נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

בוא נחשוב לרגע או שניים, מה המשמעות האמיתית, אבל באמת האמיתית, של להיות בעל/ת בלוג שלוש שנים.

אחוז מסויים יאמר "10,733 כניסות, וגם זה היה יכול להיות הרבה יותר". ואין שום דבר רע בזה.

אחוז אחר ישיב, "שום דבר מיוחד". גם בזה אין שום בעיה.

אחוז נוסף יענה "המון פווסטים ואיזה שינוי או שניים בחיים". לגיטימי.

האמת, שאני רוצה קצת ללכת מעבר כרגע.

אחרי שהבהרתי לעצמי בעיקר למה אני כותבת בלוג, נשאלת השאלה מהן ההשלכות של הכתיבה עלי? איך הן שינו את החיים שלי? ובעיקר איך החיים שלי היו נראים ללא המקום הזה. כי יש משהו במספר הזה, 3 שנים, שהוא גדול. זה לא שנה, ולא שנתיים. זה כבר התחייבות.

אני מניחה הנחה כרגע: אם הבלוג היה מזיק לי בטווח הקצר, כנראה שלא הייתי כותבת כאן.

ההנחה הזו, לא תקפה במצבים של טווח ארוך. מה באמת קורה לטווח הארוך? מה יהיה איתי שנים מעכשיו? האם גם בגיל 30 אמשיך לכתוב על חיי העלובים וחסרי המשמעות? אולי על רווקות, אמהות, עבדות. מי יודע. ואולי אני בכלל אפסיק לכתוב כאן אחרי הגיוס. כי אולי בלוגים זה משהו זמני, כמו טיפול.

כרגע לפחות זה נראה ככה. אין לי מושג איך הבלוג מצליח לרפא את הפצעים, אבל אולי הסוד טמון בהשוואה לטיפול פסיכולוגי. זה הרי מאוד דומה, חוץ מהקטע של הפידבק, שהוא כמובן תלוי בכם, הקוראים. לפעמים לא מקבלים את הפידבק שרוצים, אבל זה כל הפואנטה. ברוב המקרים גם הפסיכולוג לא יאמר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע.

כדי שהבלוג יהפוך להיות פסיכולוג צריך לא מעט אומץ, ולא מעט חוצפה כנראה. אפילו אני, שניסיתי להתקרב למקום הזה של בלוג=טיפול, לא באמת כתבתי כאן את כל מה שהרגשתי. כן יש צינזור עצמי מאוד קפדני. אז לא, זה לא כמו הדבר האמיתי. ממש לא, ומצד שני כל כך כן.

אבל אני חושבת שנפלו לי כמה אסימונים כשישבתי כאן מול המקלדת. חושבת, מהרהרת, מעזה לחשוב ולכתוב דברים. דברים שבדר"כ מופיעים בחלומות, בזמן היחידי שבו אנחנו לא כל כך שולטים בדמיון.

זה כנראה עשה לי טוב, לטווח הקצר, להביא למימוש מסויים את הפנטזיות שלי. כל מיני סוגי פנטזיות. רומנטיות, אכזריות, מיסתוריות. כדרכו של עולם, הוא אינו לוקח מבלי לתת, אך גם לא נותן מבלי לקחת. אני תוהה איפה הייתי עומדת היום לולא כל הזמן שחוויתי כאן מול המחשב. מה היה מצבי הנפשי, הפסיכולוגי, אפילו הפיזי. אולי היה לי עולם קצת יותר מציאותי. עולם שהוא קצת יותר שלי, קצת יותר אנטימי וישיר. זה משהו שמאוד מאוד חסר לי. בסופו של דבר נמאס לראות טקסט, ולפעמים רוצים לשמוע את המילה נאמרת, את המגע נוגע והחיבוק מחבק, ולא סתם איזה סמיילי מטופש שמישהו המציא כדי לגרות את הדמיון שלנו.

זה המחיר כנראה, לחיות חיים מלאכותיים. made in china, או אמריקה.

ולמרות כל הייחודיות כביכול שלי, אני מרגישה שזה חיים שנוצרו במתכון, מן אינסטנט כזה, שדוחפים למערבל ואיכשהו יוצא בסוף פודינג מוזר. בסופו של דבר, זה גם לא כזה טעים.

עוד בייביסיטינג הסתיים בהצלחה- עוד 80 שקל לארנק. יפי היי.

נועה.

אבא החליט שהוא קונה מחשב נייד. אולי חלק מזה שייך לרצון שלו סוף סוף לקצור את פירות עבודות, ואני לא מאשימה אותו.

אז כן, הוא קנה לפטופ. האמת, שיש משהו מאוד שיקי בעניין הזה... כי אני יושבת עכשיו על המיטה שלי, עם הפיג'מה והמזגן (אמנם במרחק מטר מהמחשב הנייח שלי) אבל זה כל כך מרגיש אחרת. בגלל שהמסך כזה קרוב, האותיות מרגישות קרוב יותר, כל התוכן באתרים מרגיש קרוב יותר... איך לומר זה הרבה יותר מציאותי ככה... ואולי זה בגלל המסך הנפלא שיש לנייד הזה.

בכל מקרה, רציתי לומר רק כמה שזה משנה פתאום... אין ספק בכלל שלפטופ זה מעמד, ואם פעם חשבתי ככה, עכשיו שיש לי אחד כזה (אמנם חלקית) זה עוד יותר מרגיש ככה. כמו עליה בדרגה.

אז יש לנו צעצוע חדש בבית ורוב הימים האחרונים הסתובבו סביבו. להתקין, לשדרג ולפתור בעיות. זה די נחמד כזה, שאני ואבא שלי מדברים על כל מיני נושאים טכניים ואני אשכרה מבינה את כל מה שיוצא לי מהפה. הוא כבר יצר לעצמו פיגור, הוא כבר לא כזה מבין כמו פעם. עוד יגיע היום והוא לא יבין כלום, בדיוק כמו הסבתות וסבא שלי.

אתמול התחלתי לכתוב את הפווסט שמסכם 3 שנים. באמת שלא רציתי לוותר לעצמי, אני מרגישה שהוא חשוב, כי יש לי כל כך הרבה מה לומר, בעיקר על הבלוג הזה. אבל מרוב הרצון הטוב שלי הפווסט נמחק =\

אז החלטתי שאני אקבץ לעצמי את הנושאים שאני רוצה לדבר עליהם בראש, וכל פעם נסדיר כמה. אז היום תורו של הבלוג היקר.

במונחי ישרא אני חושבת ששלוש שנים זה די הרבה זמן, אבל לא מספיק בשביל שיהיה לזה איזה תואר או משהו. כל הזמן הזה, כל שלוש השנים האלה ועדיין אני בסוג

של אינטראקציה תמידית עם הבלוג. יש מצבים בהן אני אוהבת אותו יותר ויש מצבים שהייתי מעדיפה שהוא יעלם. כשהבלוג שלי פורסם במעריב לנוער, אז זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עמדתי מול הסיכון הזה שבחשיפה, כשלמעשה הכל כאן חשוף. כשלמעשה אני חשופה כאן כל כך. פתאום עלו מחשבות רגע ומה עם מישהו שאני מכירה יקרא את הכתבה ויגיע לכאן? מה יהיו ההשלכות?

הקוראים הוותיקים שלי יודעים שאני טיפוס כזה שחושב כל הזמן על מעשים והשלכות, זה חלק אינטגרלי מהחיים שלי, ממני. נבהלתי מהתמונה שנוצרה לי בראש, אבל היה שם משהו שמנע ממני לנקוט בצעדים. אותו דבר שמנע ממני לנקוט בצעדים גם כשידעתי שאנשים מאוד קרובים אלי קוראים כאן, אנשים שאולי לא תמיד צריכים לשמוע את  הדברים כמו שהם נאמרים כאן. המון זמן חשבתי על פשר אותו דבר.

אני חושבת שהגעתי לתשובה, גם אם היא חלקית. הבלוג הזה הוא לא אני. ולא, לא מכרתי לאף אחד לוקשים בשלוש שנים, ולו אפילו לא לפעם אחת. כל הדברים שנכתבו כאן תמיד היו ויהיו אמת. אני מתכוונת לעניין שגם אם מישהו עכשיו יקרא את ההיסטוריה הזו של שלוש שנים הוא לא באמת יכיר אותי. הוא יכיר את כל נקודות התורפה שלי, את כל הדברים שאני גאה בהם וגם אלו שפחות. אבל הוא לא יכיר אותי. אתם מבינים, זה לא באמת יומן. יש סיבה שלבלוג קוראים בלוג ולא יומן, ולא רק בגלל שהתופעה לא התחילה בארץ הקודש. לטעמי, לפחות הבלוג שלי מציג איזה שהוא תהליך, סוג של טיפול פסיכולוגי (אם תרצו לקרוא לזה ככה) שעשיתי לעצמי באמצעות הבלוג. זה בסה"כ כלי שאפשר לי להתבונן על המחשבות, האירועים, והרגשות שעוברים עלי ולחשוב "אז מה עכשיו". ולא, לא באמת הדברים היו אובייקטיבים. רוב הפווסטים כאן נכתבו בלהט של רגע. כמו זה למשל.

אז כן, תביאו את כל האנשים שאני מכירה לכאן לקרוא. אני חושבת שרובם יתפלאו, לא יאמינו שזה הבלוג שלי. שאלו דברים שכתבתי, ויותר מזה, שחשבתי. המציאות נמצאת באמצע, בקוו הדק שבין ווירטואליות כבדיה מוחלטת לבין ווירטואליות כמו ידיעות חדשותיות. בני אדם הם לא איזה אירוע שאפשר לסקר. הבלוג הזה לא מסקר אותי, הוא מציג משהו מאוד ספיצפי ואחר.

אני לא אומרת שאני רוצה שכל אחד בעולם ידע את הדברים שכתובים כאן. אבל זאת בהחלט הסיבה שלא ממש היה לי איכפת שאנשים שאני מכירה יקראו כאן (מלבד ההורים שלי). מעבר למילים שנצברו כאן, נמצאים אירועים. מצבים כאלה ואחרים שיכולים לקרות לכל אחד, ואני מביאה את הפרשנות שלי לאירועים, את ההתמודדות שלי, בתקווה לעזור למישהו/מישהי במצב דומה. אולי אפילו מעבר, אולי יש פה איזה רצון להציג את החיים באור קצת שונה. לפחות החיים עד גיל 18.

אם מחר יבוא מראיון וישאל אותי "אז למה דווקא בלוג?" אני אומר לו שזה רק עניין של זמינות. פתחתי בלוג כי זה היה נגיש. כי יכולתי. ואולי בגיל 15 לא באמת ישבתי וחשבתי מה עלולות להיות התוצאות. אם נקח ספר למשל, זה גם פתרון אפשרי, רק שכל ההתנהלות עם ספר היא אחרת. בספר המילים מאוד שקולות, כאן אני מרשה לעצמי לכתוב מתוך חשיבה ולפרסם. ממש כל מילה שעוברת לי במוח עד שאני מחליט ה שזהו, די להיום.

זה כמו מעיין נובע של רעיונות ומחשבות, שרק רוצה לשתף אחרים. השיתוף הוא חלק בלתי נפרד מכל החוויה שלי. אז הבלוג בשבילי הוא חוויה, בדיוק כמו שזה חוויה להיות חבר בפורום, או לנהל שיחות שעות במסנג'ר. חוויה וירטואלית.

בסופו של יום, אם יש משהו שאני מתלבטת לגביו אם לפרסם אותו כאן או לא, בשבילי זה סוג של סימן שצריך להשאיר את אותו הדבר לעצמי. מדובר בעיקר בדברים שעוברים עלי ביום-יום, או דברים שמראש אני צריכה לשמור לעצמי. כן, בסופו של דבר המילים כאן כן מחושבות, באופן כזה או אחר.

אני אוהבת את המקום הזה, למרות שהוא מלא בטראש. אולי זה גם חלק מהביטחון שלי, שכנראה אף אחד לא יצפה למצוא בלוג כזה בים של בלוגים פיקטיבים על מפורסמים כאלה ואחרים, שמגיעים כל פעם לשיאים חדשים של טמטום וחוסר פואטנה, בדיוק כמו החיים היום במדינה ישראל.

לסיום- אם יש משהו אחד שאני כן מתגעגעת אליו, זה הפווסטים העמוקים האלה שפעם הייתי נוהגת לכתוב. כנראה שלא מקבלים יותר מידי מוזה מלשבת מול המסך ולעסוק בדברים חסרי משמעות. כנראה שבצבא זה יחזור אלי, בתקווה :)

עוד 3 ימים, פאקינג 3 ימים נגמר המלווה. אני לא מעכלת את זה בכלל... אההההה!!!!!111אחד אחד

נועה.