נבכיי נשמתי

הלכתי לאט לכיוון הדלת. הזזתי מעט את ראשי שמאלה, ימינה כשעיניי סורקות את כל החדר כמו מכ"מ.

ראיתי שתיים מדברות. מתווכחות כמדומני. הסטתי מעט את הראש שמאלה וראיתי את התיק המפורסם, זה שכתוב עליו בהודית, וידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

חיוך נמרח על פני ובאושר גדול נכנסתי דרך הדלת ואמרתי "שלום!" בטון המפורסם שלי. הכרזתי שעכשיו אני כאן, מבלי לדעת למה.

המבט שלה עלה למעלה מהדף שעליו הסתכלה. לקח לה זמן להבין שזו אני, אחרי הכל עכשיו יש לי מדים. בשניה שהאסימון נפל, היא עזבה את כל הדברים שלה תפסה אותי בחוזקה בזרוע הימנית ומשכה אותי החוצה בפרצוף זועף.

ירדנו במדרגות. הכל לבן, רק אני במדי זית והיא בלבוש שגרתי ביותר. בערך באמצע עצרתי ושחררתי את היד שלי מהאחיזה. "מה קרה?" שאלתי. אני עמדתי כמה מדרגות לפניה, הפרש הגובה ביניינו היה גדול מתמיד. "תגידי לי את נורמלית?" פתאום היא סננה אלי. "איך את מעזה בכלל לעשות את זה? אחרי כל מה שנתתי לך מעצמי, ממעט הכוחות שהיו לי, איך את מסוגלת?" היא מטיחה בי. "על מה לעזאזל את מדברת?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלט. "איך את מעזה ככה לשכוח אותי? לא, לא לשכוח, להתעלם ממני? לנתק ככה את הכל? איך את מעזה?".

וכאילו בשניה הבנתי על מה היא מדברת. בשניה עברתי ממצב מבולבל למצב מדוכא ממש. "אני... אני..." התחלתי לגמגם. "נועה, למען השם, אחת ולתמיד אני רוצה שתסבירי לי. תסבירי לי הכל מא' עד ת'. באיזו חוצפה הסתרת ממני את כל זה!" והקול שלה והכעס מתגברים. נפלתי על המדרגה מדכאון מוחלט. הסתרתי ממנה את הפנים עם השיער והיד. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. "כשאני מדברת אליך תסתכלי אלי!" אמרה כשהיא פתאום נמצאת מעלי. "את.. את לא מבינה, יש לי הסבר..." אמרתי עם פה מלא דמעות בעוד שאני מזיזה את היד.

"בואי" היא אמרה לי. קמתי והלכתי איתה.

הגענו למקום מוזנח, אני חושבת שזה היה מן דלת של בניין שהיא רק סורגים. הזמן היה בין ערביים. התיישבתי תוך השענות על הסורגים, השמש היתה מאחורי. ישבתי כשגופי מורכן קדימה, הרגלים פרוסות והראש נפול. היא רכנה לידי אפילו לא יושבת, כולה מקופלת והקשיבה.

סיימתי לדבר.

ושוב הרגשתי את החמלה הזו שלה, הדבר שאותו באתי לפגוש. התכרבלתי ממש בין זרועתיה במשך כל כך הרבה זמן. הרגשתי שזו היתה מן קבלת אישור להכל.

הגיע הזמן לעזוב, להיפרד שוב. ליבי נקרע לרסיסים. "אל תעשי לי את זה שוב נועה, תתקשרי. אני מתחננת."

"ברור, ברור" שיקרתי. היא חייכה אלי, יודעת בליבה שלעולם זה לא יקרה. שתינו הבנו, בדרך שלנו, למה כל אחת מתכוונת. ידעתי שבעצם היא אומרת לי "תשמרי על עצמך" והיא ידעה שאני משיבה לה "אל תדאגי, את יודעת שאני מסוגלת לעמוד מול החיים". ושוב החיוך, ושוב העיניים האלה, שיודעות ומבינות וגורמות לי לשכוח את כל הצרות שלי.

הסתובבתי, הלכתי שוב לכיוון האור שבקע משער הכניסה. בדרכי החוצה הרמתי את ידי מעט מעלה והזזתי אותה מצד לצד. הסתובבתי מעט אחורה וראיתי אותה עומדת באותה דלת כניסה, ידים משולבות, מחייכת.

חלומות הן אשליה כל כך מציאותית.

נועה.

חנוכה נגמר, לפחות כל האירועים של חנוכה עבורי. באמת היה כייף, אחד החגים היותר פעילים שלי.

באותה נשימה החלטתי שהייתי פזיזה מידי (נו כמובן) לפני כמה פווסטים ועד שאני לא אגיע לקורס שלי בצבא אני לא יכולה לדעת דבר ולא יכולה לקבוע דבר.

את הזמן הקרוב אני אשתדל להעביר כמה שיותר עם המשפחה, כי בכל זאת עוד שבועים יהיה מן ניתוק, ארצה או לא.

באופן טבעי הבלוג יפסיק להתעדכן לעיתים כה תכופות, אבל אני מבטיחה לזרוק לכאן עצם מתישהו... זה גם לא עד כדי כך משנה.

שיהיה בהצלחה, לכולם, ושהמבצע בדרום יגמר כמה שיותר מהר.

המבצע... זה מרגיש קצת כאילו שאנחנו קניבלים. האיזור היה כל כך רעב לעימות שכנראה זה היה בלתי נמנע... אני תוהה, האם באמת מלחמות הן בלתי נמנעות? האם עד ששני הצדדים משחררים את האגרסיות שלהם עד כדי אסון אי אפשר לנסות לעצור ולהרגע?

תכלס, לזרוק עלינו טילים במשך 8 שנים זה לא מתקבל על הדעת. הבעיה שלי עם העניין שלמה חיכינו 8 שנים. כלומר, צריך לחכות 8 שנים כדי שיהיה מן תירוץ מאולץ לטבוח שם בכל מה שזז? זה קצת מרגיש כאילו אנחנו מחפשים את התירוץ להרוג כמה שיותר, אחרת איך תסבירו למה חיכו כל כך הרבה זמן עם הפעולה הזו? אם היו מבצעים את זה מזמן לא רק שזה לא היה נגרר למלחמה (ומצפה לנו מלחמה ארוכה) גם לא היינו צריכים לתקוף בכל העוצמה.

זה באמת נראה כאילו שלרמטכ"ל היה משעמם והוא החליט לשלח בחמאס את כל המטעמים שלנו. באמת צריך להוציא את כל העוצמה הצבאית שלנו על המקום הזה רק בגלל שאנחנו יכולים? שלא נדבר כמה כסף המלחמה הזו תעלה למשלם המיסים שגם ככה יש לו משבר כלכלי חריף על הראש.

בחייכם, אתם לא רואים? זה בדיוק אותו דפוס כמו מלחמת לבנון, מטוסים הורסים הרס אדיר בהתחלה, ואז משהו משתבש ואז צריך להיכנס שיריון ורגליים, ואז ישראל מפשלת, שוב ושוב ושוב.

האויב הזה מזוויע בכך שהוא מוכן להקריב את האנשים שלו כדי שיתפרסמו תמונות מזעזעות בעולם, נכון. אנחנו לא צריכים לרדת לרמה הזו, גם אם זה היה הדבר הכי נכון מבחינה טקטית לעשות. אבל אתם באמת חושבים שאנחנו צריכים את כל זה? הלוואי וזה היה נמנע.

היום נזכרתי בפעם ההיא שנסענו לחזרות בגן יבנה ועברנו בדרך בשדרות, עוד בתקופה שנפלו המון קאסמים. נזכרתי כמה פחדתי וכמה הוטרפתי ואיך שכל שניה בראש שלי עברה המחשבה "אם יש צבע אדום לאן אני בורחת?". המחשבה הזו מעבירה בראש גם איך אני מגיעה ראשונה לדלת ועוברת את כל האנשים האלה. איך אני מצליחה לטפס עליהם ולעקוף. זו המחשבה הכי אכזרית אך בו בזמן הישרדותית נטו. כשנמצאים במצב כזה אי אפשר להסתכל מבעד לחלונות האוטובוס על חלונות הראווה. העיניים כל הזמן מחפשות מקומות אסטרטגיים למסתור. כי ככה זה באיזור מלחמה. כל החושים והיצרים ההישרדותיים מתפרצים ואי אפשר לשלוט בזה. אז הזדעזעתי מהמחשבות שלי, איך אני מעדיפה את עצמי על אחרים. היום אני מסתכלת על המחשבות האלה בהבנה ובעיקר- דואגת להזכיר לעצמי כמה היה מפחיד שם כדי לגלות כמה שיותר אמפתיה עם תושבי הדרום. עם המשפחה שלי.

שקט.

שלווה.

שלום.

נועה.

סוף סוף זה נגמר, הטירוף הבלתי הגיוני הזה בין "בולילים" לבין "פרידמנים". עוד חודש העניין ישכח, רק חכו ותראו (מישהו אמר הישרדות איי הפנינה?)

יש לי רק הערה אחרונה לסיום.

מיליון SMSים לא יכולים להגיע רק מפרידמנים מתים. אותם האנשים בדר"כ לא מצביעים לכאלה דברים בטענה ש"אני לא ארד לרמה הזו ואני לא אגרר לאיוולת הזו", הם גם אף פעם לא מודים שהם רואים האח הגדול, הם לא מדברים על זה, הם מכחישים כל קשר לסדרה- בקיצור לא מסוג האנשים שיפעלו לכזו כמו היסטרית של SMSים.

לכן, קרה אחד משלושה דברים:

1) כל הויכוח הזה שעוררה הבת בובליל מאוד עצבן כמה פרידמנים שהחליטו להרים טלפונים ולעשות דווקא.

2) ההפקה התערבה. כן היא באמת התערבה, אבל היא היתה מאוד זהירה ועד לפני כמה שבועות דווקא התערבה לטובת בובליל האב, הרי הוא יוצר את כל העניין וחייבים שהוא יגיע לגמר כדי שיהיה מעניין. מישהו אמר 5 מתמודדים בגמר? מעניין למה.

3) בסופו של דבר, לא רק ל"פרידמנים מתים" יש את היכולת להזדהות עם מה ששפרה יצגה, ואם נצא שניה מהוויכוח הילדותי הזה בין אשכנזים למזרחים, שפרה גם יצגה סוג של נשיות מאוד מאוד חזקה ודומיננטית, אין ספק שאם לא היה יוצא השד העדתי, שפרה היתה זוכה בזכות הקול הנשי האקטיביסטי.

כך או כך, בובליל שתכנן את דרכו לגמר לא עשה טעויות כלל וכלל מבחינה אסטרטגית, חוץ מטעות אחת- שהביא את הבת שלו איתו.

ושפרה? היא לא באמת ניצחה בגלל מה שהיא עשתה בבית, ובשביל הדברים שהיא נלחמה למענם, למעשה היא לא ממש נלחמה על דברים רק התגוננה כל הזמן (לא רק, אבל התגוננה). מבחינה אסטרטגית שיפרה עשה המון טעויות כמו לדחות את הדירים החדשים, וכמו להסתגר. היא זכתה בגלל שרצו שמה שהיא מייצגת יזכה וחבל שהמשחק יצא מהפרופורציות הנכונות ועבר למגרשי משחק אחרים לגמרי. אם לא היינו שוכחים שזה משחק וכן היינו שופטים כל אדם עפ"י צורת המשחק שלו ואסטרטגיה, לדעתי לאון היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה כמו שהוא היה צריך, ומי יודע אולי איתי היה זוכה.

לדעתי- התוכנית היתה הרבה יותר מעניינת והפוטנציאל שלה היה הרבה יותר מתממש אם קשת לא היתה פותחת כאלה עיניים ועושה ליהוק כזה מכוון למחלמת עולם. אם זה היה נשאר ברמת המשחק, כמו בהישרדות, זה היה הרבה יותר מעניין ולא היה נשאר טעם כזה מלוכלך בפה אחרי התוכנית.

נסכם את זה ככה- כל ראליטי ענק שעובר, מוריד אותנו עוד ועוד ברמת האיכות של התוכן. גם ריאלטי יכול להיות איכותי (ראו "משפחה חורגת"), ונאמר שאני יצאתי מהאח הגדול בהרגשה "ואללה השרדות היה יותר טוב".

מצד שני- אם האח הגדול זו הדרך המודרנית לעלות נושאים כמו פתיחות לקהילת הגייז בישראל, הכרת ערבים מהסוג המודרני, וגם יישוב סכסוך ישן וכואב של אשכנזים מול מזרחיים ועל הדרך להכניס גם את שליט למה לא- אולי זה הדרך היחידה להביא משהו חשוב לציבור, בדלת האחורית.

קצת רווח לי ששפרה ניצחה- מודה. יש לי המון הערכה וכבוד ליוסי, שסחב את כל ההפקה הזו על הכתפיים שלו (ואני במקומו היתי מאוד מאוכזבת אם כל מה שהייתי רואה מזה זה טיסה מסכנה לניו יורק) ועינב ביתו, שאף אחד לא באמת נתן לה את הזרקור שהיה מגיע לה (כי היא באמת זו שדחפה את אבא שלה כל כך גבוה- הוא לא היה מגיע לשם רק עם עברית קלוקלת, היא ספגה את כל האש בשבילו), אבל קל לי יותר לחשוב שבסופו של דבר הציבור הישראלי מעדיף משהו קצת יותר איכותי, קצת פחות בוטה, גם אם זה על חשבון התנשאות מה. לא תמיד להיות ישיר, ואמיתי, ובוטה זו ההתנהגות הנדרשת בחברה.

אופס. גם אני נגררתי. מדינה שלמה נגררה לדיבור על מי שהמתמודדים לכאורה מייצגים ושחכו את המשחק, כל כך קל להגיע למקום הזה. אף אחד לא שאל את המתמודדים את מי הם רוצים לייצג, אם בכלל, וכבר מדינה שלמה החליטה בשבילהם. ככה זה ריאלטי.

שפרה לא תהיה סלב גדול מידי, כי היא לא באמת ניצחה בגדול, אלא רק גרמה לאנשים מסויימים, ובינהם אני, להשמיע אנחת רווחה קלה ולומר "המציאות אולי באמת לא מי יודע מה, אבל לפחות לא קיבלנו את זה לפרצוף בשיא העוצמה" כי שפרה לא באמת ניצחה, ויוסי לא באמת הפסיד, ואנחנו לא באמת נזכור אותם.

דבר אחרון- מה שהכי שנאתי היום היה הדחקת התאונה המחרידה בכביש לאילת של אוטובוס התיירים לטובת הגמר הזה. השטות הזו. ועוד יותר מה שעצבן אותי זה הצביעות המעצבנת של עורכי אתרי האינטרנט הגדולים: וואלה, Yנט וNRG, כאילו להתעלם ולהתעקש לדווח על התאונה, כאילו שזה באמת מעניין מישהו ההצתדקות שלכם

נועה.

להיות האדם ההגיוני, הרציונאלי, שרוצה להשתקע, להתחתן, להקים משפחה, גם אם המחוייבות ארוכת השנים מפחידה? או אדם רודף ההרפתקאות, ריגושים, חידושים, אושר, כאשר מדובר במרדף סזיפי?

הסרט החדש של וודי אלן הוא הזוי בחציו, פילוסופי מאוד בחציו האחר. ממש כמו שוודי אלן יודע לעשות בשנים האחרונות.

וודי אלן רוצה להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים, אבל מעדיפים לשכוח, בני האדם של המאה ה21 לא יודעים איך לאהוב ומצויים בבעיה מתמדת של עודף חיים. הוא מזכיר שאהבה לא נמשכת לנצח, כי אולי היא לא נועדה להמשיך. אהבה היא משהו פרימטיבי, בדיוק כמו הסבתא הטכנופובית של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא יודעת שעכשיו אנחנו חיים יותר, ואנחנו מכירים הרבה יותר אנשים ותרבויות. היא נשארת בצורתה הפרימטיבית, הניאדרטאלית משהו.

כל נושא "מדע האושר" שתופס תאוצה בין גלקטית בזמן האחרון, מורכב מהבעיה שנכנסנו אליה, והיא שהורגלנו במשך עידנים להאמין שאהבה = אושר, ומסתבר שזה כבר לא כזה נכון, יותר נכון, לא מדובר רק באהבה.

עודף הזמן גורם לנו להשקיע מחשבה מרובה מידי בבולשיט, להשקיע מאמצים מרובים בחיפושים ובפנטזיות לא מציאותיות. בעיקר בגלל שגרמו לנו לחשוב תמיד שאהבה היא אושר, לא הקדשנו מחשבה לאושר שבלימודים אקדמאים והרחבת אופקים למשל, או לחילופין האושר שבפיתוח האמנותי של האדם.

מורכבותה של המציאות המודרנית מתנגשת לעיתים תכופות עם היצרים הפרימיטיבים והמשיכה חסרת ההיגיון. הסרט ממחיש את זה בצורה כואבת ומעצבנת. מעצבנת במובן החיובי. אני באופן אישי יצאתי מהקולנוע בהרגשה של "נו באמת איזה באסה, למה זה צריך להיות ככה?".

למה האדם שמחפש אחר המיצוי המושלם של אישיותו הסוערת לעולם לא ימצא אותו פשוט בגלל שעצם הפסקת החיפוש פירושו שיעמום, בנאליות, ושגרה. למה האישה שמחפשת אחר חיים בורגנים, משפחה, ילדים, בית אוטו וגדר לבנה לעולם לא תהיה מאושרת מעצם בדיוק אותם דברים.

המציאות, כמו שהוצגה בסרט עצבנה עד כדי שהתחשק לי לתפוס את האדם שישב מלפני בשתי ידים ככה בצוואר ולנער אותו.

אני הזדהתי עם ויקי באופן ממש לא מפתיע.

אולי זה פשוט אומר שאסור לי לנסוע לברצלונה?

סרט מומלץ לכל הנפשות הפילוסופיות שבינכם, וסתם למי שרוצה לראות סרט שהצילום בו מדהים ועושה חשק לקום מחר בבוקר ולרכוש טיסה חד כיוונית לברצלונה בגבול הצפוני של ספרד עם צרפת.

"ויקי, כריסטינה, ברצלונה"

נועה.