נבכיי נשמתי

אני משתדלת להיות יותר פרקטית בזמן הקרוב, תאמינו או לא, כדי להתכונן לתקופה הצבאית שלי.

החלטתי לכתוב כאן רשימת מטלות של כל מה שיש לבצע עד הגיוס והעזיבה שלי של הבית:

- לטעון את הPSP במספיק בידור, אבל לא לקחת לטירונות

- לחדש את מלאי השירים בMP4, אבל לא לקחת לטירונות

- לסדר ולארגן את הטלפונים, השירים והקבצים בסלולארי

- לגבות כל חומר חשוב על הMP4 וחומרים רגישים ואישיים לצרוב ולמחוק לאלתר מהמחשב.

- לנקות את ההיסטוריה, מועדפים רגישים (לא לא פורנו -__-)

- לסדר את החדר ולמצוא מקום לדברים האישיים

- לא לשכוח להכניס ספר קל לתיק הטירונות

- לצלם את אחי המון המון פעמים בטלפון, ואולי גם להדפיס תמונה או שתיים.

- לשקול לנהל יומן במחברת, כדי לתעד וכדי להשתפך על רגשות, זה ממש יחסר לי.

- לשקול לפתוח יוזר חדש למחשב ולנעול את היוזר שלי.

- לקנות דיבורית חדשה.

- ללכת למפגש AC שיהיה כנראה האחרון שלי לשנתיים הקרובות אלא אם יהיה איזה שהוא נס.

- ללכת לאירועי חנוכה שהם יהיו אירועי חנוכה האחרונים שלי בעידן התמימות. *איזה תמימות נועה על מה את מדברת בכלל??*

- לדפוק את הראש עוד פעם אחת אחרונה (לא שעשיתי את זה יותר מפעם אחת בחיים שלי).

- לערוך רשימת קניות לצבא ולראות איפה הכי זול לקנות אותם (בטח שלא בריקושט -__-)

- לזכור לשלם את הקנס שלי לפני הגיוס.

- ללכת לים

- לפתוח את הראש, לנקות אותו מכל חשש, פחד, ובעיקר- מחשבות על העבר.

- לנסות ללמוד כמה דברים לפני, לעשות כמה תרגילים במתמטיקה בשביל התזכורת ובשביל להזכיר למוח שלי מה זה ללמוד כל יום מ8 עד 8.

- לעשות יותר ספורט בתקווה להיות בכושר סביר בטירונות.

- לראות כמה שיותר אנימה

- לראות כמה שיותר סרטים

- לאכול כמה שיותר אוכל של אמא, סליחה, אוכל בייתי שאני מבשלת. פעם אמא שלי היתה מבשלת. פעם היה יותר נחמד.

- לבזבז כמה שפחות זמן

- לקרוא

תוכניות גדולות יש לי, אבל בעזרת נחישות ורצון הן יתממשו כולן. לדעתי, אני אחזור לפווסט הזה כמה פעמים ואערוך אותו כשאשלים דברים מהרשימה.

אני במצברוח קצת דכאוני בזמן האחרון, למרות שאני רושמת המון הישגים מרשימים בחזית המחזמר. הצלחתי לגייס עד כה 2,000 ש"ח לטובת הפרויקט, והיד עוד נטויה. בחיי, זה הישג. בכל זאת, קשה לי עם זה שהכל יגמר עוד חודש. קשה לי ממש להיפרד מהחיים שלי, שממש נהנתי מהם בזמן האחרון, מהחופש.

אני חושבת שכבר כתבתי את זה, אבל אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי בתיכון, באופן מפתיע.

למרות הכל, אני חושבת שאני קצת דורכת במקום והגיע הזמן לעבור לאתגר הבא. מבחינת המחזמר כבשתי את הפסגה שרציתי לכבוש. אני משאירה אחרי מכונה משומנת, ואני אדאג לשמן אותה בעת הצורך.

רחוק מהבית, לכל כך הרבה זמן, רק אני עם עצמי מול מערכת שלמה. זה סוג של "הישרדות" שכזו, לבחון את הגבולות שלי, וכן להתנתק מהבית. אני רוצה להתחיל לגרום לעצמי להבין שהבית הזה ברחוב X בעיר Y הוא לא לנצח. למעשה, צריך להתחפף מכאן ממש עוד מעט. ללמוד, לעבוד, לטייל ברחבי העולם, לפרוח.

אז אחרי הצבא כמובן שיהיה טיול, אני לא אוותר על זה. היעדים המועדפים הם ארצות סקנדינביה או קנדה או אוסטרליה או אירלנד. החלטתי שמזרח אסיה לא מושכת אותי וגם לא דרום אמריקה. הטיול לארה"ב פתח לי קצת את העיניים והבנתי מה באמת מושך אותי. הלוואי ויכולתי לטייל בכל העולם, אם יכולתי זה מה שהייתי עושה כל חיי.

ואז מגיעה הדילמה- מאורגן או לבד? מצד אחד מאורגן זה לראות את הכל ולחוות את הכל בלי לפספס שום דבר, מצד שני זה מאוד המוני, מאוד תיירותי ואני מחפשת משהו יותר אותנטי, המון טבע, בעיקר טבע, ואפילו רק טבע.

עוד יהיה לי זמן לחשוב על זה.

בנתיים, צה"ל הרבה יותר קרוב מהטיולים, וזה סוג של התכוננות לעולם. ככה אני תופסת את זה. אני חושבת שבסה"כ זו תהיה חוויה חיובית, ואם אני אצליח לתפוס לי שם איזו חברות אמיתית לא תהיה מאושרת ממני.

נועה.

אני מצטערת- טעיתי. טעיתי טעות מרה, פאטלית, הרת גורל, ומשמעותית.

האמת? לא, לא הרת גורל.

אני רוצה לחזור בי מפווסט קודם שלי בנושא סדרת הריאליטי המדוברת. "האח הגדול"- אין מדובר בריאליטי איכותי, אין מדובר בבידור טוב, ואפילו בידור רדוד.

האח הגדול זו בועה, ואני אסביר את עצמי.

זה פתאום תפס אותי היום, מה שהתוכנית הזו עושה לאנשים: מלהיטה ריבים בלתי ריאלים בין "פרידמנים" ל"בובלילים" (אגב אני מכירה פרידמנים שהם יותר קרובים לבובליל מאשר לסטיראוטיפ שכיביכול השם פרידמן אמור לייצג), מלהיטה את הזלזול בתארים אקדמיים בטענה שזה "תואר החרטה" ופשוט מעוותת את המציאות.

איך אפשר לשתוק לזה? זה הרס תרבות, ממתי להיות קבלן בניה זו שאיפת הישראלי הממוצע? ולחילופין, אני לא יודעת איזה תואר שיפרה צריכה בשביל להיות דיילת בחברת תעופה מעצבנת כלשהי. למה ידיעת אנגלית/צרפיתית/ערבית זה פשע? למה מותר לגנות אנשים במילים כמו "זונה" או "כלבה"? למה זה פתאום לגיטימי ולמה תושבי ישראל אוהבים את הדרעק הזה?!

אנשים, להתאפס-נא! 

אני לא נהנת לצפות באח הגדול כבר מזמן. פעם זה עוד היה נחמד. ניפחו את זה למימדי ענק ואולי "קשת" עשו טעות בליהוק. אני לא יודעת מה הם רוצים להשיג בזה שהם מעוררים דברים כל כך טפשיים. אני כבר יכולה להרגיש בעיניים של ארז טל, אשיות טלוויזיה מעניינת בפני עצמה, שהוא שונא את מה שיצא, שהוא מרגיש בהדרדרות הלאומית שמעוררת התוכנית, שמתחיל כאן אפקט כדור השלג.

אני לא מתנשאת ואומרת שאני אחרים את הסדרה, כי וואלה, יש אנשים שנהנים לראות את ליאון ושיפרה ורנין והשאר (שאגב אני ממש לא תופסת מהם אינטילגנטים, בעלי יחסי אנוש בריאים, להפך לדעתי הם אליטיסטים) מאיימים לעזוב כל פעם מחדש (אופס רנין כבר לא) ומאידח את הבובלילים הבולבלים מדברים בעברית משונה, דופקים את הראש בקיר ומתרברבים בקשירת קשר לאונס. זה הורס אותי. אנשים מגינים על הבנאדם עם ססמאות כמו "אקסימו לימון" או "זה היה מקובל אז!", שטויות! בובליל לא מושלם, הוא רחוק מזה, ופה, פה ברגע הזה השד יצא מהבקבוק. הרי הכל אצלו זה סילוף, הוא שחקן לאורך כל הדרך, אבל אופס, הוא מעד, ומעד חזק. אז שאף אחד לא ינסה ליפות את המציאות. אין בעיה בלאהוב שחקנים, אבל אנשים תכירו בזה, זה משחק ולא סתם זוכים במיליון בסוף.

קשה לי מאוד מאוד (מאוד אפילו) כי אני מרגישה שהאווירה הכללית היא אווירה של הדרדרות מוסרית, תרבותית, ורוחנית. לא, זה לא התחיל עם האח הגדול, וזה גם לא יגמר כאן, זה תהליך של ריקבון תרבותי שהחל ממזמן, והאח פשוט מהווה זרז או "עילה" (אחח שיעורי היסטוריה) למלחמה.

אנשים תפסיקו לסמס לשטות הזו, ותפסיקו לראות את זה ותצאו לאיזה סרט, או הצגה, או אפילו מועדון.

הכל, אבל הכל, יותר טוב מהחרא הזה.

צריך לזכור שהאח הגדול הוא קודם כל מינוח מספר, שהרעיון של האח הגדול מזעזע, ואולי בצדק קוראים לזה האח הגדול- האפקט דומה.

ברווזים במטווח או כצאן לטבח, כך אנחנו קורבנות תרבות.

נועה.

הלוואי והחלום שלי אתמול בלילה היה המציאות. פשוט לא רציתי להתעורר, כי ידעתי שזה חלום. כלומר לא ממש ידעתי, אבל הרגשתי. זה היה יותר מידי טוב בכדי להיות אמיתי.

ובכן, צדקתי.

לפעמים... לפעמים לחיות בחלום זה לא כזה נורא. לא כל החלומות הם סיוטים, וברוב המקרים החלומות מתעלים על המציאות. לפחות החלומות שלי.

חלומות אופטימיים, זו הדרך המושלמת לאזן את הנפש במצבי בדידות ואי יציבות. חלום אופטימי גם מראה כמה שהרצונות אינם מציאותיים ושלמציאות- חוקים משלה.

זה כמו מן גונג כזה שיש בראש, שמידי פעם הסיני הקטן מכה בו כדי לעורר אותי לעשות משהו, משהו כדי שהמציאות תהיה קצת, קצת יותר נסבלת.

ואני, אני רק רוצה לשאול את הסיני הקטן "מה אתה רוצה שאני אעשה?" כי באמת שנגמרו לי הרעיונות.

"באמת נועה, מה את רוצה מעצמך הא? המצב שלך כל כך הרבה יותר בריא  וטוב מתקופת התיכון. באמת רק תסתכלי, את מתעוררת בבוקר ואת מרגישה שהכל בסדר, שהשמש זורחת והינה מתחיל לו עוד יום נחמד בחופש שלך. להזכירך, בתיכון הדבר האחרון שרצית היה לקום מהמיטה, למרות כל הדברים שכביכול חיכו לך שם. היית סמרטוט בתיכון. זומבית כזו. מה את רוצה??"

חשבתי על זה לפני כמה זמן. אין באמת מה לבוא בטענות. אני מודעת לזה שהמצב שלי כרגע הרבה יותר טוב ובריא מלפני נאמר חצי שנה. שנה. אולי זה בגלל שאני לא צריכה להטריד את עצמי יותר בכל כך הרבה שאלות. לא, לא מצאתי תשובות, אבל מצאתי שקט פנימי שכזה. מצאתי אותו בארה"ב.

פשוט, יהיה נחמד כזה, אם פעם אחת אני אוכל לומר שהעולם מושלם, והכל וורוד, והכל טוב, ולא לנחם את עצמי ולומר שהמצב עכשיו יחסית יותר טוב מפעם. לשם שינוי... אני רוצה לפרוש את הכנפיים המחוררות שלי מול השמש ושהמציאות שלי תתמזג עם החלום, תהפוך לחלום, שממנו אני בחיים לא אצטרך להתעורר.

נועה. 

יום גורלי משהו בעתידי הצבאי. נסעתי השכם בבוקר אל לשכת הגיוס לוועדה רפואית, צוו התיצבות.

בכניסה משפחות, מצלמות, חיילים טריים של כמה שעות. דמעות ופרידות ברחבת האוטובסים. נכנסתי אל הבניין כשאני חושבת "בקרוב אני".

קומה שניה, מחשב כחול. כן, אני יודעת. בקומה הראשונה- צוו ראשון. היה משהו מאוד סמלי בעובדה שלפני דקה הייתי באיזור המתגייסים, ועכשיו אני באיזור המלש"בים. כל הילדים האלה, שעוד לא הספיקו להתאכזב מהצבא, שעוד הבערה והרצון להתגייס זורם להם בעורקים. המשכתי בדרכי כשאני חושבת "זה כבר לעולם לא".

למזלי, אני ראשונה. הגעתי מספיק מוקדם, עוד כשרוב התור נמצא למטה ולא בוועדות הרפואיות. "מס' 2 בתור, אנא המתנ/י".

נכנסתי די מהר, ואני די בטוחה שהרופא הצבאי היה אותו אחד שבדק אותי בצוו הראשון, זה היה משעשע, כמעט התחשק לי לשאול אותו "מה המצב?". בדק מסמכים, הבין פחות או יותר את המחלה שלי, יותר נכון הפציעה שלי, ואמר לי "ברור לך שירד לך הפרופיל עכשיו נכון?" כאילו הוא חושש שאני איזה מורעלת אחת שתקפוץ עליו באיומים. "אין בעיה, כן אני יודעת" אמרתי, קצת מנסה להרגיע אותו. "טוב אז... אני נותן לך 72, חחח כמו שלי", בכייף השבתי. זה היה נשמע ממש ראנדומלי ה72 הזה. כאילו "אן דן דינוווווו! 72! מזל טוב!!".

"תגיד... מה עם הקלות? פטורים?" שאלתי בחשש. "בטח בטח, יהיה לך, אבל זה לא עושים עכשיו, אלא ביחידה שתגידי אליה". אנחת רווחה. לבסוף הוא ביקש ממני לצלם מספר מסמכים ושוחררתי הביתה, עם 72 על המצח במקום 97.

שמחה וטובת לב יצאתי לכיוון הכביש הראשי, לחכות להקפצה שלי לתחנת הרכבת. פתאום שמתי לב למשטרה, ואיזו מבוגרת (באיזור ה50 מתקרב ל60) מחזירה שלט. האותיות לא היו ברורות, אבל הבנתי שזו הפגנה. עברתי לצד השני של הכביש וקבלתי מושג הרבה יותר טוב.

אלו היו משתמטות ואמהות שהטיפו נגד הצבא, בעד השתמטות. בין השלטים שהונפו שם היה השלט בכותרת.

אז עמדתי שם, מלשבי"ת וותיקה שכמותי, חיילת לעתיד הממש קרוב, ואני מסתכלת על חבורת אנשים שצועק שלהתגייס זה שווה ערך למוות. הגן השמלאני שבי הרגיש רע ליד ההפגנה הזו. לא הרגשתי שאני לא צריכה להתגייס, אבל הרגשתי שיש משהו במשפטים שלהם כמו "כבר 60 שנה ששימוש בכוח לא מביא לבטחון". אז חשבתי על הצד השני, וגם שם אני בטוח שיש מתנגדים לקיצוניים, אבל עדיין יש קיצוניים. ואז האסוציאציה שלי ישר חזרה לפולין. כאילו היה משהו בהקשר שהתחבר לי למסע. נזכרתי קצת באיך דאגו להבהיר לנו שבלי צבא אין מדינה. נזכרתי איך הרגשתי שם. משם האסוציאציות שלי עברו לארה"ב ולבחירות שם. המון מתלוננים שארה"ב דוחפת את האף שלה לכל מקום בעולם במקום לדאוג לבעיות פנים. תכלס, נכון- ואז בא סרט "איך היה נראה העולם ללא אמריקה?" ואומר חד וחלק- אם ארה"ב לא היתה מתערבת בכל האירועים שהיא התערבה למען "הפצת הדמוקרטיה וזכויות אדם" העולם היה קרוב לכאוס עכשיו. שאלתי את עצמי, רגע ארה"ב לא שולחת חיילים שלה לקצה השני של העולם כדי להילחם על זכויות אדם? ארה"ב מפרה זכויות אדם למען זכויות אדם. ארה"ב הורגת אנשים לטובת אנשים אחרים, וזה בסדר. או שלא?

יותר מזה, ארה"ב איבדה ומאבדת המון חיילים בעיראק, והיא בכלל לא מגנה על עצמה! היא מגנה על משהו רוחני, על רעיון.

אנחנו מגנים על עצמינו, מגנים הגנה פיזית. אצלינו לא מתים בגלל שהממשלה רוצה להפיץ רעיון. אצלינו מתים בשביל שתושבי שדרות וקרית שמונה יהיו בטוחים. ארה"ב לא מכריחה להתגייס, זה נכון, אבל תחשבו שניה, אם לא היה צבא לארה"ב היא לא היתה קיימת. למעשה כל עם ללא צבא אין לו אפשרות להקים מדינה. (עיין ערך הפלשתינאים). על ריבונות צריך להגן, ומה לעשות שהשטח שלנו מבוקש? מה לעשות שאנחנו לא נאים בעיניי שכנינו והם לא נאים בעיניינו?

אז חשבתי על זה, והבנתי שמשתמטים לא חושבים בהיגיון. הם חושבים מחשבות רומנטיות, בדיוק כמו שהימין הקיצוני ממשיך להאחז אחיזה עיוורת בגולן וביהודה ושומרון.

למרות זה, אמרתי "כמה טוב שיש הפגנות כאלה, כמה טוב שיש כן אנשים משתמטים, זה לפחות גורם לאנשים להבין כמה להתגייס זה כן חשוב, ולמה לא לעשות את זה. לפחות זה שומר לנו על הדמוקרטיה".

 זירת האירוע P:

יום שלישי בחירות לרשויות המקומיות. יאללה מוטק'ה!

נועה.