרוא את התשובות לכל השאלות בספר, אז לא צריך לחשוב.

אני עדיין מלאה ברגשות חרטה על שלא אמרתי לך כלום, שהמעטפה הלבנה עדיין בתיק שלי, ותשאר שם לתמיד. בכל עשרות המקרים הקודמים זה היה כל כך קל לשלוף אותה ולהעניק אותה בחיוך כזה רחב. הפעם זה היה הדבר הכי קשה שביקשתי מעצמי לבצע והשתפנתי. להפתעתי, רגשות החרטה האלו מהולים ברגשות רווחה. איכשהו, יש בי חלק שאומר שהיא לא היתה מבינה, שכל העניין לא היה מתפרש אצלה כמו שהייתי רוצה שיתפרש. שאני מעוותת את המציאות ומגזימה, כהרגלי. יש בי חלק שאומר לי שטעיתי בקשר אליה, חלק שתמיד הטריד אותי, לאורך כל השנים. תמיד שמעתי אותו, אבל לא באמת הקשבתי לו, הרי היה כל כך נוח ללכת שבי אחריך. אז אחרי המון זמן שהחלק הזה הציק לי, ועכשיו הוא לא, זה... מרגיע.

היום הזמנו כרטיסי טיסה לארה"ב. 16 בספטמבר, הטיול החלומי לארץ הפלאות, רק עם אבא. איפה שהוא- אני מאושרת שזה רק איתו. במקום אחר- אני מצטערת שאני לא מסוגלת אפילו לנסות להפתח לעולם של אמא שלי. שאני כבר לא מסוגלת לקבל אותה, למרות שאני מאוד משתדלת. אני מצטערת על האושר הזה, כי הוא מעיד על כך שהמצב אבוד. בכל מקרה, שבועיים בארה"ב זה פשוט אדיר! התגמול הטוב ביותר לפני הגיוס, ואחרי התיכון. היה עוד יותר טוב אם יכולתי להשאר שם לשבוע לבד, אבל זה קצת נועז מידי בשבילי. אולי אני אסע לבד לאיזה מקום קרוב לכאן, אפילו לאילת, רק צריך את ה18 הזה כבר, דאמ איט.

לילה טוב,

נועה, שחושבת ברצינות על להתחיל לעבוד.

הייתי רוצה לשם שינוי לרענן את מגוון הפווסטים הרב שלי (יא רייט) בפווסט קצת שונה, פווסט על אנורקסיה.

מאז ומתמיד הייתי בעודף משקל. גם בגלל חילוף חומרים לא מזהיר וגם בגלל שמה לעשות, אהבתי ואני עדיין אוהבת לאכול. כשאני אומרת "אוהבת לאכול" אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות- אני אוהבת טעמים, אני אוהבת לנסות דברים חדשים כמעט תמיד, אני רואה בזה סוג של חוויה והרפתקה. הבית שלי היה קשוח תמיד בכל מה שהיה קשור לאוכל. שוקולד למריחה אף פעם לא היה קיים בבית, גם לא חטיפים, לא סוכריות ושום ממתק משום סוג שהוא, רק גלידה בקיץ וגם זה ממש מעט. היו לי תקופות, כשהייתי ילדה, שהייתי הולכת למכולת במיוחד בשביל לקנות את הממתק, את הסוכר שתמיד הרגיש כזה נכון, השוקולד. לא היו לי יסורי מצפון, גם כשאמרו לי שאני משמינה. הצורך בשוקולד גבר במיוחד בתקופה הקשה שלי ביסודי, כשהתעללו בי חברתית על היותי משקפופרית, בלתי מקובלת בעליל, יצורה שכזו. איכשהו האוכל באמת מצליח להשכיח את הצרות, את העובדה שכל החברות שלי עזבו אותי, העובדה שאין לי תמיכה ואני לגמרי לבד, את כל הבעיות הקשות שהייתי צריכה להתמודד איתן בגיל 11.

בכיתה ז' המודעות כבר מתעוררת. אני הולכת לקנות בגדים עם אמא ושום דבר לא עולה עלי, שום דבר שמוצא חן בעיני. אז אני נאלצת ללבוש דברים מכוערים, שבגלל לא מחמיאים, רק בשביל ללבוש משהו. ילדה בגיל 12 מה היא רואה? את המגזינים המזורגגים האלה, את הברביות שבהן היא כל כך אוהבת לשחק, את הרזון הזה שכל הזמן מטפטפים לה למוח. זה מתסכל, וכל פעם מחדש. לעמוד מול המראה ולקרוא לעצמך בשמות "פרה, שמנה, קציצה" וכד' זה הרגעים הקשים ביותר, שהכל יוצא מכל פרופורציה אפשרית. נמנעתי מללכת לחנויות בגדים, שנאתי את זה למען האמת. ברוב המקרים לא הייתי מוצאת כמעט כלום והייתי פשוט מתיאשת, בוכה באמצע החנות. רציתי להוריד במשקל, אבל לא ידעתי איך.

כשאני הייתי בת 12 אף אחד לא שמע על דבר כזה כמו "צום" או "כדורים משלשלים" או "לדחוף אצבעות". המושגים האלה לא היו קיימים, אולי בגלל שגם האינטרנט לא היה ממש קים אז, רק מודם אנאלוגי. תמיד שאפתי להיות רזה. ניסיתי להוריד מזונות מסויימים אבל זה לא ממש עזר, הייתי ממש צריכה להלחם בזה בשביל להוריד במשקל בצורה דראסטית. בכיתה ט' הלכתי לדיאטנית. היא בקשה ממני לכתוב כל מה שאני אוכלת במהלך היום, במשך שבוע שלם. כמובן שהייתי צריכה להוכיח שאני בסדר, אז הקפדתי לא לאכול הרבה במהלך השבוע. הגעתי אל הדיאטנית בגאווה והגשתי לה את התוצאות. היא אמרה לי שאני אוכלת יותר מידי. הייתי די בשוק, ממש הקפדתי באותו שבוע וזה עוד יותר מידי?! אני חושבת שבנקודה הזו הבנתי שדיאטה זה לא בשבילי. לא הייתי מוכנה לספור קלוריות, לחשוב כל הזמן על האוכל, ידעתי שזה יוביל אותי למחוזות רעים.

אבל עדיין נשארה הבעיה, איך יורדים במשקל? ואם לא יורדים במשקל, מה עושים? שנאתי את איך שנראתי. המשקפיים אף פעם לא הוסיפו לבטחון העצמי שלי, ותמיד הרגשתי שאני בשולי החברה בגלל המשקל שלי. אני חושבת שאחרי כמה הפגישות שהיו לי עם הדיאטנית הבנתי שאין מנוס אלא להתחיל לאהוב את עצמי.

לאהוב את עצמי?! איך אפשר לאהוב כזה דבר? בלתי אפשרי.

אז הגיע משבר הזהות, האהבה הגדולה שלי לרחל, וכל הספקות של החופש הגדול בין כיתה ט' לי', בין חטיבה לתיכון, התקופה שבה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. באותו הזמן התחלתי להבין שאני צריכה לבנות לעצמי זהות, והזהות החדשה הזו חייבת להיות שלמה עם איך שהיא נראת. ואז התחלתי לעבוד על עצמי.

"אין טעם להלחם בגנים נועה, חילוף החומרים שלך יותר איטי, מה לעשות, תשלימי עם הדרך שבה נבראת" המשפט הזה רץ לי בראש כל כך הרבה פעמים, וההשראה אליו היתה שיעורי ביולוגיה בכיתה ט'. האבולוציה בררה את השמנים. הרזים אף פעם לא שרדו. האבולוציה גם בררה את היפים מבינינו. המכוערים באמת נזנחו והגן שלהם לא המשיך קדימה. כמובן שעדיין יש לנו אידאל, ואנחנו עדיין שואפים אליו, אבל אנחנו נמצאים כרגע במצב שכל אחת ואחד מאיתנו נחשב יפה בהגדרה אבולוציונית.

"את סובלת כרגע, מאוד, הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה לכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם. את בסדר, באמת שאת בסדר. את חייבת להתגבר, להראות לה שאת מסוגלת, להוכיח לעצמך שאת מסוגלת". עבדתי על זה כל כך חזק. הייתי עומדת מול המראה (ואני עדיין עושה את זה) ובוחנת את עצמי. לא יותר מידי, כמה דקות לפני המקלחת. אני דואגת להסתכל על הדברים שאני אוהבת, על העיניים, והשיער, והאצבעות. אז אני עוברת על החלקים שאני חייבת להשלים איתם, הידים הרגלים הסנטר. אני מסתכלת עליהם ואומרת "וואלה אני לא מושלמת. אפשר בכלל להיות מושלמים?". לימדתי את עצמי לאהוב את מה שאני רואה במראה, כן גם את השומן וגם את הדברים שהייתי משנה מחר בניתוח פלסטי. הכרחתי את עצמי לאהוב... למה אתם שואלים?

משום שאדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב שום דבר אחר. משום שאדם שנמצא בקונפליקט תמידי עם עצמו, אין לו פנאי לאחרים. הכל היה חלק מאותו המאבק בעצמי לשאוף לאידאלי שלי באותה התקופה- רחל. לשאוף להיות האדם הכי טוב שאפשר, לשאוף לכפר על כל הדברים הרעים שעשיתי. ידעתי שאני פשוט צריכה לאהוב את עצמי, כי אני לא אקבל שום דבר אחר, כי אם אני לא אוכל לאהוב את עצמי, כיצד אוכל לאהוב את הבריות? באותה תקופה גם אחי הקטן, גיא, התחיל להתבגר, לעלות לכיתה א'. מתוך האהבה העצומה שלי אליו ידעתי שאני אצטרך לעמוד בשבילו במקומות ורגעים קשים, ידעתי שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, לא אבא שלי ולא אמא שלי (הרי חוויתי את זה על בשרי) והייתי נחושה בדעתי להוכיח לעצמי שאני אהיה מסוגלת לדאוג לו.

אז כן, אני נועה, 1.65 ושוקלת 74 קילו. כן אני בעודף משקל, וכן, אני אוהבת את עצמי. אני אוהבת את עצמי על כל מעלותי ועל כל מגרעותי מתוך ההכרה הברורה שזו מהות האהבה. אהבה אמיתית רואה את הפגמים ומתאהבת גם בהם. אהבה אמיתית תאהב אותך גם אם תהיה/י בעודף משקל, אהבה אמיתית תראה מעבר, תראה עמוק עמוק לתוך נבכי הנשמה. אפשר לשלוט על החיים בהתנגדות לאנורקסיה, אפשר להוכיח לעצמך כמה את/ה חזק/ה דווקא מתוך ההתנגדות הזו לטרנד, מההשלמה עם עצמך. זה האתגר האמיתי. מאוד קל להגרר לצומות, לספרית קלוריות, לאנורקסיה. כל כך הרבה יותר קשה לעצור את עצמינו. זה נכון לגבי סמים, אלכוהול, סיגריות, וזה נכון גם למקרה הזה.

באמת שאין טעם לכל זה, החיים כל כך הרבה יותר חזקים מאיזה טרנד, וגם מתחושת השליטה הזו על החיים. זו אשליה, בדיוק אותה אשליה שמכורים לסמים חולים בה ("אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה"). אלכוהול, סיגריות, סמים ואנורקסיה- כולם בריחה, דרך קלה להתמודדות עם מציאות קשה. האדם הוא יצור כל כך חברתי, וביכולתו לשאוב כוח ולהמשיך בעזרת אחרים. התמיכה שתקבלו, אם רק תבקשו כזו, תמיד תהיה עדיפה על כל דבר. גם אם אתם חושבים שלא יכולים להבין את המצב שלכם, זה עדיין לא מונע מאחרים להעניק לכם כוח.

נסיים במשפט של חז"ל:איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו מכובד? המכבד את הבריות" ".

נועה.