נבכיי נשמתי

אז אתה מבין, אמרתי, ככה אף אחד לא יכול להיות נעול לעולם על הגיליון, אפשר לתת הרשאות שונות למשתמשים שונים ובעצם להפוך את כל העבודה השוטפת של היחידה למשהו הרבה יותר הגיוני ונוח.

"הממ... ואו אני אוהב את זה!"

כן זה באמת אדיר, השבתי.

"אז אני בעד שנתחיל להפיץ את הבשורה!" מחייך.

האא... אמממ... כן, בטח!

"אם זה מקל על העבודה, כמו שאמרת, אז אין שום סיבה שהאנשים ביחידה ואפילו מחוץ לה לא ישתמשו בשיטה שלך. עכשיו את צריכה לכתוב מדריך מאוד מאוד פשוט לבדיוק איך זה עובד ומה עושים, ומשם נמשיך"

אוקיי, נפלא~

מדהים איך ששינויים גדולים מתחילים ברגעים קטנים, רגעים של חיפוש שטותי בגוגל כשכל מה שיש לך בראש זה "פחחח זה בטח לא ימצא כלום". מדהים איך שעשייה כבירה מתחילה בצעדים הקטנים של ההתחלה, של בחירת הצוות. מדהים איך שאדם כמוני מסוגל להעלות מחזמר ב9 חודשים ולנהל את הבמה באופן די מרשים בהתחשב בניסיון אפס שלי ויום למחרת מציע לשנות את כל תהליך העבודה ביחידה העצומה שלו, וזה אשכרה מוצא חן בעיניי המפקדים.

עשייה פוריה זה משהו מרומם כל כך. להרגיש שיש משמעות להליכה שלי על האדמה, לכל הימים הרבים שאני ישנה בבסיס, לאהבה שלי לדברים והמסירות. אולי זה נשמע קצת קינקי ומתהלב אבל בהחלט עברה עלי תקופה משמעותית של עשייה מדהימה, ועכשיו יש את הצמאון של אחרי, או של באמצע התהליך. צמאון לעוד, לכבוש את העולם, להגיע הכי רחוק שאפשר.

זה מרגיש לי קצת כמו אז, שרציתי לכבוש כל תפקיד אפשרי בבית הספר, והצלחתי לא רע. פשוט צריכה להזכיר לעצמי את התוצאות של "יותר מידי כוח בידים" או "הסתנוורות מסמכויות". כל עוד אני עושה את זה בנישה הנחמדה שלי, עם אנשים נחמדים שסובבים אותי, זה הכי כיף בעולם.

אז הינה עוד מחזמר עבר לו, ואני שוקלת ברצינות פעילות מוגברת ביזמות של אירועים, בייחוד אחרי שישתפר לי קצת הת"ש. זה מרגיש טוב.

התחילו איתי בשמירה בפעם הראשונה. זה היה ממש מצחיק ונחמד. הפטרוליסט שעבר בדרכו בעמדה שלי היה ממש חמוד, רק משום מה, קשה לי לחשוב על דברים כאלה כשאני שומרת. זה כאילו השמירה מיועדת למחשבות ולהתייחדות עם עצמי, ככה שזה קצת נפל עלי משומקום. בכל זאת היה כייף ומצחיק.

הסבב הקרוב שהולך לעבור עלי לא יהיה פשוט כלל, אבל אני אתמודד ואעבור אותו. הרמתי מחזמר, אז מה זה 2 ימי אבטחה, משמרות לבד ולהחליף פק"שיסטית? שטויות.... נכון?

בנתיים במצברוח סבבה,

נועה. (המוסמכת חלקית, והמאוד מתרגשת מסמכות התרגום שהעניקו לה =])

עוד שבוע נגמר הקורס שלי. שלושה חודשים וחצי. זו בהחלט תקופה.

תקופה שבה חוויתי את אחת החוויות המעצבות והמדהימות ביותר בעולם. דיברתי עם הבנות על דברים שבחיים לא דיברתי עליהם, מצאתי הבנה בעיניים שלהן, מצאתי נחמה והקשבה. הן רואות בי האמא שלהן, מסתכלות בי וגומעות את סיפורי הטראגים, מחפשות תובנות לחייהן שלהן. הצלחתי לעורר בתוכי מקומות שמעולם לא התעוררו, הצלחתי לפתח דינמיקה עדינה ביני ובין אנשים אחרים, הצלחתי ליצור חברות מדהימה עם 8 בנות מדהימות אחת אחת. נפתחתי אחרי כל שנות הסגירות. הוצאתי הכל, ולא הצטערתי לרגע.

והמפקדים, שאיתם תמיד היו ups and downs, והבה"ד השנוא אך כל כך אהוב (ורק מי שהיה שם מבין את הדואליות המטורפת שבלשנוא שנאת מוות את המקום אך לאהוב אותו בדיוק באותה המידה) והרגשות שמתפתחים למקום שפתאום, הופך להיות "הבית" והבית הופך למקום שלא תמיד רוצים לחזור אליו, וגם אם כן זה רק בשביל השקט.

עד עכשיו הרגשתי שכל תחום בחיים שלי היה מן גלגל. וכל הגלגלים היו מסתובבים במקביל אחד לשני, בקוו ישר לעבר העתיד. עכשיו המרגש הוא הרבה יותר מורכב, הגלגלים התחילו לפזול, להיכנס אחד בשני. מה שנוצר דומה מאוד למבנה אטום. גלגלים מסתובבים סביב מהות, מסה מרכזית שהיא אני. והכל מתחבר יחד ויוצר איזון, או לפחות משהו ששואף להיות מאוזן.

הרבה יותר מורכב, אבל הרבה יותר שלוו. הרגשה קצת מורכבת לתאר, אבל הרגשה.

היום שוחררנו ליום העצמאות מהבסיס. מיהרתי מהר לתיכון כדי לפגוש בוגרים במדים, את המורות. הגעתי שכולם כבר הלכו פחות או יותר (כל הזין בבה"ד, באמת) אבל הספקתי לפגוש כמה וכמה פרצופים מוכרים. ואולי זה היה רק סימבולי שאת הצפירה העברתי בחדר המורים, כמו פעם, כמו כל שנה, רק שהפעם במדים. מדים שבהם תג היחידה בצד שמאל שלי מתנופף ואני משוויצה בו. וכן, אני יודעת שאומרים עלינו שאנחנו מתנשאים, צהובים ומורעלים. אז מה. יש לי את הפריוולגיה להתנשא על כל הכל"צניקיים שפעם היו הכי גאונים בכיתה וסיימו ביומיות בקריה.

בכל אופן, נכנסתי, התרגשתי קצת. זה היה כמו להיכנס לחלום, למקום כזה שנראה כל כך רחוק. שמחתי, מאוד שמחתי, שהרגשות שלי כלפי המקום התייצבו. כבר המקום, הוא לא מה שחשוב, אלא רק האנשים, ואך ורק הם. התאכזבתי שלא ראיתי כמעט אף אחד, אבל עודדתי את עצמי שברגילה אני אגיע ואבקר כמו שצריך באמת.... ואז, במחשבה שניה, אמרתי לעצמי, שאולי זה כבר לא כזה חשוב לי. גם אני וגם השאר המשיכו הלאה. תלמידים באים והולכים, ואני לא שונה מאף אחד אחר. פתאום- פרספקטיבה אחרת.

ואז במראה במקלחת. אני מסתכלת על החיילת הזו שצמחה פה. בוחנת את המדים שממש לא מחמאים לי, אבל משום מה לא איכפת כבר. מסתכלת על העיניים. אין ספק בכלל, הנפש הזו הרבה יותר רגועה, הרבה יותר טוב לה עכשיו, היא יודעת מה היא רוצה, והעבר שלה, העבר שלה הוא כמו הכומתה. תמיד על הכתפיים, אבל בצורה לא מורגשת ולפעמים משתמשים בה, ברגעים מיוחדים.

אני לא יכולה לחכות לסיכת סוף קורס כבר- ואז חפיפה עד המוות. לא נורא, הפז"מ דופק ברוך השם (:

נועה.

"בתוקף שמכותו לפי סעיף 13 לחוק ציוה הפוקד,...., מפקד לשכת הגיוס, לקרוא לך להתייצב לשירות סדיר לתקופה של 24 חודשים"

היום, 48 שעות לפני, אני מוצפת זכרונות, זכרונות ילדות ישנים ועתיקים. איך הזמן עובר לו, לא מצמצתי וכבר- חיילת.

כן, קצת הצטערתי של הספקתי יותר בתקופה הזו, שצברתי לעצמי יותר משברים מאירועים מלבבים. ציפיתי ליותר, התאכזבתי במובן מסויים, אבל לחיים נתיב משלהם, נתיב שמוכתב ע"י הבחירות שלי, ואם הבחירות שלי הובילו לתוצאות כאלה, שווה לשקול לשנות אותן בעתיד. אז בוא נאמר שעדיף היה לחוות משברים עכשיו וללמוד מאשר אחר כך... אני מקווה.

זהו, צבא. כמו שכל המשפחה והחברים אומרים- "יהיה טוב, זו תהיה התקופה הכי יפה שלך" ואני מנסה לא להקשיב להם. לא רוצה לפתח ציפיות לכולם, לא רוצה לצפות מעצמי לעמוד במבחנים שיעמידו בפני, לא רוצה לצפות מהחברים לשירות שיהיו כולם נחמדים, לא רוצה לצפות מהמפקדים שלא יהיו מניאקים ולא רוצה לצפות שאחרי השירות כל הדלות שלי בחיים יהיו פתוחות. זה מיותר לצפות את הדברים האלה, ומניסיון כנראה שאני כבר מרגישה שחלק מהציפיות יתבדו.

ארזתי את הכל, יצא הרבה פחות ממה שחשבתי. מצאתי את זה מאוד אירוני שהתיק יצא כזה קטן. אני מרגישה שאני לוקחת איתי לצבא את המינימום- ומשאירה מאחור את הרוב, במישור הסמלי- את האמונות, הזכרונות, המנהגים. זו התחלה של דרך חדשה במלוא מובן המילה, דרך שאני מקווה שתהיה לי בה נקודת פתיחה משופרת, מהסיבות והנסיבות הנכונות.

מעכשיו, הבלוג הזה יתעדכן הרבה פחות, הוא יהיה משהו הרבה פחות מרכזי בחיים שלי, יותר נכון משהו שולי. בכלל אני רוצה לפרוץ את החומה הווירטואלית שלי החוצה, אני רוצה להיכנס לעולם האמיתי כבר, בלי יותר התפלספויות, בלי בילבולי שכל. אני הכי רוצה להוכיח לעצמי שאני כן מסוגלת להיות יצור חברתי, ואני כן מסוגלת ליצור קשרים חזקים עם אנשים. סוף סוף לעבוד באמת, ולהרוויח את האגורה ליום שלי, לא ממש משנה לי הכסף לא חשוב כרגע. עצם העובדה שאני לוקחת את עצמי, יוצאת מהבית, נפרדת לשלום ומתחילה את דרכי העצמאית, זה פשוט מרגש אותי, זה מרגיש טוב.

עשיתי "בוק" אפשר לומר לאחי היום. דאגתי שהטלפון שלי יהיה מוצף בתמונות שלו. הוא הבין למה אני מצלמת אותו, ולקראת סוף היום כבר התחיל להיות מאוד תלותי, לחבק אותי כל הזמן, לומר כמה שהוא אוהב אותי, וכמה שאני אחות טובה. כואב לי לעזוב אותו, אבל אני חושבת שהפרידה הזו היא משהו חיובי גם לי וגם לו. הוא חייב להתחיל להיות עצמאי יותר, ואני חייבת להפסיק לאהוב אותו, ורק אותו, על חשבון כל כך הרבה דברים אחרים, לפעמים על חשבון זוגיות. לא, זה לא אומר שאני אנתק קשר, ממש ממש לא, אבל הוא מן הסתם יתרופף. אני לא אוכל יותר ללכת אליו ולחבק אותו ברגעי משבר שלי. הוא לא יוכל להתנחם בין זרועותי יותר. שנינו הולכים להתחשל מעתה, כל אחד בדרכו שלו.

הוו, הלוואי שהוא יסתדר, אני כל כך, כל כך מקווה, שהוא ישמור על עצמו.

לסיום- שיר מעורר השראה:

http://www.youtube.com/watch?v=y0qQd8cptP8

גיוס קל ושירות נעים,

מי יתן ואני אזכה לכתוב כאן עוד או לחילופין, לא אזכה לכתוב כאן הרבה.

נועה.

דף חדש ביומן. חודש נובמבר.

אני בוחנת את התאריכים, המשימות. "עמוס" אני חושבת וחיוך נמרח על פני. אני אוהבת לחץ, אוהבת את האדרנלין שיש בזה, ואת הסיפוק.

בין היתר, אני מקווה החודש להסדיר את עתידי הצבאי. אני עוד לא יודעת למה אני מקווה, לקבל את כל הפטורים בעולם, גם כאלו שאני לא צריכה, או לא. מצד אחד זה יקל עלי, יקל על כל הנושא, מצד שני, אני צריכה שהצבא יהרוס אותי קצת. כן זה נשמע מזוכיסטי, אבל אני צריכה קצת ממש קצת להרגיש את החוסר צדק הזה. את המציאות. נמאס לי שהכל בא בקלות, ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הקושי שבחיים בוגרים. זה טוב. אני מרגישה שזה מחשל אותי, ואני רוצה לספוג קצת חרא בצבא, כי אני רוצה להתחשל. אני לא מספיק מחושלת, לא מספיק מעזה, עדיין מתבגרת פחדנית.

אני רוצה שהצבא ילמד אותי לעמוד על שלי, שאם אני אצטרך משהו אני אהפוך שולחנות כדי להשיג אותו, ואולי לפעמים זה לא יעזור, ואני לא אקבל את מה שאני רוצה ואני אצטרך להתמודד עם זה. זה משוגע קצת, אני יודעת.

אני מרגישה משהו כל כך בוסרי בחיים שלי כרגע. משהו שלא מוכן לזה עדיין. כלומר לחיות ממש (עבודה מסודרת, חשבונות וכד'). כמובן שאם לא היה את הצבא ישר הייתי הולכת לאוניברסיטה... אבל אני חושבת שהחיים לא לוקחים משהו בלי לתת, והשנתיים האלה בצבא כן יתנו לי משהו, גם אם זה המון עצבים ותסכול, בסופו של דבר אני אצא מחוזקת. אני מקווה. אולי אלו מחשבות רומנטיות שאין להם מקום במציאות. כנראה שאלו שאריות הילדות האחרונות שלי שיתפוגוג בעוד 3 חודשים. אז זה טוב שאני מצפה לאכזבה, אני מוכנה להתאכזב, אני יודעת שאתאכזב.

בזמן האחרון, בשנה וחצי האחרונות אני נחשפת לעולם כל כך אחר מהעולם שלי, וזה העולם הדתי, לא בהכרח חרדי. בתור כופרת ללא אלוהים (מתוך בחירה אגב) אף פעם לא הבנתי את העולם הזה, היתה ועדיין יש לי, בורות עצומה בנושא. זה כנראה הפער שעליו מדברים כל הזמן, הבורות של שני הצדדים שמלוכדים ממש חזק בתוך העולם שלהם. אנחנו בחלום הישראלי-אמריקאי שלנו והם בעולם הדת וכל מה שקשור לזה.

אכן יש לי שכנים דתיים, ואפילו חרדיים בהמשך הרחוב. והחים ברחוב השתנו מאז שהם הגיעו, לא בהכרח לרעה, אבל כבר צריך יותר להקפיד על שקט בשבת. אין ספק שזה משנה את כל שגרת החיים, ותכלס אין לי בעיה איתם, הם מאוד נחמדים כשלא מעצבנים אותם (השכנים שלנו). אבל הם שכנים שלנו כבר כמה שנים, והם לא פתחו את עיני בנוגע לעולם הזה.

לפני שנה וחצי התחברתי אל שתי בנות דתיות (שאני עדיין לא יודעת איך הן מגדירות את עצמן, הרי יש כל כך הרבה זרמים תחת המילה "דת") ומאז לאט לאט אני זוכה ללמוד ולצפות יותר ויותר על העולם השונה הזה. אין לי בעיה עם שמירת כשרות ובכלל כל הנושא הזה של "איך להתנהג". בכלל, בגדול, אין לי בעיה עם שום דבר בדת, זה פשוט לא מתאים לי. יש רק משהו אחד שקצת מוזר לי, וזה כל נושא החתונה. עכשיו, חשוב לי להבהיר שאני לא מעבירה ביקורת, רק מעלה את התהיות שלי בנושא, משום שזה משהו שמאוד זר לי.

זה נדמה כאילו חתונה זה משהו חברתי, תופעה ממש. אם אתה רוצה מעמד, לך תתחתן, ורצוי כמה שיותר מהר. מוזר לי שאין התייחסות לדברים כמו בשלות מינית, או נפשית. בכלל, מחפשים מישהו כדי להתחתן איתו, זו המטרה. אני תוהה אם באמת זה רק בשביל החתונה, או שגם מחפשים זוגיות מתחת לפני השטח. ואיך אפשר להתרכז במשימה כל כך הרת גורל שכזו כשהמשפחה כל כך לוחצת, כשמדוברים בנערים, נערות.

כשהבנתי שלהתחתן בגיל 23 זה כבר להיות זקנה בלה, לרגע לא באמת הבנתי מה אני שומעת. זה נשמע לי כל כך הזוי, שונה. כשאני רואה מהצד שלי את דוד שלי, בן 38, רווק, ללא תקווה. ואולי זה נכון, ואולי אחרי גיל 23 באמת הסיכוי להתחתן יורד משמעותית? אולי הרכבת עוברת כבר אחרי הגיל הזה? הרי אני מכירה כל כך הרבה מקרים של אנשים רווקים והסיפור שלהם כל כך דומה. כמו שבלונה שכזו.

שני קטבים, שני קצוות, והאמת נמצאת באמצע. חבל שכל כך קשה לתפוס את האמת, ולהביא אותה לידי מימוש. חבל שאף אחד לא באמת יודע להצביע על נקודת האמת. ואולי טוב שכך. אז אני החלטתי שלהתחתן מייד אחרי הצבא זה לא משהו שאני הולכת לעשות. אני רוצה להיכנס לאוניברסיטה, ללמוד, להיות צעירה. להיות חלק מהסצינה הצעירה, אבל לא התל אביבית. בזאת החלטתי שאין סיכוי שאני לומדת בתל אביב, באוניברסיטה, למרות שכנראה לא תהיה לי ברירה.

בכל אופן, אני אלמד ואז אעבוד ואם אתקל במשהו טוב בדרך אני אקטוף אותו. ללא ספק. בסופו של דבר, זה יותר חשוב, זה הכי חשוב, קריירה זה חשוב גם כן, אבל זה רק אמצעי זו לא המטרה. אסור לי לשכוח, אסור, פשוט אסור לשכוח מה היא המטרה האמיתית.

לוחצים עלי לעבוד עכשיו, לעשות משהו עם עצמי בשלושת החודשים הנותרים. לא רוצה. לא מתאים לי. אני רוצה להתבטל. אני רוצה להרגיש, במעט הזמן שעוד יש לי, איך זה לחיות בלי צרות. בלי צרות בכלל, רק בדידות.

נועה.