נבכיי נשמתי

סוף סוף זה נגמר, הטירוף הבלתי הגיוני הזה בין "בולילים" לבין "פרידמנים". עוד חודש העניין ישכח, רק חכו ותראו (מישהו אמר הישרדות איי הפנינה?)

יש לי רק הערה אחרונה לסיום.

מיליון SMSים לא יכולים להגיע רק מפרידמנים מתים. אותם האנשים בדר"כ לא מצביעים לכאלה דברים בטענה ש"אני לא ארד לרמה הזו ואני לא אגרר לאיוולת הזו", הם גם אף פעם לא מודים שהם רואים האח הגדול, הם לא מדברים על זה, הם מכחישים כל קשר לסדרה- בקיצור לא מסוג האנשים שיפעלו לכזו כמו היסטרית של SMSים.

לכן, קרה אחד משלושה דברים:

1) כל הויכוח הזה שעוררה הבת בובליל מאוד עצבן כמה פרידמנים שהחליטו להרים טלפונים ולעשות דווקא.

2) ההפקה התערבה. כן היא באמת התערבה, אבל היא היתה מאוד זהירה ועד לפני כמה שבועות דווקא התערבה לטובת בובליל האב, הרי הוא יוצר את כל העניין וחייבים שהוא יגיע לגמר כדי שיהיה מעניין. מישהו אמר 5 מתמודדים בגמר? מעניין למה.

3) בסופו של דבר, לא רק ל"פרידמנים מתים" יש את היכולת להזדהות עם מה ששפרה יצגה, ואם נצא שניה מהוויכוח הילדותי הזה בין אשכנזים למזרחים, שפרה גם יצגה סוג של נשיות מאוד מאוד חזקה ודומיננטית, אין ספק שאם לא היה יוצא השד העדתי, שפרה היתה זוכה בזכות הקול הנשי האקטיביסטי.

כך או כך, בובליל שתכנן את דרכו לגמר לא עשה טעויות כלל וכלל מבחינה אסטרטגית, חוץ מטעות אחת- שהביא את הבת שלו איתו.

ושפרה? היא לא באמת ניצחה בגלל מה שהיא עשתה בבית, ובשביל הדברים שהיא נלחמה למענם, למעשה היא לא ממש נלחמה על דברים רק התגוננה כל הזמן (לא רק, אבל התגוננה). מבחינה אסטרטגית שיפרה עשה המון טעויות כמו לדחות את הדירים החדשים, וכמו להסתגר. היא זכתה בגלל שרצו שמה שהיא מייצגת יזכה וחבל שהמשחק יצא מהפרופורציות הנכונות ועבר למגרשי משחק אחרים לגמרי. אם לא היינו שוכחים שזה משחק וכן היינו שופטים כל אדם עפ"י צורת המשחק שלו ואסטרטגיה, לדעתי לאון היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה כמו שהוא היה צריך, ומי יודע אולי איתי היה זוכה.

לדעתי- התוכנית היתה הרבה יותר מעניינת והפוטנציאל שלה היה הרבה יותר מתממש אם קשת לא היתה פותחת כאלה עיניים ועושה ליהוק כזה מכוון למחלמת עולם. אם זה היה נשאר ברמת המשחק, כמו בהישרדות, זה היה הרבה יותר מעניין ולא היה נשאר טעם כזה מלוכלך בפה אחרי התוכנית.

נסכם את זה ככה- כל ראליטי ענק שעובר, מוריד אותנו עוד ועוד ברמת האיכות של התוכן. גם ריאלטי יכול להיות איכותי (ראו "משפחה חורגת"), ונאמר שאני יצאתי מהאח הגדול בהרגשה "ואללה השרדות היה יותר טוב".

מצד שני- אם האח הגדול זו הדרך המודרנית לעלות נושאים כמו פתיחות לקהילת הגייז בישראל, הכרת ערבים מהסוג המודרני, וגם יישוב סכסוך ישן וכואב של אשכנזים מול מזרחיים ועל הדרך להכניס גם את שליט למה לא- אולי זה הדרך היחידה להביא משהו חשוב לציבור, בדלת האחורית.

קצת רווח לי ששפרה ניצחה- מודה. יש לי המון הערכה וכבוד ליוסי, שסחב את כל ההפקה הזו על הכתפיים שלו (ואני במקומו היתי מאוד מאוכזבת אם כל מה שהייתי רואה מזה זה טיסה מסכנה לניו יורק) ועינב ביתו, שאף אחד לא באמת נתן לה את הזרקור שהיה מגיע לה (כי היא באמת זו שדחפה את אבא שלה כל כך גבוה- הוא לא היה מגיע לשם רק עם עברית קלוקלת, היא ספגה את כל האש בשבילו), אבל קל לי יותר לחשוב שבסופו של דבר הציבור הישראלי מעדיף משהו קצת יותר איכותי, קצת פחות בוטה, גם אם זה על חשבון התנשאות מה. לא תמיד להיות ישיר, ואמיתי, ובוטה זו ההתנהגות הנדרשת בחברה.

אופס. גם אני נגררתי. מדינה שלמה נגררה לדיבור על מי שהמתמודדים לכאורה מייצגים ושחכו את המשחק, כל כך קל להגיע למקום הזה. אף אחד לא שאל את המתמודדים את מי הם רוצים לייצג, אם בכלל, וכבר מדינה שלמה החליטה בשבילהם. ככה זה ריאלטי.

שפרה לא תהיה סלב גדול מידי, כי היא לא באמת ניצחה בגדול, אלא רק גרמה לאנשים מסויימים, ובינהם אני, להשמיע אנחת רווחה קלה ולומר "המציאות אולי באמת לא מי יודע מה, אבל לפחות לא קיבלנו את זה לפרצוף בשיא העוצמה" כי שפרה לא באמת ניצחה, ויוסי לא באמת הפסיד, ואנחנו לא באמת נזכור אותם.

דבר אחרון- מה שהכי שנאתי היום היה הדחקת התאונה המחרידה בכביש לאילת של אוטובוס התיירים לטובת הגמר הזה. השטות הזו. ועוד יותר מה שעצבן אותי זה הצביעות המעצבנת של עורכי אתרי האינטרנט הגדולים: וואלה, Yנט וNRG, כאילו להתעלם ולהתעקש לדווח על התאונה, כאילו שזה באמת מעניין מישהו ההצתדקות שלכם

נועה.

אמרתי נלך לישון מוקדם, מחר יש השכמה, שוב טכנאים של הוט, שוב עוזרת בית, וגם: קרית אתא בערב בשיא הספונטניות.

ואז התיישבתי על המחשב וכמובן לא ידעה נפשי שובע. וואלה, Yנט ואפילו NRG. ככה אני אוהבת את החדשות שלי, בלילה.

אז אחרי שקראתי עוד כמה ססמאות בחירות, הפנתי את ראשי לכמה כתבות האח הגדול, כמובן טיזרים לגמר. אחרי שאמרתי פחות או יותר כל מה שכבר אפשר לומר על הדרעק הזה, יש עוד נקודה אחת שעולה ועולה בזמן האחרון ומאוד מציקה לי.

ביחד עם כל ההוא הא מסביב לתוכנית הטיפשית הזו, עולה קמפיין להחזרת גלעד שליט עם ססמאות כמו "להדיח את גלעד מהשבי" או "האח הקטן מופקר בעזה" או "למה כל המדינה רואה ביוסי בובליל גיבור ולא בגלעד" או "סמסו גלעד ל2020".

ואני שואלת- מה הקשר?

עם כל הכבוד לגלעד שליט וחשיבות החזרתו הביתה, אין כל קשר וטעם בין האח הגדול לבין המאבק להחזרתו. זה כמו שיתלננו שאנשים סימסו לבועז מעודה במקום לאלדד רגב ואודי גולדווסר. זה טימטום אחד ענק. מנהלי המאבק טוענים שלמען כוכב טלוויזיה עם ישראל יעשה הכל, אך לא למען שבויים. זה בולשיט אחד גדול- כל מה שדרשו מעם ישראל זה לעשות את מה שהוא הכי אוהב לעשות- לראות טלוויזיה. היחידים שאולי מנהלים מאבקים לטובת משתתפים כאלה או אחרים הם בני המשפחות או בעלי אינטרס.

גם ככה צריך להאשים את קשת בקונפליקט הישן שהיא עוררה בכוונת תחילה, אבל מפה ועד להאשים תוכנית טלוויזיה באי החזרת שליט? מה?

התוכנית הזו מעוותת לאנשים כאן את הראש, החשיבה, וכל שמץ היגיון שעוד איכשהו יכול להיות בישראלי הממוצע.

ומה מחר? שנאשים את הישרדות במיתון הגלובאלי? בחייכם, תעזבו את בובליל כבר בשקט ותנו לזה לדעוך. הוא יקח את המיליון, יתן שליש לבת שלו, ואת כל השאר יפסיד בבורסה. מחרתיים נהיה עם הישרדות פנמה, ותוכנית חסרת תוכן של היפ הופ מול קלאסי, וסלט שלם של תוכניות חסרות טעם.

העם רוצה שטחיות! תנו לעם שיטחיות, ועזבו אותו באמש'כם כבר!

נועה.

אני מצטערת- טעיתי. טעיתי טעות מרה, פאטלית, הרת גורל, ומשמעותית.

האמת? לא, לא הרת גורל.

אני רוצה לחזור בי מפווסט קודם שלי בנושא סדרת הריאליטי המדוברת. "האח הגדול"- אין מדובר בריאליטי איכותי, אין מדובר בבידור טוב, ואפילו בידור רדוד.

האח הגדול זו בועה, ואני אסביר את עצמי.

זה פתאום תפס אותי היום, מה שהתוכנית הזו עושה לאנשים: מלהיטה ריבים בלתי ריאלים בין "פרידמנים" ל"בובלילים" (אגב אני מכירה פרידמנים שהם יותר קרובים לבובליל מאשר לסטיראוטיפ שכיביכול השם פרידמן אמור לייצג), מלהיטה את הזלזול בתארים אקדמיים בטענה שזה "תואר החרטה" ופשוט מעוותת את המציאות.

איך אפשר לשתוק לזה? זה הרס תרבות, ממתי להיות קבלן בניה זו שאיפת הישראלי הממוצע? ולחילופין, אני לא יודעת איזה תואר שיפרה צריכה בשביל להיות דיילת בחברת תעופה מעצבנת כלשהי. למה ידיעת אנגלית/צרפיתית/ערבית זה פשע? למה מותר לגנות אנשים במילים כמו "זונה" או "כלבה"? למה זה פתאום לגיטימי ולמה תושבי ישראל אוהבים את הדרעק הזה?!

אנשים, להתאפס-נא! 

אני לא נהנת לצפות באח הגדול כבר מזמן. פעם זה עוד היה נחמד. ניפחו את זה למימדי ענק ואולי "קשת" עשו טעות בליהוק. אני לא יודעת מה הם רוצים להשיג בזה שהם מעוררים דברים כל כך טפשיים. אני כבר יכולה להרגיש בעיניים של ארז טל, אשיות טלוויזיה מעניינת בפני עצמה, שהוא שונא את מה שיצא, שהוא מרגיש בהדרדרות הלאומית שמעוררת התוכנית, שמתחיל כאן אפקט כדור השלג.

אני לא מתנשאת ואומרת שאני אחרים את הסדרה, כי וואלה, יש אנשים שנהנים לראות את ליאון ושיפרה ורנין והשאר (שאגב אני ממש לא תופסת מהם אינטילגנטים, בעלי יחסי אנוש בריאים, להפך לדעתי הם אליטיסטים) מאיימים לעזוב כל פעם מחדש (אופס רנין כבר לא) ומאידח את הבובלילים הבולבלים מדברים בעברית משונה, דופקים את הראש בקיר ומתרברבים בקשירת קשר לאונס. זה הורס אותי. אנשים מגינים על הבנאדם עם ססמאות כמו "אקסימו לימון" או "זה היה מקובל אז!", שטויות! בובליל לא מושלם, הוא רחוק מזה, ופה, פה ברגע הזה השד יצא מהבקבוק. הרי הכל אצלו זה סילוף, הוא שחקן לאורך כל הדרך, אבל אופס, הוא מעד, ומעד חזק. אז שאף אחד לא ינסה ליפות את המציאות. אין בעיה בלאהוב שחקנים, אבל אנשים תכירו בזה, זה משחק ולא סתם זוכים במיליון בסוף.

קשה לי מאוד מאוד (מאוד אפילו) כי אני מרגישה שהאווירה הכללית היא אווירה של הדרדרות מוסרית, תרבותית, ורוחנית. לא, זה לא התחיל עם האח הגדול, וזה גם לא יגמר כאן, זה תהליך של ריקבון תרבותי שהחל ממזמן, והאח פשוט מהווה זרז או "עילה" (אחח שיעורי היסטוריה) למלחמה.

אנשים תפסיקו לסמס לשטות הזו, ותפסיקו לראות את זה ותצאו לאיזה סרט, או הצגה, או אפילו מועדון.

הכל, אבל הכל, יותר טוב מהחרא הזה.

צריך לזכור שהאח הגדול הוא קודם כל מינוח מספר, שהרעיון של האח הגדול מזעזע, ואולי בצדק קוראים לזה האח הגדול- האפקט דומה.

ברווזים במטווח או כצאן לטבח, כך אנחנו קורבנות תרבות.

נועה.

כי פשוט בא לי שוב לקחת את הקולמוס ולשפוך מחשבות, עמכם הסליחה.

חזרתי לצייר. יש משהו בתקופות יאוש ושפל שמשרה בי צורך ליצור. כנראה שאמנות היתה ותהיה תמיד משהו שמגיע מתוך כאב, סבל, וקטנות האדם.

החלטתי לפתוח בקמפיין אישי נגד תופעות חברתיות, שאני מוצאת בהן סוג של תועבה. אחרי צפיה ממושכת באנימה, וציור בתחום הרבה שנים, הבנתי שהכל שם יותר מידי מושלם, וזה מפריע לי. רוב חברי לתחום טוענים שהמושלמות הזו היא מה שאנחנו רוצים לראות, שזה בסה"כ מימוש פנטזיות, וזה בעצם מה שמושך בדבר.

זה הפריע לי מסיבה פשוטה- תמיד ראיתי באנימה סוג של אמנות. ואמנות, בתכליתה היא אמורה להעביר מסר. הרבה אנימות למשל עוסקות בפחד היפני מהטכנולוגיה, בסופו של דבר אנחנו רואים אנימה בגלל המסר שהיא אמורה להעביר. אם אנחנו רואים אנימה בגלל שכל הבנות שם שופעות חזה ומאידך רזות להחריד, זה המסר שאנחנו רוצים לראות? הגענו כל כך נמוך בשרשרת המזון? כל כך נמוך שהפנטזיות שלנו מוכתבות כבר באופן אוטומטי ע"י צווי אפנה.

מצטערת, אבל החלטתי להשמיע את קולי בעניין, אז פצחתי בסדרת ציורים-פוסטרים שידונו בנושאי: נשיות, אנורקסיה, גבריות, אמהות, יופי, וכמובן- אהבה, מנקודת המבט שלי.

הציור שאני עובדת עליו כרגע עוסק בנושא גוף האישה ואידאל היופי, והוא יקרא "I'm not good enough". הקומפוזיציה תהיה מוכרת, לקוחה מסצינה אמריקאית פופלארית מאוד: הפצצה ההורסת בתוך הים בשקיעה, בבגד גוף צמוד ביותר שמבליט את כל האיברים השופעים, עם איזה נשק. העניין הוא, שהיא תהיה שמנמונת, והשיער שלה יהיה קצר. סוג של שבירת מיתוסים. אני אדגיש דווקא את איזור האגן והישבן, וגם את העובדה שהשיער שלה יהיה קצר. הצביעה תהיה סוג של cell shading, אבל בסגנון שלי.

אני כנראה אתעסק בזה די הרבה בזמן הקרוב, ואני לא יודעת כמה ציורים אני רוצה שיהיו בסדרה, אבל אפשר לומר שזה הפרויקט הבא, אחרי הפרויקט המתיש של הציור שמופיע בראש הבלוג שלי. סתם רציתי לשתף אתכם בתכנונים, אולי יהיו עוד כמה פווסטים בנושא זה, וכמובן שאני אפרסם כאן את התוצאות (:

חוץ מזה, הטיסה לארה"ב מתקרבת. עוד פחות משבועיים. אני מאוד מתרגשת, זה מרגיש כאילו לא ראיתי כלום עד היום, למרות שביקרתי בחצי אירופה. זה מרגיש כאילו למרות שפגשתי כל כך הרבה תרבויות זרות בחו"ל, שום דבר לא מתקרב לדבר הזה שנקרא 'ארה"ב'. אולי פה באה לידי ביטוי המילה "מעצמה". עזבו אתכם מנשק, כלכלה, פוליטיקה. אם נערה בגיל הטיפש עשרה מרגישה ככה, זה אומר הכל. או שאני סתם סנטימנטאלית.

אני רוצה לארגן איזו יציאה לאנשהו ביום שישי. אני כל כך צריכה את זה, ולא איכפת לי שאני לא אוכל לשתות, בגלל הנהיגה. פאק יו, אני יכולה להנות בלי הטיפה המרה. אני צריכה לעשות קצת כייף, חייבת. אני כל כך נחנקת כבר, נחנקת מהמצב הסטטי הזה שבין מסגרת למסגרת. זמן מבוזבז שהולך על מחשבות וגעגועים לדברים מוכרים.

גיליתי צד רדוד באישיות שלי. אני פולניה, וכתוצאה מכך יש לי משהו בגנים שהופך אותי לרכלנית בפוטנציה. אני די נמנעתי מזה, אידאולוגיה ושיטים כאלה. ואז באה הסדרה הזו "האח הגדול" בשמה העברי, והוציאה את השד מהארון. וידוי- אני מציצנית. אני שונאת ריאלטי, בעיקר בגלל העובדה שזה לא משקף את המציאות אפילו לא לרגע, ולפעמים זה כל כך שקוף שזה מלחיא אותי, כמו בהישרדות. אבל בדרעק החדש הזה יש משהו אחר. זה אשכרה מעניין אותי מה חבורת הקופים האלה עושים שם בבית הזה, ואיך ערביה מסתדרת עם ימני קיצוני. ונכון, כולם נבחרו בקפידה כל כך, כדי שזה יצא בדיוק כמו שההפקה מדמיינת. והכל מתומרן, גם כשזה מתיימר שלא, כי איפה שיש כסף לא ישאירו את זה ל"גורל". בדיוק כמו שהסדרה הזו נקראת, האח הגדול, מישהו שם למעלה כבר ידאג שיהיה מעניין. העניין הוא, שלא כל כך איכפת לי. הפולניה הרכלנית והמציצנית שבי מתעוררת לחיים בצורה מזעזעת. טלוויזיה זה טארש, ואני יודעת את זה בערך מאז הבום של ערוץ 2. מאז שערוץ הילדים איבד את התמימות. איך אני מסוגלת בכלל לאהוב טראש שכזה?! לא מסתדר לי.

רק הערה קטנה- אני מאוד גאה בעם שלנו, בעם הישראלי. עם שמורכב מכל כך הרבה רבדים של אנשים: ערבים, ישראלים, חילוניים, דתיים, שמאלנים, ימניים, הומואים, הומופובים, ביצ'יות, עולים חדשים ממאות מדינות וכו'. יש כל כך הרבה חילוקי דיעות, זה נכון, אבל לפחות ביום הראשון של התוכנית הנוראית הזו, היה אפשר להרגיש אחווה. שכולם כזה דואגים לכולם, ומנסים להיות נחמדים, מנסים לגשר אפילו. ונכון שזה הכל צביעות, ושהפרצופים האמיתיים שלהם יחשפו עוד מעט, אבל גם אם זה מזוייף... אני לא חושבת שתמצאו את זה בכל מקום בעולם שבו עשו את הסדרה.

באותו ערב של 1 בספטמבר, לא ממש ערב יותר בכיוון של לפנות בוקר, שכבתי במיטה עם הידים מאחורי הראש וחשבתי. חשבתי על עצמי. על האנשים שהכרתי לאורך הדרך. הגעתי למסקנה שלא הייתי משנה דבר במה שקרה לי, לא משנה כמה נורא הוא היה. מצאתי את זה אבסורדי, כי אני עדיין יכולה לזכור כמה אירועים מסויימים היו קשים עבורי, הזמן לא משחק כאן כל כך, עדיין לא, ובכל זאת לא משנה דבר. מזוכיזם? לא... יותר בכיוון של השלמה. זה החיים שלי, ובחרתי לעשות בהם את מה שנראה לי נכון, כמו חימר בידים שלי. ולא משנה כמה פעמים אני אהרוס את הכד, הפעם הראשונה תהיה הטובה ביותר. היא תהיה מלאת השארה, תוצר של להט הרגע. כי ככה צריך לחיות את החיים, לחיות כאילו אין מחר. לא בגלל קלישאות כאלה ואחרות, אלא רק בגלל שחיים בשום צורה אחרת לא יהיו חיים טובים. בין אם אתם מאמינים שאלוהים מכוון אתכם בדרכם, או אתם או ישו, מוחמד, בודהה. זה לא משנה, העיקר זה פשוט, לחיות, לא להתקיים, לחיות.

נועה.