נבכיי נשמתי

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.

אז אתה מבין, אמרתי, ככה אף אחד לא יכול להיות נעול לעולם על הגיליון, אפשר לתת הרשאות שונות למשתמשים שונים ובעצם להפוך את כל העבודה השוטפת של היחידה למשהו הרבה יותר הגיוני ונוח.

"הממ... ואו אני אוהב את זה!"

כן זה באמת אדיר, השבתי.

"אז אני בעד שנתחיל להפיץ את הבשורה!" מחייך.

האא... אמממ... כן, בטח!

"אם זה מקל על העבודה, כמו שאמרת, אז אין שום סיבה שהאנשים ביחידה ואפילו מחוץ לה לא ישתמשו בשיטה שלך. עכשיו את צריכה לכתוב מדריך מאוד מאוד פשוט לבדיוק איך זה עובד ומה עושים, ומשם נמשיך"

אוקיי, נפלא~

מדהים איך ששינויים גדולים מתחילים ברגעים קטנים, רגעים של חיפוש שטותי בגוגל כשכל מה שיש לך בראש זה "פחחח זה בטח לא ימצא כלום". מדהים איך שעשייה כבירה מתחילה בצעדים הקטנים של ההתחלה, של בחירת הצוות. מדהים איך שאדם כמוני מסוגל להעלות מחזמר ב9 חודשים ולנהל את הבמה באופן די מרשים בהתחשב בניסיון אפס שלי ויום למחרת מציע לשנות את כל תהליך העבודה ביחידה העצומה שלו, וזה אשכרה מוצא חן בעיניי המפקדים.

עשייה פוריה זה משהו מרומם כל כך. להרגיש שיש משמעות להליכה שלי על האדמה, לכל הימים הרבים שאני ישנה בבסיס, לאהבה שלי לדברים והמסירות. אולי זה נשמע קצת קינקי ומתהלב אבל בהחלט עברה עלי תקופה משמעותית של עשייה מדהימה, ועכשיו יש את הצמאון של אחרי, או של באמצע התהליך. צמאון לעוד, לכבוש את העולם, להגיע הכי רחוק שאפשר.

זה מרגיש לי קצת כמו אז, שרציתי לכבוש כל תפקיד אפשרי בבית הספר, והצלחתי לא רע. פשוט צריכה להזכיר לעצמי את התוצאות של "יותר מידי כוח בידים" או "הסתנוורות מסמכויות". כל עוד אני עושה את זה בנישה הנחמדה שלי, עם אנשים נחמדים שסובבים אותי, זה הכי כיף בעולם.

אז הינה עוד מחזמר עבר לו, ואני שוקלת ברצינות פעילות מוגברת ביזמות של אירועים, בייחוד אחרי שישתפר לי קצת הת"ש. זה מרגיש טוב.

התחילו איתי בשמירה בפעם הראשונה. זה היה ממש מצחיק ונחמד. הפטרוליסט שעבר בדרכו בעמדה שלי היה ממש חמוד, רק משום מה, קשה לי לחשוב על דברים כאלה כשאני שומרת. זה כאילו השמירה מיועדת למחשבות ולהתייחדות עם עצמי, ככה שזה קצת נפל עלי משומקום. בכל זאת היה כייף ומצחיק.

הסבב הקרוב שהולך לעבור עלי לא יהיה פשוט כלל, אבל אני אתמודד ואעבור אותו. הרמתי מחזמר, אז מה זה 2 ימי אבטחה, משמרות לבד ולהחליף פק"שיסטית? שטויות.... נכון?

בנתיים במצברוח סבבה,

נועה. (המוסמכת חלקית, והמאוד מתרגשת מסמכות התרגום שהעניקו לה =])

רציתי לכתוב פווסט על 2008 דברים שעשיתי ב2008, אבל זה לא ממש פרקטי נכון?

בסופו של דבר 2008 היתה שנה טובה. שנה מלאת עשיה, חקר הזהות שלי, התהוות והתחדשות. נסיעה לארה"ב ומצד שני הבקע בדיסק בגב, סיום התיכון ומצד שני סיום התיכון. זו ללא ספק היתה אחת השנים היותר דואליות שחויתי, לטוב ולרע.

זו היתה שנה של ספקות, הרבה מהן. ספקות בנוגע לעתיד הצבאי, לעתיד האזרחי ולעתיד בכלל. תהיות בנושא מערכות יחסים נעלמות, בעיקר נכזבות. האם יש כאלו אשר נולדו מסבל, לתוך סבל ועתידם לסבול לנצח? אך זה לא מסתדר עם שום היגיון. זה כנראה ביש מזל, ביש מזל לרצות בבלתי אפשר, בנשגב, ולהבין בו ברגע כי מדובר לכל היותר בבן אדם. איך מסתדרת העובדה שאדם מקבל מעמד של אל?

אלו עובדות שיוצרות מרירות ומיאוס. למה לי לנסות בכלל לחפש קשרים אם האכזבה כה מרה כל פעם מחדש? מאיפה הכוח להמשיך בחיפוש כשאין לי אפילו לא חלקיק זיכרון מדבר אמיתי, משום העובדה שמעולם לא חוויתי כזה דבר?

יש איזה ניסיון נואש מצידי להעסיק ולהסיח את הדעת לנושאים כמו לימודים, עבודה, צבא, דעות, פוליטיקה, מחזמר. זה מאוד ממלא, אי אפשר להטיל אפילו ספק לשניה בדברים הללו. אני מרגישה כל כך פחות אומללה וכל כך יותר מחוזקת רק בגלל שאני מרחיבה אופקים ומבססת את הדעות שלי.

עד כמה שזה מעצבן, ועד כמה שלא הייתי רוצה להודות בזה, הזמזום הקטן בראש כל הזמן עובד. פחד.

פחד מבדידות, מחיים סגורים, מהרעיון שאולי בחיים לא אטעם את טעם האהבה. זה כשלעצמו מתנגש עם הזמזום השני שמאס, שהוא חסר כוחות ובעיקר מפחד להתאכזב שוב ולשקוע למקומות חדשים של בדידות. זה מן מעגל קסמים שכזה שמוריד אותי למטה עוד ועוד ועוד. לא רק אותי בוודאי, בוודאי גם עוד רבים.

אני לא שווה פחות מאחרים, אני יודעת את זה וזה ברור מאליו. למרות זאת, אף פעם לא הייתי שווה בן שווים, ותמיד, אבל תמיד, קוטלגתי כחיזר, משהו מוזר, לא ברור ושונה. התפיסות שלי והרעיונות שלי זרים, הרצונות שלי לא הולכים באותו קוו עם נחלת הכלל. לא פעם רציתי וקיוותי אפילו להעמיד פנים שאני כן שייכת אל הקונצנזוס, ונכשלתי. החלטתי שמדובר בנסיון שווא והכי טוב זה להיות עצמי. להיות עצמי? להיות עצמי פירושו להיות לבד. רגע, אבל למה בעצם? בני אדם כל כך דומים אחד לשני לא יכול להיות שאני עד כדי כך שונה כדי שלא יהיה אפילו אדם אחד שיתאים. כנראה שיש. החיפוש מלווה בכאב עמוק, בהתמודדות עם הלבד באופן הכי עמוק. בהשליה עצמית שהלבד הוא טוב, שהלבד הוא הרגל, שהלבד מתמלא מהבנה בשוק ההון או הפוליטיקה. הלבד הוא בסופו של דבר לבד והוא מתאים למצבים מאוד מאוד מוגדרים.

יש משהו אירוני בזה שעוד דקות ספורות הישראלים יפתחו שמפניות, קוקטטילים, וודקה תזרום בירקון במקום מים עכורים, ואני, מידי שנה, לא לוקחת חלק. זה לא באמת מפריע לי, אבל חגיגות החלפת השנה מסמלות סוג של אופטימיות לקראת השנה החדשה, סוג של אופטימיות שאני לא יכולה לפתח.

עצרתי הרגע לספור את השניות לאחור. ב00:00 איחלתי לעצמי "שנה טובה". השניות שלפני כן ריגשו אותי, ואז פתאום השעון מתחלף ל00:00 והשניות רצות כאילו כלום. אני רוצה לומר לשעון "היי הלוווו התחלפה שנה כרגע, אולי תעצור לשניה? רק אחת?" ובכן במקרה השנה המשפט הזה באמת יתקיים כי השנה נוספה שניה לשעון, אבל בלי להיכנס לפיסיקה, השעון והזמן בעיקר, לא עומדים לצידינו.

כן, מה לעשות, גם אני אהיה פעם בת 40 ו80. אני רק מקווה שלא משנה לאן אגיע, אהיה מרוצה.

נועה.

המצב בגב שלי לא מעודד בכלל. כל פעם שרק נדמה לי שהמצב משתפר הוא מחמיר.

נוסף לזה יש לי כנראה דלקת רצינית בגיד בכף היד הימנית, שזה אומר שאני לא יכולה לעשות הרבה יותר מידי ביד ימין, הדומיננטית שלי.

לא פעם היו לי תהיות בנושא הבריאות, בעיקר שיצא לי לא פעם להיות במצבים לא נעימים, ולפעמים קיצוניים, של מחסור בבריאות.

אני מודה שהבריאות אצלי היתה מובנת מאליה עד גיל 17. כשאנחנו ילדים הבריאות היא האפשרות היחידה, ואנחנו לא באמת חושבים עליה, ואולי בצדק, הרי באמת שאין שום סיבה.

אולם, יש אנשים, ילדים, שנגזר עליהם להכיר את המציאות בשלב מוקדם ולהיפגש עם כשלון החומר מול רצון הרוח.

היום חשבתי לעצמי כמה אכזרי זה.

בכלל, העולם מתאכזר אלי קצת לאחרונה. עד שרשמתי הישגים מרשימים שהפתיעו אותי מאוד בזירת המחזמר, הכל קורס לי בין האצבעות. אני לא טיפוס שמסתדר ממש טוב כשהוא עובד לבד, אני חייבת לעבוד בקבוצה, במסגרת, כדי להוציא את המיטב ממני. העבודה על המחזמר הזו כבר ממש התישה אותי, אולי כי הפעם אין ממש את הביחד, יש הרבה יותר לבד.

זה מתסכל שאני יוצאת מגדרי ואין תוצאות כמצופה. אמנם כך זה בדר"כ עובד, אבל זה לא תמיד שווה את המחיר.

בשביל מה להשקיע כל כך הרבה אם כל מה שיצא מזה אחר כך זה כאב ראש והרגשה של "יכולנו לעשות יותר טוב"? לא שאני מראש רוצה שזה יקרה, והפעם יש לזה את הפוטנציאל של באמת להיות מדהים וגדול וענקי, אבל אני פסימית מכורך הנסיבות, מהיותי כזו.

בכלל, המשיכה שלי לכל הנושא יורדת עם הזמן, ככול שמתגלה לפני התמונה הכללית ששמה פוליטיקה. אם יש משהו שאני שונאת זה פוליטיקה, ולצערי היא איכשהו מכה שורשים בכל חלקה טובה.

אני חושבת שהגעתי להחלטה בלב שלם להשאיר את העולם הזה בצד כרגע. להשאיר אותו בעבר, ולהחשיב את העולם המופלא הזה, רב הדמיון והיצירתיות, כילדות שאף פעם לא היתה לי. יש בי צורך עז, אפילו יותר מעז, להמשיך קדימה ולא להסתכל יותר אחורה, ועד כמה שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי האישי בתחום, ומודה שגם לא את הפוטנציאל החברתי, אני די סגורה על זה.

המסיבה כנראה תהיה הדרך שלי להפרד באופן אופטימי מהכל. ניסיתי כמה שיכולתי להשפיע, בתקווה קצת נואשת שהממשיכים אותי יביאו את הרוח החדשה והפתיחות ומצד שני את הסדר, הארגון והשאיפות אל תוך הקהילה הזו, שהיא מקסימה באופיה אני חייבת לציין, הרבה יותר מקהילות אחרות שיוצא לי להכיר בתחומים דומים.

יש כל כך הרבה גוונים בקהילה הזו וזרמים, שכל אחד יכול למצוא את הזרם שהוא מתחבר ומאמין בו. יש לי כבוד והערכה לכל זרם שכזה, גם לאלו הילדותיים במקצת, זה כל היופי.

אני מקווה שהדברים האלה וההחלטות הללו לא נובעות מלהט הרגע, ומהתסכול הנוכחי לאור כשלונות שלעיתים מזכירים גם את כשלונות העבר, מה שהופך את זה למתסכל כפליים. אני מקווה מאוד שההחלטה הזו תתבסס אצלי... כשאני חושבת על זה, נדמה לי שהיא התבססה בדיוק ברגע בו החלטתי לפרוש מניהול AC, באופן תת מודע בכל אופן.

לפעמים הגוזל צריך לעזוב את הקן, ולו בשביל לקחת את הסיכון שבתעופה. זו היתה חממה בשבילי, חממה שבה הדמיון היה הגבול, שבזכותה הרמתי פרויקטים מדהימים, אבל כמו כל דבר, אולי עכשיו צריך להמשיך הלאה, כיהודי הנווד הנודד שמחפש כבר דורות את המקום בו ירגיש שייך.

נועה.