נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

מוסיקה בפול ווליום ב2 בלילה.

that's how I like it!

באופן כללי די סבבה לי בתקופה האחרונה. הצבא נכנס לשגרה, נחמד לי עם האנשים במחלקה, אני עובדת על עוד מחזמר שעומד לעלות ב20 בחודש באולם סמולרש באוני' ת"א. פשוט נחמד.

אבל נועה, כמו נועה, לא יכולה להיות פשוט במצב "נחמד" תמיד יהיה משהו שיאפיל על הכל. תמיד יהיה את הזמזום הזה בראש שיציק ויזכיר, שהמציאות קצת יותר עגומה ממה שהכל נראה.

הצלחתי לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לי מחברת הביטוח. 40,000 ש"ח לחשבון הבנק שלי. 40 אלף שקל והתואר "נכה". נראה לי שהייתי מוותרת על הכסף בשביל לוותר על התואר. יש בו משהו ממש מדכא, משהו מצלק, כמו להיות נכה אחרי תאונת דרכים. חוסר אונים שכזה, בעובדה שהחיים משתנים מעכשיו ולא הולכים לחזור למה שהם היו פעם. החיים משתנים מרגע אחד, רגע שאי אפשר לחזור אליו ולבטל אותו.

אני לא באמת נכה, אבל התואר, התואר יש לו משמעות פסיכולוגית עצומה. אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי, אבל לפעמים חוסר האונים הזה מתפרץ בצורה אמוציונאלית בלתי נשלטת. כן, יש לי את הנפילות האלה שבהן אני אומרת לעצמי כמה שאני מסכנה וסובלת, וההורים שלי לא נותנים לי שום קונטרה, אלא להפך.

אחרי כמה דקות אני נזכרת שעדיין יש לי את הרגליים, ואני מרגישה אותן, ואני יכולה ללכת, להיות נורמלית. זה משמח אותי אבל מעציב באותה המידה. מעציב בגלל שלהרגיש את הרגלים אמור להיות טריוויאלי.

אז... מה עושים עם 40,000 שקל? מישהו אמר טיול לאוסטרליה וניו זילנד?

אני חייבת לציין שפתאום זה  נשמע מפתה. להיות בתפקיד מפתח בקהילת האנימה והמנגה זה סוג של חלום ישן שננטש, חלום עוד מהתקופה של נועה הישנה, שרצתה את כל העולם לעצמה, שרצתה כל משרה שיש בה כוח. אז אני אומרת לעצמי "בשביל מה את צריכה את כל זה שוב?" ותכלס, כל כאבי הראש האלה וחשבון הטלפון העצום שזה יגרור אחריו בלי לראות שקל זה באמת לא נחוץ. מה שכן נחוץ, זה לסיים את מה שהתחלתי. אם המוטו היה לשפר את הכנסים, אולי כדאי לעבור לשלב הבא שלי בעניין ובאמת לעשות את זה. זה גם נראה לי אחלה של חוג חברתי להיות בו (מעבר לכל הפוליטיקה, אני מקווה שיש שם קמצוץ של משהו אמיתי בכל זאת). אני אולי משלה את עצמי, אבל זו בהחלט מסתמנת כאפשרות לפעם הבאה, שכנראה תהיה עוד מלא זמן ולא תהיה רלוונטית כבר, אבל סתם מעניין לחשוב על זה.

למה נדמה לי שכולם תופסים אותי כמובן מאליו? ברור שנועה תהיה שם לעזור, להציל, לדבר. ברור כל כך שאני כבר מחוץ לרדר, כאילו אני לא קיימת.

גם לי יש צרכים. אולי מישהו יואל בטובו לראות אותי כבר?

נועה.

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

אם יש משהו בצבא שהפתיע אותי, שלמד אותי משהו, מן שיעור בחיים שעוד לא הפנמתי, זה שלעולם אבל לעולם אי אפשר לחשוב שיותר גרוע לא יכול להיות, או שמרוב זבל וחרא בחיים אנחנו בלתי שבירים כבר, רק מעצם העובדה שכבר נשברנו לכל החתיכות האפשריות.

אני מוצאת את עצמי בוכה סתם, בלי סיבה של ממש, מחליפה מצבי רוח כמו גרביים. צוחקת, כמעט מתעלפת מצחוק ובו בזמן מרגישה מרירות כזו שוטפת. אני מסתכלת על הבנות לחדר שלי וכולן כאלה מדהימות באמת, לא יכולתי לבקש להיות במקום יותר טוב. אחת אחת בנות חכמות מצחיקות. אבל שוב שוב ההרגשה הזו שאני משקיפה מהצד, שאני לא חלק. ההרגשה של התבוננות מרחוק, שלא באמת להיות כל כולי בפנים ובתוך הצבא.

בשבוע האחרון התחילו המחשבות הממש רציניות על קב"ן. לא, חלילה לא להשתחרר, טוב לי בחיל שלי ובתפקיד ואני נהנת מהקורס ומהכל, אבל אני ממש חושבת שמשהו נדפק אצלי.

אני מרגישה בחלום שלא נגמר, לא מצליחה לחיות באמת ולהרגיש ככה. אני לא מוצאת נחמה בחברת אנשים לא מצליחה להשתרש באף מקום. אני מרגישה כמו רוח.

השבוע נפתחתי יחסית אל מישהי מהחדר. היא היתה בהלם, ועוד סיפרתי לה כל כך מעט. זה הפתיע אותי כי... כי אף פעם לא הרגשתי שזה עד כדי כך רציני, אבל אני יודעת שזה כן. שמה שעבר עלי לא היה תקין, אלא היה רחוק מתקין. "אני מעריצה אנשים כמוך" היא אמרה לי "שמסוגלים להתגבר ולהמשיך אחרי דבר כזה ועוד להגיע לכאן לחיל ולהצטיין". הייתי נבוכה, ובתוך תוכי הרגשתי כאילו המילה שלה, של בחורה חמודה שהכרתי עכשיו בצבא, אלו המילים של כל האנשים היקרים לי שפגשתי לאורך כל הדרך המשופעת והמסולעת שבה הלכתי.

אני מגיעה הביתה בלי חשק לכלום, לא רוצה משפחה, לא רוצה לראות או לשמוע אף אחד. חייבת את מעט הפרטיות שלי לעצמי, חייבת להיות כאן מול המחשב ולכתוב, חייבת שקט שכל כך חסר לי שם. חודשיים כבר לא יצאתי מהבית אלא לשם הצבא. שבוע צבא- סופ"ש בבית - שבוע צבא. אני מרגישה מועקה נפשית ממש גדולה, אבל היי מה חדש בזה? אני רגילה.

בולשיט.

אני מנסה לגעת בכל הפצעים שכואבים לי כרגע, וללטף אותם, להוציא את כל הדלקת ולרפא את עצמי כמו שאני עושה תמיד כל כך טוב. המוסיקה מאוד עוזרת, סוג של האזמל שלי. ובכוונה, בכוונה אני לא אלך אל בקבוק היין במקרר כי אני צריכה להוציא הכל ולהתנקות, להכין את עצמי לעוד שבוע אי שם בארץ, עוד שבוע של מתחים בקורס, של המון חומר, של התשה נפשית ומנטלית.

אני סוגרת פורים, מה שאומר שאני לא אסגור פסח, ככול הנראה. מה שאומר משהו ממש טוב, כי פורים בבסיס יהיה חוויה הרבה יותר גדולה מאשר פסח בבסיס, שלא נדבר על זה שפורים זה פחות זמן. בשבוע הבא גם ימלאו לי חודשיים בצבא. חודשיים זה פז"מ מכובד לא? חחח צעירה שכמותי. זה ממש מדהים איך שהמעמד בצבא הוא תלוי פז"מ. אם התגייסתי אפילו יום לפני מישהו אני נחשבת יותר ממנו, ולהפך. לפני כמה זמן הגיעו קורסים חדשים לבה"ד וכולם, ללא יוצא מן הכלל, התחלנו להתפזם עליהם ברמות קשות. האמת, זה ממש ממש מגעיל, אני זוכרת איך התעצבנתי שהמפקדות שלנו בטירונות התפזמו עלינו כל שניה בערך, ואיך להרגיש צעיר זה כל כך מעצבן, אבל כנראה שסופו של צעיר הוא להיות פזמניק... הקלחת הצהלית או לא?

טוב אני נראה לי אפרוש עכשיו לטיפוח שלי בעצמי וגם לישון מתישהו. לילה סהרורי טוב לכולם.

נועה.