נבכיי נשמתי

בימים האחרונים אני מתישה את עצמי בכוונה. הולכת לישון ב4 לפנות בוקר (בלי שום סיבה מוצדקת) ומכוונת שעון מעורר ל12. אני עושה את זה בתקווה לנסות להחזיר טיפה אחורה את השעון הביולוגי, אבל משום מה, העיפות לא גוברת עלי, זה כבר 4 ימים. היום בכלל, הלכתי לישון ב4, וברבע ל8 אמא שלי העירה אותי "נועה אני חייבת למהר לבית הספר, אחיך מתעכב, תקחי אותו לבית הספר שלו". חצי מתה בקושי גררתי את עצמי להתלבש ולהוביל את הנסיך שמתעורר מאוחר, באיחור, לבית הספר.

כשחזרתי הכנתי לעצמי קפה. זה לא היה סתם קפה, זה היה קפה חזק כזה. כמו שאני אוהבת. הרבה קפה, הרבה מים ומעט מעט חלב. הריח המטריף הזה של הקפה הזכיר לי את התיכון, שזה בדר"כ היה הריח של הבוקר שם. גלי ריח של קפה תמיד רחפו באוויר ב8 בבוקר. זה היה קפה מלא בזכרונות. הרגשתי כאילו אני לוגמת, בפעם האחרונה, געגועים, ריחות, וטעמים. זה היה כיף.

קשה לי להאמין שהקפה הזה החזיק אותי ערה עד עכשיו, וסימני העייפות לא ממש מופיעים. בייחוד אחרי הסדר המטורף שחוללתי בחדרי הקטן.

לדעתי פיניתי 10 קילוגרמים מהחדר, שכוללים ספרים ונייר בעיקר. זה בערך 75% מתכולת ארון ושתי מגרות הניירת שלי. כןכן ארון שלם (3 מדפי בגדים). זרקתי דברים הזוים. פגשתי בכל מיני ספרי זכרונות מכיתה ו', ברכות לימי הולדת, טונות מבחנים, עבודות, דפי עבודה וסיכומים. נפגשתי גם בדברים יותר נחמדים, למשל בעבודת השורשים שלי, או באלבום האורחים מבת המצווה. פגשתי אפילו זכרונות ישנים יותר, מזכרות מחברות ילדות שאינן איתי כבר עידנים. לנקות את כל זה היתה משימה מפרכת, אבל אני כאילו הייתי אחוזת דיבוק, רוצה להפטר מהזכרונות הנושנים האלה עכשיו, וכמה שיותר מהר. לא יכולתי למצוא את נועה של היום בכל הברכות האלה, הסיכומים והערות נחמדות של מורות כמו "נהנתי לקרוא, כתיבתך משובחת". הרגשתי שזה כל כך רחוק שנות אור, מבלי לשים לב שאותו המשפט ניתן לי רק לפני שנה וקצת. זה היה כמו להסתכל על מזכרות מכיתה א'. אז ידעתי שזה הרגע הנכון לעשות סדר בחיים, להבהיר לי ולעולם כולו- נועה ילדה גדולה כבר.

העפתי כל כך הרבה דברים. שמרתי את כל הסיכומים והספרים לבגרות, לאחי המתוק בכדי שלא יצטרך לעשות את העבודה המיותרת הזו שרק גוזלת זמן יקר. אפילו מכל החומר במחשבים די נפטרתי, שמרתי מעט מאוד. הדבר היחידי שלא יכולתי לזרוק זה החומר בפיזיקה. שמרתי הכל, כל סיכום שאי פעם כתבתי, כל מבחן, ניסוי, וסממן אפילו הקטן ביותר למקצוע. עברתי על הדברים האלו קצת יותר בעיון, נזכרתי בחומר נושן והרגשתי איך זה אוכל אותי מבפנים, איך אני כל כך מתגעגעת לזה. אפילו את הספרים שמרתי, כולם. תקראו לי סנטימנטאלית, אבל החומר הזה יקר לליבי, כמו כל הדברים שנתנו לי לימודי הפיזיקה לחיים, תקווה בעיקר. זה נשמע קיטשי, אני יודעת, נורא אפילו, אבל בפיזיקה הרגשתי שאני באמת טובה, הרגשתי שאני זורמת, שאני צעד אחד קדימה, ויותר מכל- הרשתי לעצמי להרגיע למקומות הכי נפלאים בראש הקטן שלי. אני לא יודעת איך, אבל השיעורים כל כך פתחו לי את הראש. אז נכון שרוב הפעמים החומר לא כזה מעניין, אבל היה שם משהו אחר. משהו מאתגר, משהו שעשה לי כל כך טוב. החומר הזה, בערך בעובי שני מילוני אבן שושן מא' עד ת', הוא אני. זה הדבר היחידי מכל טונות הנייר שיכולתי לומר שזה אני, שאת זה אני רוצה לשמור. יותר מכל, זה הדבר שחסר לי מהלימודים בתיכון, כי זו היתה פיזיקה בסיסית, עדיין לא ברמה שצריך לשבור כסאות, קירות, ולקבל צורה של ר', אבל מספיק מאתגרת. מי יודע, זה בטח גם בגלל המורה שכל כך הערכתי והערצתי את הידע שלה, הבקיאות, ואני חושבת ש"שידרנו על אותו גל" בעוד שאחרים התקשו יותר להבין אותה, לפחות ככה הם טענו.

עוד מה שיצא לי לשמור זה את עשרות התעודות שלי, תעודות הוקרה והערכה על פעילות חברתית, התנהגות למופת, ובסוף י"ב גם הצטיינות. זה גאווה עצומה להחזיק מסה כזו של תעודות ביד. לחשוב שכולן שלי, ואת כולן הרווחתי ביושר, ביזע והמון דמעות.

הארון מאוד ריק כרגע. הוא אף פעם לא היה כזה ריק. אפילו לא כשנכנסנו לגור כאן בבית בדיוק לפני 12 שנה. במדף האמצעי שוכבים להם בסדר, בפרמידה עולה לפי הגודל, כל ספרי הפסיכומטרי של מכון שקר כלשהו (סתם, אבל מי הם שאני אעשה להם פרסומת?). זה העתיד שלי כרגע, וכנראה לעוד הרבה זמן- אוניברסטיה. זה לא שהספרים זה האוניברסיטה, אבל הם רק מסמלים אותה, באופן די ממשי.

מטריד אותי שאני לא יודעת עדיין מה אני רוצה ללמוד. מעצבן אותי שלא הספקתי להוועץ באנשים הקרובים אלי, שכבר לא כל כך קרובים אלי באופן טראגי. פיזיקה אתם אומרים? בעייתי מכמה סיבות:

זה לא כל כך משהו פרקטי, ואני מחפשת מקצוע, לא מחקר- כלומר אין יותר מידי מה לעשות עם תואר בפיזיקה.

המתמטיקה מרתיעה אותי כל פעם מחדש.

פיזיקה באוניברסיטה זה רמות אחרות לגמרי של קושי, שאין לי מושג אם אני אסתדר איתן בכלל.

אולי אני אקח פיזיקה משולב עם עוד משהו, יכול להיות.

אז... לחיי התחלות חדשות, אהבות נפלאות, והחלמת צלקות. כל מה שחסר עכשיו זה רק לעשות חיים בשישי, כמו שלא עשיתי מזמן.

לילה,

נועה.

זה היה אמור להיות פווסט מלא חוויות ואופטימיות. תמונות מהמפגש המדהים שהיה אתמול, ואופטימיות מהראיון לקראת הצבא שנערך לי אתמול.

אז לא התקבלתי למסלול בצבא, אני לא אקבל החזר כספי מהפסיכומטרי (כלומר בזבזתי 1000 שקל) והכל ירד לטימיון.

חוסר האונים הזה פשוט מוריד אותי לקרשים, לקרשים.

נועה.

למען האמת ציפיתי למשהו אחר. איכשהו, העובדה שקורס הפסיכומטרי מתקיים בתיכון שלי ולא במקום זר עודדה אותי. איפה שהוא, ציפיתי שהתיכון יחזור שוב למלא את החלל הזה שנקרא "בית". שיחזור להיות בית, אפילו אם זה רק לחודשיים.

הגעתי חצי שעה קודם, כמו שביקשו. נכנסתי בשער הישן והמוכר, הבטתי אל לוח המודעות המוכר והישן. חדר 124 היה כתוב בו. בעודי מתהלכת אל עבר חדר 124 במסדרון עמוס הגביעים, הפרסים, והזכרונות, עלו למוח מראות מוכרים. כמו צללים התחלתי לראות אנשים ממלאים את המסדרון, בעיקר החלק של חדר המורים. ראיתי ליד לוח המודעות תלמידים משוחחים עם המורים שלהם, מורים משוחחים עם מורים ליד לשכת המנהלת. הכל בסלאו מוושן כזה, כמו בסרטים. התהלכתי במסדרון כמו בחלום, כשהאנשים עוברים דרכי, לא שמים לב אלי. לאחר מכאן הגיעו זכרונות קצת מוכרים יותר. הבגרות בפיזיקה והשיחה עם המורה לפיזיקה בחדר שיחות, אינספור הבקשות והשיחות שלי עם המחנכת, הבגרות במחשבים. כאילו עברתי אחורה בזמן, ונעצרתי אי שם לקראת סוף י"א. כאן בוודאי אפשר לנחש אילו זכרונות עלו בי. כל הזכרונות שלי איתך... דברים שיוצא לי לחשוב עליהם לאחרונה. כל אינספור הסיטואציות שחקוקות בזכרון שלי, כאילו צרובות שם הייטב. המבטים שהחלפנו, הבדיחות, ההבנה, והכעס. גם הכעס, ואולי בדגש על הכעס. שברירי רגעים כאלו עברו בי, שברירים ממך. הסתכלתי אל עבר המעבדות וכל כך הרבה רגשות הציפו אותי, בבת אחת. "כמה טוב שנתת לה את הציור" אמרתי לעצמי "כך לפחות אף פעם לא באמת נפרדנו".

נכנסתי אל חדר 124, שהוא באופן אירוני המקום האחרון שבו ראיתי אותך. כמעט יכולתי להרגיש בנוחכות שלך בחדר, וכמובן שיכולתי לראות אותנו יושבות ליד המחשב. בדיוק כמו פעם. זה גם החדר שבו הצלחת להרגיז אותי כמו שאף פעם לא הצלחת, שוב באופן אירוני.

לפתע התעוררתי בבת אחת מההזיה הזו ונתקלתי במדריכה שלי. היא דומה באופן מדהים לקרובת משפחה שלי, באופן כל כך מדהים. בכל מקרה, קיבלנו את הספרים, 7 בסה"כ, והלכנו אל עבר חדר 102, שבו אנחנו אמורים ללמוד. בדרך לחדר הבנתי משהו מרכזי- כל החבר'ה בקורס הם י"אניקים, עולים לי"ב. איזו שפה משותפת יש לי איתם בכלל? זה נכון שזה רק שנה, וזה נכון שמעשית כן יש לי הרבה דברים במשותף איתם, אבל אני עדיין לא רואה את עצמי מתחברת איתם. הרגשתי פתאום לא שייכת. הופתעתי. זה הרי המגרש הביתי שלי, איך אפשר לא להרגיש שייכים למקום שהיה הכי שלי עד לא מזמן?

אז נפל לי האסימון. בלי האנשים, החברים לכיתה, לשכבה, המורים, המקום הזה הוא עוד סתם מקום. אז נכון שכל פינה בו בערך מזכירה לי ים של זכרונות, אבל בסופו של דבר, אלו זכרונות מהאנשים. מהרגעים היפים, והפחות, מהמשברים ומהשמחות. אחרי התובנה הזו פתאום הרגשתי בודדה, כאילו שהקירות סוגרים עלי, חונקים אותי. זה הרגיש כמו שזה הרגיש בכיתה י', אי שם בהתחלה. כשהחברות שלי לא שם, אלו שצחקתי והעברתי את מרבית הזמן איתן, כשהמקום ריק זה פשוט לא אותו דבר ("זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע, למשהו רגוע, שיר מהעבר הלא רחוק").

התיישבתי בכיתה, באותו חדר 102. פתחנו במבחן יחסית קטן, בשביל לראות איפה אנחנו. לאחר מכן עשינו מבוא לחשיבה כמותית ומילולית, ש.ב. והביתה.

האמת, שמצאתי את עצמי מאוד נהנת בקורס, מהתכנים ומהתרגילים. נכון שזה מעצבן שבוחנים את העמידה בלחץ ובכלל לא ידע (בניגוד מוחלט לבחינת בגרות) אבל הבחינה הזו היא בסה"כ אמצעי סינון. זה פשוט קובע למי נותנים מקום באוניברסיטה, זה הכל. זה עודד אותי לשמוע את המילים של המנחה כשהיא אמרה שהציון במבחן פסיכומטרי זו לא מטרה, העיקר זה להוציא מספיק בשביל מה שאני רוצה ללמוד. זה לא אומר כלום אם לא יהיה לי 740, כל עוד יהיה לי מספיק למה שאני רוצה ללמוד. אני חושבת שהציבור, בעיקר ההורים שלנו, לא ממש מבינים את זה. ציון הפסיכומטרי נהיה סוג של מדד לכשרון, וזה פשוט מוטעה. חבל שהחברה כל כך מלחיצה בנושא הפסיכומטרי, אני בטוחה שאם אנשים היו לוקחים את זה יותר בקלות הכל היה נחמד יותר.

בכל מקרה, נהנתי מהשיעור היום. זה היה מרענן הגישה המתמטית של הפסיכומטרי. כל כך שונה מהבגרות, כל כך כיף. סוף סוף התפיסה המתמטית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי יותר. הרי כשצריך לפתור שאלה בדקה, לא באמת מחפשים את הדרך ולמרר את חיינו באלגברה מעצבנת, אלא פשוט רוצים שנגלה תפיסה חשיבתית. נפלא.

אני גם מוצאת את לימוד המילים בעברית והתפיסה המהירה של העברית מאוד נחמדים. אני אוהבת את השפה, ואני שמחה שמישהו מכריח אותי ללמוד עליה יותר, להתמצא במילים שלה יותר. אני מקווה לא לשכוח הכל אחרי הבחינה, מאוד מקווה להפוך (לפחות חלק) מהבחינה לסוג של אורח חיים, כמו שעשיתי בבגרות בלשון.

אז כן- מהקורס אני מרוצה, ויודעים מה, זה שזה לא יואל גבע זה כל כך לא משנה. כל המכונים טובים, ולא צריך ללכת להכי יקר רק בגלל שהוא הכי יקר והוא בהכרח הכי טוב. ההצלחה בבחינה תלויה בתלמיד פרופר. זה כזה מעצבן אותי לשמוע שכולם רוצים יואל גבע ומשלמים לגנב הזה כל כך הרבה כסף על בולשיט. פשוט בולשיט.

קשה לי עם העובדה שהאנשים שם לא לטעמי. עוד יותר קשה לי בגלל העובדה שאני לא מעוניינת לראות יותר את התיכון. לא רוצה להיכנס לשם יותר בתור תלמידה. אני את התיכון סיימתי רבותיי, ועכשיו כל מה שנשאר זה זכרונות. המקום הזה היה מה שהוא היה רק בנסיבות המאוד מיוחדות שנוצרו, עם האנשים המאוד מיוחדים, והקשרים המדהימים. הוא אף פעם לא יהיה הבית ללא זה. הוא אף פעם לא יהיה בשבילי מה שהוא היה, וכך זה צריך להשאר.

אגב- יש חדש בחזית הצבא! סוף סוף אחרי חודשיים שלמים של המתנה קבעו לי ראיון חדש. ביום ראשון אני הולכת לדעת מה אני הולכת לעשות שנתיים שלמות (ואולי יותר) בתקווה שזה יהיה משהו טוב עם אנשים טובים. אני כל כך מקווה... כל כך מקווה. בנוסף, אני אנסה לראות אם אפשר לגשת לבחינת הפסיכומטרי במועד הבא, לדחות קצת את הקורס ולעשות אותו בעזריאלי לפחות, עם אנשים מאותה ההשקפה שלי.

נועה.

טוב אז בא לי על פווסט רדוד. עמכם הסליחה.

היום עשיתי מעשה רדוד, נחות, וקפיטליסטי בעליל, הלכתי לקניות, או כמו שאחרים מכנים את זה "שופינג". האמת שזה משעשע. בתור אחת שיש לה אמא שקניות זה השם הראשון שלה, אני נולדתי עם סלידה מסויימת לדבר. אז התחלתי להתעניין קצת באופנה, ופתחתי סוג של סגנון משלי, לדברים שאני אוהבת. למזלי, רוב החנויות לא מייצרות דברים שתואמים לסגנון שלי, אז אני תמיד מצליחה למצוא תירוץ למוכרת "זה פשוט לא אני" או "אני לא מתחברת לבגד". נכון שזה תירוץ עלוב? ממתי אנשים צריכים להתחבר לבגד? אני כזאתי מלודרמטית לפעמים.

אניוואיז, אם יש חנות שבה אני כן מתחברת בדר"כ לעיצוב ולבגדים (בדר"כ זה אומר קולקציה כן וקולקציה לא) זו זארה (אהם פרסומת סמויה. אחוזים מישהו?). אז נכנסתי לזארה, וחפרתי בעירמות הבגדים הענקיות. זה עוד תופעה מאוד מעניינת אצל המין הנשי. תתלה שלט "100 ש"ח הנחה!" בכניסה, תעמיס על שולחן מסכן 100 פריטים, והנשים ימצאו דרך להפוך את הערמות הדקורטיביות לכאורה, להר האוורסט או לחילופין חומר דליק מוכן למדורה, רק להצית.

אמא שלי רק רואה את הר הבגדים שעמד שם בכניסה וכאילו בבת אחת האישונים שלה הפכו לסימן "$" או יותר נכון למשהו בסגנון "@". יש משהו בהר הזה שמכניס לנשים אדרנלין? זה כאילו מוסיף לחווית הקניות- לא רק שתצטרכי אשכרה למדוד (שזו מטלה לא פשוטה בפני עצמה) אלא גם תצטרכי לנבור בתוך ההר הבלתי מזוהה הזה כדי לדוג איזו שהיא חולצה במבצע רק-היום!

אחרי שברשת הדייג של אמא שלי נלכדו יותר מ20 חולצות (!!) וברשתי הצנועה 5 זוגות מכנסיים, יצאנו לנו לאתגר הבא- מדידות. לכל הגברים ביניכם שקוראים, אם יש חלק שבו אתם *לא* צריכים להיות, זה המדידות. פתאום אנחנו מבינות כמה השמנו מהפעם הקודמת, וכמה אנחנו שונות מאידאל היופי- הבובה בחלון. התגובות שונות ומשונות: רובינו מתמררות ולעיתים זונחות את המדידות אחרי שיותר מ6 פריטים לא עונים על ציפיותינו. חלקינו מחליטות לקבוע מעכשיו פליאטיס 3 ימים בשבוע, ללכת לבריכה כל שבת, ולחדר כושר 4 פעמים בשבוע (בפועל- חוזרות לצפיה בערוץ וויוה). יש עוד חלק מאיתנו שלא מוותר, ולפתע הן נהיות חדורות מוטיבציה למצוא משהו שיתאים להן. זה כאילו שבשניות נכתב להן על המצח "מצב קניות" והן מתחילות להוציא עשן מאוזניים (כמו בסרטי באגס-באני). אלו בדר"כ הנשים שיוצרות את הרי הבגדים. אלו בדר"כ האנשים שיוצרים לכל העובדים המסכנים את כל עבודת הקיפול והסידור. אלו בדר"כ הקונות הכי ניג'סיות ומעצבנות בעולם. כן גברים, במקרה הזה עדיף לכם להתערב ופשוט לעזור במלאכת החיפוש, כי עד שזו לא תצא עם פריט חדש, נשמתה לא תשקוט.

אני? אני טיפוס קצת אחר, כמו בכל המקרים. יש בי מן האופי הזה של "לחפש ולא לוותר" בין היתר בגלל הטעם המיוחד שלי והמידה שלי, אבל יש לי הרבה מקרים בהם אני מתיאשת.

התחדשתי לי היום ב2 זוגות מכנסיים, חצאית, וחולצה. האמת- אני מרוצה. מזמן לא התחדשתי בחצאית, כי בדר"כ הן פשוט מכוערות.

איכשהו, תמיד יש לי יסורי מצפון אחרי מסע שכזה. כל כך מטריד אותי העובדה שהכסף שלי מוזרם למקומות הלא נכונים (לב לבייב במקרה של זארה, אם אני לא טועה). מצד שני, אלו ייסורים מיותרים.

אז צריך לשמוח בהתחדשות. לא ככה?

רביעי- פילאטיס, חמישי-ספר, ראשון- פיזיותרפיה, שלישי- פסיכומטרי!! S:

כל מי שאני אומרת לו שאני מתחילה עם זה רוצה כמעט להקיא עלי. אני מפחדת שבסוף מישהו כן יעשה את זה. זה כנראה באמת נורא, אבל המוח שלי כל כך מתגעגע לאתגר. להזיז את גלגלי השיניים שעצרו מלכת כבר יותר מידי זמן. אז אני אחרוק שיניים קצת, מה יש?

לילה טוב,

נועה.