נבכיי נשמתי

מוסיקה בפול ווליום ב2 בלילה.

that's how I like it!

באופן כללי די סבבה לי בתקופה האחרונה. הצבא נכנס לשגרה, נחמד לי עם האנשים במחלקה, אני עובדת על עוד מחזמר שעומד לעלות ב20 בחודש באולם סמולרש באוני' ת"א. פשוט נחמד.

אבל נועה, כמו נועה, לא יכולה להיות פשוט במצב "נחמד" תמיד יהיה משהו שיאפיל על הכל. תמיד יהיה את הזמזום הזה בראש שיציק ויזכיר, שהמציאות קצת יותר עגומה ממה שהכל נראה.

הצלחתי לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לי מחברת הביטוח. 40,000 ש"ח לחשבון הבנק שלי. 40 אלף שקל והתואר "נכה". נראה לי שהייתי מוותרת על הכסף בשביל לוותר על התואר. יש בו משהו ממש מדכא, משהו מצלק, כמו להיות נכה אחרי תאונת דרכים. חוסר אונים שכזה, בעובדה שהחיים משתנים מעכשיו ולא הולכים לחזור למה שהם היו פעם. החיים משתנים מרגע אחד, רגע שאי אפשר לחזור אליו ולבטל אותו.

אני לא באמת נכה, אבל התואר, התואר יש לו משמעות פסיכולוגית עצומה. אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי, אבל לפעמים חוסר האונים הזה מתפרץ בצורה אמוציונאלית בלתי נשלטת. כן, יש לי את הנפילות האלה שבהן אני אומרת לעצמי כמה שאני מסכנה וסובלת, וההורים שלי לא נותנים לי שום קונטרה, אלא להפך.

אחרי כמה דקות אני נזכרת שעדיין יש לי את הרגליים, ואני מרגישה אותן, ואני יכולה ללכת, להיות נורמלית. זה משמח אותי אבל מעציב באותה המידה. מעציב בגלל שלהרגיש את הרגלים אמור להיות טריוויאלי.

אז... מה עושים עם 40,000 שקל? מישהו אמר טיול לאוסטרליה וניו זילנד?

אני חייבת לציין שפתאום זה  נשמע מפתה. להיות בתפקיד מפתח בקהילת האנימה והמנגה זה סוג של חלום ישן שננטש, חלום עוד מהתקופה של נועה הישנה, שרצתה את כל העולם לעצמה, שרצתה כל משרה שיש בה כוח. אז אני אומרת לעצמי "בשביל מה את צריכה את כל זה שוב?" ותכלס, כל כאבי הראש האלה וחשבון הטלפון העצום שזה יגרור אחריו בלי לראות שקל זה באמת לא נחוץ. מה שכן נחוץ, זה לסיים את מה שהתחלתי. אם המוטו היה לשפר את הכנסים, אולי כדאי לעבור לשלב הבא שלי בעניין ובאמת לעשות את זה. זה גם נראה לי אחלה של חוג חברתי להיות בו (מעבר לכל הפוליטיקה, אני מקווה שיש שם קמצוץ של משהו אמיתי בכל זאת). אני אולי משלה את עצמי, אבל זו בהחלט מסתמנת כאפשרות לפעם הבאה, שכנראה תהיה עוד מלא זמן ולא תהיה רלוונטית כבר, אבל סתם מעניין לחשוב על זה.

למה נדמה לי שכולם תופסים אותי כמובן מאליו? ברור שנועה תהיה שם לעזור, להציל, לדבר. ברור כל כך שאני כבר מחוץ לרדר, כאילו אני לא קיימת.

גם לי יש צרכים. אולי מישהו יואל בטובו לראות אותי כבר?

נועה.

קשה לי לכתוב כאן את מה שעובר עלי בזמן האחרון.

המצב הבריאותי שלי מחמיר. מכל עבר צצות להן בעיות ניורולוגיות חדשות. קשה לי ממש להתמודד עם זה. אני מרגישה כמו בת 70. מרגישה שהגוף בוגד בי. אני לא אמורה להרגיש ככה, לא בגיל 18 וחצי.

והצבא, הצבא משביז. כל כך קשה להיות רחוקים מהבית לכל כך הרבה זמן. כל כך קשה לשמוע את אמא מתגעגעת, בייחוד בהתחלה. וגיא. כל כך כואב לי על זה שהוא גדל ואני לא שם לעזור לו. כואב לי שאין לו אף פעם מה לספר לי בטלפון, ולי גם אין. כי בסופו של דבר אנחנו עולמות שונים. איך אפשר לספר לו דברים על מה שקורה בגיל 18 וחצי? איך אני אבין בעיות של ילד בן 9 וחצי?

בנוסף לזה, הרגשות מתחרפנים. אני מפחדת להתקרב שם לאנשים. קשה לי להיפתח, לחשוף את עצמי שוב. אני מרגישה שמכל עבר רק בוחנים אותי. שאני נמצאת במן מבחן מתמשך של "מי זאת נועה?" ולא נותנים לי את הצ'אנס להתאקלם. למה אנשים מצפים שברגע שהם פוגשים אדם חדש הם כבר יכירו אותו לפרטי פרטים?

ואם זה לא מספיק, נדמה לי שנדלקתי עם מישהו שם. מהבסיס. וזו טעות מרה וחמורה. אני יודעת ששוב אני אתקל באכזבה ענקית, ואין בי, פשוט אין בי את הכוחות להתמודד.

אם זה לא מספיק לכם, כי באמת שזה לא מספיק, לאחרונה תוקפים אותי פלאשבקים מהעבר, מהתיכון. מחרתיים יש לי טקס חלוקת תעודת בגרות. אני לא יודעת מה אני מצפה שיקרה, אני יודעת את מי אני רוצה לראות שם, ואני יודעת שאין מצב בעולם שזה יקרה. זה כואב. ובכל זאת, אני ממש מתגעגעת לכמה אנשים מהכיתה. ממש.

נכון שזה לא מספיק? נכון!

אבא שלי בחו"ל ואמא שלי, כהרגלה, יורדת מהפסים. נמאס נמאס נמאס לי שכל פעם שהוא נוסע היא מאבדת את הצפון, ומי צריכה לדאוג שהכל ישאר שגרתי? מי צריכה לתת מהכוחות הנפשיים המועטים גם ככה שלה בכדי שאמא שלה תפסיק כל הזמן לצעוק כי היא פשוט נורא עצבנית? ניחשתם נכון.

אני לא כועסת עליה, אני... אולי... יכולה להבין. אבל ראבק, הוא יחזור, וזה לא שהוא בוגד בך שם עם איזה זונה. הוא פשוט הולך להגשים את עצמו מבחינה מקצועית. הוא הולך לפאקינג כנס. פרופסורים שם, מכל העולם, שומעים את ההרצאות שלו ומעריכים אותו. מעריכים אותו כמו שהמשפחה שלו יודעת להעריך, כמו שאני מעריכה. אז למה לא לפרגן? למה לא לתת לו להנות מזה? להנות מההגשמה העצמית המאוחרת, אבל הכל כך טובה שלו. אמא, למה שלא, פעם אחת, תביני, שזה מה שהוא צריך בשביל הנשמה שלו? תביני שגם הוא צריך למלא את האגו שלו מידי פעם, ולחזור מלא נחת. פשוט להבין ולנסות לקבל את זה.

זה כולה שבוע.

כולה.

אני צריכה קצת נחת. רק קצת. מישהו לנוח בין זרעותיו. מישהו שילחש לי שיהיה בסדר, לפני שאני מפסיקה להאמין שיהיה ככה.

נועה.

המצב בגב שלי לא מעודד בכלל. כל פעם שרק נדמה לי שהמצב משתפר הוא מחמיר.

נוסף לזה יש לי כנראה דלקת רצינית בגיד בכף היד הימנית, שזה אומר שאני לא יכולה לעשות הרבה יותר מידי ביד ימין, הדומיננטית שלי.

לא פעם היו לי תהיות בנושא הבריאות, בעיקר שיצא לי לא פעם להיות במצבים לא נעימים, ולפעמים קיצוניים, של מחסור בבריאות.

אני מודה שהבריאות אצלי היתה מובנת מאליה עד גיל 17. כשאנחנו ילדים הבריאות היא האפשרות היחידה, ואנחנו לא באמת חושבים עליה, ואולי בצדק, הרי באמת שאין שום סיבה.

אולם, יש אנשים, ילדים, שנגזר עליהם להכיר את המציאות בשלב מוקדם ולהיפגש עם כשלון החומר מול רצון הרוח.

היום חשבתי לעצמי כמה אכזרי זה.

בכלל, העולם מתאכזר אלי קצת לאחרונה. עד שרשמתי הישגים מרשימים שהפתיעו אותי מאוד בזירת המחזמר, הכל קורס לי בין האצבעות. אני לא טיפוס שמסתדר ממש טוב כשהוא עובד לבד, אני חייבת לעבוד בקבוצה, במסגרת, כדי להוציא את המיטב ממני. העבודה על המחזמר הזו כבר ממש התישה אותי, אולי כי הפעם אין ממש את הביחד, יש הרבה יותר לבד.

זה מתסכל שאני יוצאת מגדרי ואין תוצאות כמצופה. אמנם כך זה בדר"כ עובד, אבל זה לא תמיד שווה את המחיר.

בשביל מה להשקיע כל כך הרבה אם כל מה שיצא מזה אחר כך זה כאב ראש והרגשה של "יכולנו לעשות יותר טוב"? לא שאני מראש רוצה שזה יקרה, והפעם יש לזה את הפוטנציאל של באמת להיות מדהים וגדול וענקי, אבל אני פסימית מכורך הנסיבות, מהיותי כזו.

בכלל, המשיכה שלי לכל הנושא יורדת עם הזמן, ככול שמתגלה לפני התמונה הכללית ששמה פוליטיקה. אם יש משהו שאני שונאת זה פוליטיקה, ולצערי היא איכשהו מכה שורשים בכל חלקה טובה.

אני חושבת שהגעתי להחלטה בלב שלם להשאיר את העולם הזה בצד כרגע. להשאיר אותו בעבר, ולהחשיב את העולם המופלא הזה, רב הדמיון והיצירתיות, כילדות שאף פעם לא היתה לי. יש בי צורך עז, אפילו יותר מעז, להמשיך קדימה ולא להסתכל יותר אחורה, ועד כמה שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי האישי בתחום, ומודה שגם לא את הפוטנציאל החברתי, אני די סגורה על זה.

המסיבה כנראה תהיה הדרך שלי להפרד באופן אופטימי מהכל. ניסיתי כמה שיכולתי להשפיע, בתקווה קצת נואשת שהממשיכים אותי יביאו את הרוח החדשה והפתיחות ומצד שני את הסדר, הארגון והשאיפות אל תוך הקהילה הזו, שהיא מקסימה באופיה אני חייבת לציין, הרבה יותר מקהילות אחרות שיוצא לי להכיר בתחומים דומים.

יש כל כך הרבה גוונים בקהילה הזו וזרמים, שכל אחד יכול למצוא את הזרם שהוא מתחבר ומאמין בו. יש לי כבוד והערכה לכל זרם שכזה, גם לאלו הילדותיים במקצת, זה כל היופי.

אני מקווה שהדברים האלה וההחלטות הללו לא נובעות מלהט הרגע, ומהתסכול הנוכחי לאור כשלונות שלעיתים מזכירים גם את כשלונות העבר, מה שהופך את זה למתסכל כפליים. אני מקווה מאוד שההחלטה הזו תתבסס אצלי... כשאני חושבת על זה, נדמה לי שהיא התבססה בדיוק ברגע בו החלטתי לפרוש מניהול AC, באופן תת מודע בכל אופן.

לפעמים הגוזל צריך לעזוב את הקן, ולו בשביל לקחת את הסיכון שבתעופה. זו היתה חממה בשבילי, חממה שבה הדמיון היה הגבול, שבזכותה הרמתי פרויקטים מדהימים, אבל כמו כל דבר, אולי עכשיו צריך להמשיך הלאה, כיהודי הנווד הנודד שמחפש כבר דורות את המקום בו ירגיש שייך.

נועה.

כאילו שאתם באמת שואלים אותי.

"את יודעת שאמא שלך גם עובדת וגם לומדת, וזה קשה לה, אז את תצטרכי יותר לעזור בבית. לקנות בסופר, לבשל, לטפל באחיך הקטן,לסדר, את יודעת כל הדברים האלה"

-"אני יודעת."

"את מסכימה?"

-"יש לי ברירה? רק תעשו טובה לא בימי חמישי."

"טוב."

ככה זה כשההורים חוזרים משיחה עם הפסיכולוגית. הם חוזרים עם רשימת מכולת שנראית ככה:

- צריך לומר לנועה כמה שאנחנו גאים בה, ולשאול אותה אם היא מסכימה, כי אז היא באמת תסכים.

- צריך לומר לגיא (אחי) כמה שהוא מתוק ומקסים, ושאנחנו יודעים שהוא קצת מתקשה, אבל זה בסדר, ואנחנו נעזור לו (או נועה במקרה האמיתי).

ect.

זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהם עושים את מה שהיא אומרת להם לעשות, ואני יודעת שהיא אומר להם לעשות את זה, ושזה לא מגיע מהם. אם זה היה תלוי בהם הם פשוט היו מנחיתים את זה עלי, כמו את השאר.

אז במקום לעבוד ואשכרה להשתכר, אני עובדת פי 2 ומשתכרת 0 ש"ח לשעה. לפחות זה מצב זמני.

אני מודאגת... אני מפחדת שאני לוקחת על עצמי משהו שאני לא מסוגלת לקחת. אתמול חזרתי ב10 וחצי מיום עמוס ומטורף בעזריאלי, שהיה בחלקו הראשון מעולה, ובחלקו השני מדכא זוועות ובסוף מעודד עד כמה שזה יכול היה להיות. נכנסתי הביתה, נאבקת ברגלים שלי ללכת עוד כמה צעדים. הורדתי את התיק ונשכבתי במיטה. לא יכולתי לזוז, כל כך כאב לי. לקחתי כדור והמשכתי לשכב. "נועה מה עם מקלחת?". אז בכוח קמתי איכשהו למקלחת והתקלחתי. קרסתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום אני מרגישה תחושות מוזרות ברגל שמאל. "תרגעי, את יודעת למה זה קורה, זה יעבור". אבל לא הייתי כל כך בטוחה שזה יעבור, אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר ברגל, כאילו היא חצי משותקת.

התחלתי לבכות. לא בגלל שזה כאב. בגלל שהרגשתי נכה. הרגשתי שאם המעט שעשיתי באותו יום גרם לכאלה כאבים ותחושות ברגל, מה יהיה בצבא? שאלתי את עצמי איך לעזאזל אני מתכננת לשרוד שנתיים ככה. לא היתה לי תשובה, והחוסר אונים הזה הוביל אותי למצב של בכי. רק 18 וכבר אני צריכה להתמודד עם בעיות תפקוד. יאי.

אני הבנאדם האחרון שיתן לכזה דבר לעצור בעדו לעשות משהו, אבל לא תמיד זה נתון לשליטתי. פחדתי פחד מוות להתעורר בבוקר בלי רגל שמאל, ואני לא יודעת אם מישהו מהקוראים פה אי פעם חווה כזו חוויה, לא מומלץ.

הגעתי למסקנה שהאנשים היחדים שנמשכים אלי הם בדיוק האנשים שהייתי מעדיפה שלא, והאנשים שלא נמשכים אלי הם בדיוק אלו שהייתי מעדיפה שכן. השאלה היא, האם עצם העובדה הזו גורמת למשיכה? אולי זאת הסיבה שהמון בנות משחקות אותה קשות להשגה, ואולי משהו דפוק בי, עוד דפקט מבין רבים. כך או כך, התוצאה זהה.

רציתי לבלות כל כך הרבה בתקופה הזו, היו לי כאלה תכנונים נפלאים, ושוב המציאות לא משחקת לידי, להפך. זאת הרגשת פספוס והחמצה (נשמע למישהו מוכר?) ואני שונאת את זה. רציתי להמינע אבל... אבל לא הצלחתי, נכשלתי. אני מוצאת את עצמי סובלת, תופסת לעצמי את הראש בידיים ולא יודעת מה לעשות.

לאחרונה אני מחפשת לעצמי מקצוע. אני די החלטתי שזה יהיה או פסיכולוגיה, או הנדסת תוכנה או מדעי המחשב משולב פיזיקה. למה לא ניחנתי בקצת יותר ראש מתמטי? זה ממש דופק אותי שכל מה שאני אוהבת מסתבך עם מתמטיקה כל כך מורכבת, שזה דבר שאני כל כך גרועה בו. פסיכולוגיה זה דווקא בלי מתמטיקה, אבל זה משהו שהוא קצת יותר חלש מבחינת הרצון שלי, מה לעשות, אין שם יותר מידי כסף. חמדנית שכמותי.

נועה.