נבכיי נשמתי

להיות האדם ההגיוני, הרציונאלי, שרוצה להשתקע, להתחתן, להקים משפחה, גם אם המחוייבות ארוכת השנים מפחידה? או אדם רודף ההרפתקאות, ריגושים, חידושים, אושר, כאשר מדובר במרדף סזיפי?

הסרט החדש של וודי אלן הוא הזוי בחציו, פילוסופי מאוד בחציו האחר. ממש כמו שוודי אלן יודע לעשות בשנים האחרונות.

וודי אלן רוצה להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים, אבל מעדיפים לשכוח, בני האדם של המאה ה21 לא יודעים איך לאהוב ומצויים בבעיה מתמדת של עודף חיים. הוא מזכיר שאהבה לא נמשכת לנצח, כי אולי היא לא נועדה להמשיך. אהבה היא משהו פרימטיבי, בדיוק כמו הסבתא הטכנופובית של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא יודעת שעכשיו אנחנו חיים יותר, ואנחנו מכירים הרבה יותר אנשים ותרבויות. היא נשארת בצורתה הפרימטיבית, הניאדרטאלית משהו.

כל נושא "מדע האושר" שתופס תאוצה בין גלקטית בזמן האחרון, מורכב מהבעיה שנכנסנו אליה, והיא שהורגלנו במשך עידנים להאמין שאהבה = אושר, ומסתבר שזה כבר לא כזה נכון, יותר נכון, לא מדובר רק באהבה.

עודף הזמן גורם לנו להשקיע מחשבה מרובה מידי בבולשיט, להשקיע מאמצים מרובים בחיפושים ובפנטזיות לא מציאותיות. בעיקר בגלל שגרמו לנו לחשוב תמיד שאהבה היא אושר, לא הקדשנו מחשבה לאושר שבלימודים אקדמאים והרחבת אופקים למשל, או לחילופין האושר שבפיתוח האמנותי של האדם.

מורכבותה של המציאות המודרנית מתנגשת לעיתים תכופות עם היצרים הפרימיטיבים והמשיכה חסרת ההיגיון. הסרט ממחיש את זה בצורה כואבת ומעצבנת. מעצבנת במובן החיובי. אני באופן אישי יצאתי מהקולנוע בהרגשה של "נו באמת איזה באסה, למה זה צריך להיות ככה?".

למה האדם שמחפש אחר המיצוי המושלם של אישיותו הסוערת לעולם לא ימצא אותו פשוט בגלל שעצם הפסקת החיפוש פירושו שיעמום, בנאליות, ושגרה. למה האישה שמחפשת אחר חיים בורגנים, משפחה, ילדים, בית אוטו וגדר לבנה לעולם לא תהיה מאושרת מעצם בדיוק אותם דברים.

המציאות, כמו שהוצגה בסרט עצבנה עד כדי שהתחשק לי לתפוס את האדם שישב מלפני בשתי ידים ככה בצוואר ולנער אותו.

אני הזדהתי עם ויקי באופן ממש לא מפתיע.

אולי זה פשוט אומר שאסור לי לנסוע לברצלונה?

סרט מומלץ לכל הנפשות הפילוסופיות שבינכם, וסתם למי שרוצה לראות סרט שהצילום בו מדהים ועושה חשק לקום מחר בבוקר ולרכוש טיסה חד כיוונית לברצלונה בגבול הצפוני של ספרד עם צרפת.

"ויקי, כריסטינה, ברצלונה"

נועה.

מצב הרוח השתפר במעט, אחרי תקופה של דכאון.

האמת שאין ממש סיבה שעליה אני יכולה לשים את האצבע, והאמת שזה טוב ככה. ממש טוב.

ראיתי סרט לפני כמה ימים הוא נקרא "Into the wild" והוא ממש נגע לליבי. הגיבור הראשי והמאבק שלו למצוא את האושר ומהות מאוד נגע לי, למרות שאני לא כל כך מסכימה עם הרעיונות שלו. משפט אחד שנחקק לי טוב בזכרון אחרי הסרט הזה היה "Happiness is only real when shared" שעוד יותר מקבל משמעות אחרי שרוב הסרט הגיבור מתהלך לבד ברחבי ארה"ב. גם התובנות של הגיבור היו מאוד אנושיות. סרט שמבוסס על סיפור אמיתי הוא בדר"כ סרט טוב, כי המציאות מאוד טובה בדרמות שהיא יוצרת, ובכל זאת הרגשתי שמדובר פה בפנינה יוצאת דופן. לכל אלו מבינכם שמחפשים את עצמם, או סתם אוהבים סרט טוב עם נופים מהממים וסיפור טוב מומלץ ממש בחום.

היה לי חלום על התיכון הלילה, אחרי המון זמן שלא חשבתי עליו בכלל. היה חלום נחמד, מאוד מצחיק, ואולי הוא זה שגורם למצברוח המרומם.

המצב הגופני שלי גם כן משתפר, או לפחות לא מחמיר. מחר אני הולכת לנסות טיפול מיוחד באלרגיות שלי, נקווה שזה יעזור (למרות שאני לא מאמינה בדברים האלה).

זהו, עדכון קצר, רק בגלל שהייתי חייבת לכתוב על הסרט.

נועה.

בסופו של דבר זה מה שצריך.

כל ישות בעולם הזה, בן אדם, מכילה בתוכה את הדרך האישית אליו.

לא תוכלו לקרוא בספרים, מדריכים, ללמוד ממורים, אנשים אחרים. הדרך אליו היא יחודית, אחת במינה, בלעדית.

רובינו נתעסק כל חיינו בחיפושים אחר הדרך. רובינו נשכח מה בעצם מיחד אותנו משארית האוכלוסיה הגלובאלית.

רובינו לא נשים לב, כי הדרך בכלל אינה חשובה.

כי אתם מבינים, זה המטרה, המטרה היא שמשנה. המטרה האוטימטיבית המשותפת לכולנו.

אנחנו עיוורים אם אנחנו חושבים שכל אחד לבד מסוג להגיע אל המטרה. אנחנו גם ככה עיוורים. אנחנו לא רואים שכקבוצה, גזע, שכאנושות יש לנו את האמצעים והיכולת להביא את כל אחד ואחת מתושבי העולם למטרה הזו, במינימום מאמץ.

אני מפחדת. כל כך מפחדת לפספס את הפואנטה של החיים. מפחדת לשקוע בחיפושים אחר הדרך. זה כאילו שהחברה כבר כופה עלי, משליכה עלי את התסכולים שלה. לזנוח את החלום שלי? למה? רק בגלל שהסיכויים שאני אצליח קלושים? פתאום זה נשמע כלכך לא הגיוני.

אני נכנסת לבריכת כרישים שמפחידה אותי. אבא שלי מלמד אותי על הבורסה בכל הזדמנות שיש לו. דואג להזכיר לי שעלי לשלם ביטוח לאומי, ביטוח בריאות... דואג להנחיל את כל הערכים הנורמטיבים הבורגניים האלו. החיים של העובד הפשוט, שסופר כל פרוטה, שוב ושוב ושוב ושוב...

המציאות היא מקום כל כך אכזר לפעמים, כל כך מעוות. אני עומדת מנגד בנתיים. בוחנת, מסתכלת על הלבה שעומדת מולי. כל פעם שאני נוגעת בה אני נדהמת לגלות, כל פעם מחדש, כמה זה כואב להצרב ממנה, ורק בגלל שהורגלתי לחשוב שהתחושה הזו היא תחושה לא נעימה, היא נקראת כאב. יום יבוא ואני אכנס לשם. זה יהיה היום שבו אאבד הכל. אני תוהה, האם יש אפשרות אחרת? האם יכול להיות שאפשר לחיות אחרת? בלי הכסף הזה, שהורס כל חלקה טובה, אבל יותר חשוב, בלי המועקה הזו, השגרה הבורגנית הנוראית הזו. אפילו החלום שלי הוא נגזרת כל כך ברורה של המציאות הכספית.

זה כואב בפנים, כל כך כואב לעמוד מול עמוד הלבה הזה, להבין ולראות שרק יותר רע הולך להיות מעכשיו, ושאני לגמרי לבד מול עולם שלם שרודף בדיוק אחרי הדברים שעכשיו אני אתחיל לרדוף אחריהם.

ואני אדרוס אנשים במעלה הסולם. אני אדרוך על כל כך הרבה אנשים, ואנשים ידרכו עלי. כל הזמן. מן מעגל סובב של סבל אנושי, שהוא לגמרי פרי יצירה שלנו.

האור היחידי שנראה באותה מנהרה, הוא תקווה לסולידריות מנימאלית, והידיעה שיש לי משפחה שתתמוך בי. האור היחידי הוא שבריר של רגע שמדגדג בפנים שאומר לי:

"האושר הוא עניין יחסי. לאדם עני שחי ברחובות עבודה קבועה עם משכורת מכובדת זהו אושר. יש אנשים שעבודתם היא כל צרותיהם בחיים." ואני שואלת "ומה עם אנשים שיש להם הכל?"

אין לי הכל. אף פעם לא היה לי הכל. למעשה אני יותר קרובה לעניים. אני ענייה מבחינה נפשית. הדבר היחידי שאני נאחזת בו כמו אחוזת טירוף הוא אחי הקטן. הדבר היחידי שדוחף, שמעודד, שמשכנע לא לוותר. להמשיך לחפש אחר תשובות. כי באמת שאין כל טעם לעבור במנהרה החשוכה והנוראית הזו, אם אין מטרה בסופה. ואולי זה נכון שבאופן חומרי תמיד סיפקו לי את הצרכים שלי, אבל החברה שלנו איבדה משהו בדרך. בדרך שם בסולם כלפי מעלה שכחנו את הנפש. שחכנו שאנחנו שונאים לדרוך על אחרים, שכואב לנו לפגוש את הקופאית שבקושי גומרת את החודש, שכסף לא באמת מעניין אותנו, הוא רק דרך ל-... דרך ללא מוצא.

אז נשבעתי שבחיים אני לא אהיה כשלון. שבחיים אני לא אריב עם בן זוגי לעתיד על כסף. שאני תמיד אדאג שחשבון הבנק יהיה מלא מספיק. שאני אף פעם לא אשים את טובתי האישית לפני טובת המשפחה, הילדים. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוש, לחשוש שלקום בבוקר ולמלא שעות בשביל לקבל כמה שיותר משכורת נפוחה זה לא באמת מה שאני זקוקה לו. האם הסיפוק האמיתי באמת יגיע כשאני אדע שלילדי אין מחסור חומרי? ומה באשר למחסור נפשי? מחסור שהוא סמוי, אבל חשוב לא פחות מהחומרי. אולי יותר.

האם חשבון בנק נפוח זה באמת הדבר הנכון? בסופו של דבר, כל דבר הוא בעל מחיר. המחיר של חשבון בנק שכזה, הוא להתעורר בוקר אחד, בגיל 60 ופתאום לקלוט שהבן/בת שלי מתחתנים... רק אתמול הם נולדו... איך יכולתי לפספס?

אני לא רוצה לפספס את הרכבת. כל יום שעובר אני מרגישה שהיא מתרחקת ממני. כל יום שעובר עלי כאן לבד, בחדר הרותח שלי אי שם בבית פרטי באיזור המרכז, הוא עוד יום של גסיסה נפשית איטית בתוך השגעון העירוני הזה. אני צעירה כן, אבל עדיין ריח ההחמצה כל כך חריף באפי. אם זה על קשרים שלא נוצלו. בעיקר על כל הרגשות שעצורים בתוכי, מחכים שאני אשחרר. כל אותו מכלול של חמלה, נתינה, תשוקה. מכלול שאיננו מנוצל. במקום זה רק כאב, חולשה, אכזבה.

ואני לא יכולה להאשים את כל העולם במצבי. אין בזה טעם. רק להשמיע קול מינורי שצועק לעזרה, אי שם מתחתית הסולם.

נועה.

יש לי ווידוי קטן. מאז שראיתי את המחזמר של מרי פופינס בברודווי בניו יורק אני לא מפסיקה להתעסק בזה. הורדתי כל שיר אפשרי שאי פעם הוקלט בנושא, את הסרט כמובן ואת מאחורי הקלעים המיוחד שפורסם ביום ההולדת ה-40 של הסרט.

יש משהו בדמות הזו של מרי פופניס שמזיז לי משהו בפנים, מדגדג. אולי זו העובדה שמאז ומתמיד היצירות של וולט דיסני הזיזו לי הרים בפנים, אבל אחרי שראיתי הרבה וולט דיסני אין לזה כבר כזו השפעה. אני לא זוכרת ממש מתי סרט כל כך הפריע לי בחיים.

ואולי זה פשוט בגלל שאני לא כל כך מצליחה להבין את הסרט. אני אף פעם לא אהבתי את הסוף שלו, לא כשהייתי קטנה וגם לא עכשיו. עכשיו במיוחד, כשאני יותר מבינה בנושא. כמובן שמרכז הסרט הוא הילדים, והקונפליט שלהם נפתר... כנראה שיש משהו בג'ולי אנדרוס שמשך את תשומת הלב למרי פופינס ולא לילדים עצמם. בכל מקרה, אני כבר שבוע (מאז שחזרתי) לא יכולה פשוט להפסיק עם השגעון הזה.

יש משהו בכל הבניה של הדמות של מרי... משהו שהוא מרגיש כזה נכון, אני לא יודעת לתאר את זה, אולי קסום במידת מה, אבל לא קסום במובן של לא מציאותי. מרי פופינס מקסימה באופן הכי מציאותי שיכול להיות, זו דמות מהפנטת, לא משנה מי משחקת אותה. הכי מפריע לי שהספרים לא יפתרו לי את הבעיות, כי בסופו של דבר הם לא כאלה ממצים. כמובן שאני יכולה לדמיין בעצמי את הכל, אבל זה... זה לא הפתרון שאני צריכה.

מה אני מקשקשת, אני סתם מרגישה צורך לא נורמלי שכזה לשתף בדחף הזה שפתאום התעורר בי.

ואולי... ואולי מרי פופינס מייצגת משהו שהיה רדום אצלי בזמן האחרון, משהו שהרדמתי מאז שנפרדתי מהתיכון. משהו שתמיד הייתי זקוקה לו, ואף פעם לא היה לי, לפעמים היה קצת. הדמות הזו, האישה מלאת הכרזמה, היופי והחוכמה יש לציין, הדמות הזו באופן תמידי, רצוף וקבוע מעוררת בי דברים. מעוררת בי מן פרצים של אופטימיות, אבל גם של נהר רגשות שמתערבל בפנים ומתפרץ החוצה. אז פעם הדמות הזו זו מורה, ופעם שחקנית בסרט. מה זה משנה? אני אולי מתחילה להבין כאן משהו... אולי אני מתחילה לגעת בקצה של קרחון, שאין לי שום מושג איך הוא נראה, והקרחון הזה הוא החולשה שלי, הבעיה הכי גדולה שלי, הדרך היחידה שלי לאושר ולשלווה, בעיקר לשלוות הנפש.

פתאום הדמעות מציפות. מוזר לי מאוד. אני חושבת שהרגע, בדיוק הרגע הצלחתי לגעת עמוק, יותר עמוק משהגעתי אי פעם אל נבכיי נשמתי. זה כל כך משחרר עכשיו לגעת בפצע המדמם הזה. ללטף אותו בעוד מקשיבי לצלילי השיר "Anything can happen" מתוך המחזמר. בדיעבד, המחזמר היה מדהים, אבל לא משהו יוצא מן הכלל. הסרט טוב, מקסים, אבל גם הוא לא מושלם. אולי זה מה ששווה בכל העניין, ואולי דווקא הסוף השנוא הזה עלי, דווקא הוא הפואנטה של הכל.

מרי פופינס תדבר לכולם, בכל הגילאים, בכל הדורות. עצם העובדה שבסופו של דבר הסרט נגמר בסימן שאלה רק הפך את זה לקלאסיקה. כל שנותר לי הוא לשחרר אנחת רווחה, לנשום נשימה עמוקה, להזיל דמעה, ולרחף בעולמות הדמיון שלי כרגע.

הפווסט הזה ישמש תזכורת. אני באמת חושבת שמשהו קרה כאן, עדיין אין לי ממש מושג מה, ומה ההשלכות. אולי בפעם הראשונה בחיים שלי קרה לי משהו בלי שצפיתי אותו מראש, והכל בגלל איזה סדרת ספרים, סרט ומחזמר.

לילה טוב,

נועה.