נבכיי נשמתי

אמרתי נלך לישון מוקדם, מחר יש השכמה, שוב טכנאים של הוט, שוב עוזרת בית, וגם: קרית אתא בערב בשיא הספונטניות.

ואז התיישבתי על המחשב וכמובן לא ידעה נפשי שובע. וואלה, Yנט ואפילו NRG. ככה אני אוהבת את החדשות שלי, בלילה.

אז אחרי שקראתי עוד כמה ססמאות בחירות, הפנתי את ראשי לכמה כתבות האח הגדול, כמובן טיזרים לגמר. אחרי שאמרתי פחות או יותר כל מה שכבר אפשר לומר על הדרעק הזה, יש עוד נקודה אחת שעולה ועולה בזמן האחרון ומאוד מציקה לי.

ביחד עם כל ההוא הא מסביב לתוכנית הטיפשית הזו, עולה קמפיין להחזרת גלעד שליט עם ססמאות כמו "להדיח את גלעד מהשבי" או "האח הקטן מופקר בעזה" או "למה כל המדינה רואה ביוסי בובליל גיבור ולא בגלעד" או "סמסו גלעד ל2020".

ואני שואלת- מה הקשר?

עם כל הכבוד לגלעד שליט וחשיבות החזרתו הביתה, אין כל קשר וטעם בין האח הגדול לבין המאבק להחזרתו. זה כמו שיתלננו שאנשים סימסו לבועז מעודה במקום לאלדד רגב ואודי גולדווסר. זה טימטום אחד ענק. מנהלי המאבק טוענים שלמען כוכב טלוויזיה עם ישראל יעשה הכל, אך לא למען שבויים. זה בולשיט אחד גדול- כל מה שדרשו מעם ישראל זה לעשות את מה שהוא הכי אוהב לעשות- לראות טלוויזיה. היחידים שאולי מנהלים מאבקים לטובת משתתפים כאלה או אחרים הם בני המשפחות או בעלי אינטרס.

גם ככה צריך להאשים את קשת בקונפליקט הישן שהיא עוררה בכוונת תחילה, אבל מפה ועד להאשים תוכנית טלוויזיה באי החזרת שליט? מה?

התוכנית הזו מעוותת לאנשים כאן את הראש, החשיבה, וכל שמץ היגיון שעוד איכשהו יכול להיות בישראלי הממוצע.

ומה מחר? שנאשים את הישרדות במיתון הגלובאלי? בחייכם, תעזבו את בובליל כבר בשקט ותנו לזה לדעוך. הוא יקח את המיליון, יתן שליש לבת שלו, ואת כל השאר יפסיד בבורסה. מחרתיים נהיה עם הישרדות פנמה, ותוכנית חסרת תוכן של היפ הופ מול קלאסי, וסלט שלם של תוכניות חסרות טעם.

העם רוצה שטחיות! תנו לעם שיטחיות, ועזבו אותו באמש'כם כבר!

נועה.

אמא שלי התחילה בשנת הלימודים הנוכחית ללמד בחטיבת ביניים בעיר לימודי אנגלית. היא מלמדת כיתות ז' וח', ברמה של הקבצה ב' ומטה. רוב ימי העובדה שלה הם סיוט, התלמידים מתחצפים, מקללים, מרביצים ובעיקר- שמים פס על כל סמכות מורית ועל לימודים באופן כללי.

היום יצא לי, לגמרי במקרה, לצפות בסרט בערוץ 8 בשם "שיעור באפליה". הסרט הזה תיעד ניסוי שמורה לכיתה ד' בערך בצרפת ערכה באפליה.

בבוקר יום בהיר היא נכנסה לכיתה והודיעה שהיא קראה מחקר שמוכיח מדעית כי ילדים גבוהים הם טיפשים, חסרי אנטילגנציה ולכן היא תצטרך לנהוג בהם בהתאם. היא סמנה על הלוח קוו שגובהו מהרצפה היה 1.35 מטרים. כל הילדים מתחת לקוו נחשבים נמוכים, מעל- גבוהים.

כדי שיוכלו לזהות אותם דרשה המורה מכל הגבוהים ללבוש סינרים אדומים, שאותם יצטרכו ללבוש כל זמן שהם בין כותלי ביה"ס- כלומר בכיתה, בהפסקה ובאוטובוס הביתה. יש לציין כי הניסוי הזה עבר את אישור הנהלת ביה"ס, המנהלת, והורי הילדים.

במהלך כל היום המורה השפילה את התלמידים הגבוהים, אבל יותר מכך- דאגה לשבח ולתת המון פריוולגיות לנמוכים. מהר מאוד התחילו הנמוכים לשתף פעולה באופן מלא עם האפליה הקשה של המורה.

תרגיל בלשון על הלוח. תלמיד גבוה נקרא לפתור אותו, תלמיד טוב בדר"כ. בגלל שהוא ידע שהולכים לצחוק עליו בכל מקרה, הוא התחיל להתבלבל ולאבד בטחון עצמי, עד כדי כך שהוא פשוט לא ידע לפתור את התרגיל. חבריו לכיתה טענו מייד "זה בגלל שהוא גבוה", כאילו שוכחים את הידע והניסיון שלו בלשון.

תלמידים נמוכים הורשו לא לעבוד בכיתה ולשחק, בעוד שהגבוהים היו צריכים ללמוד כל הזמן, תלמידים נמוכים הורשו לצאת להפסקה 5 דק' מוקדם יותר, ולגלוש במורד הגבעה עם המזחלות, בעוד שהתלמידים הגבוהים יצאו באיחור להפסקה ולא הורשו לגלוש. המורה יצרה למעשה מערכת  כללים ברורה של אפליה.

אחת התובנות המפתיעה בניסוי הזה, שהנמוכים הרגישו אי נוחות שחבריהם לכיתה מופלים, אבל הם לא עשו דבר בעניין- כי היה להם נוח עם המצב הטוב שלהם, ואילו הגבוהים הרגישו נורא, אבל לא יצרו התקוממות כלל. הם לא פנו להנהלה בחיפוש אחר תשובות, לא התלוננו על המורה, למרות שהיא ציפתה שזה יקרה, כחלק מהניסוי.

בסוף היום התלמידים הנמוכים שוחררו מוקדם והגבוהים נדרשו להשאר לשיחה. המורה שאלה אותם על הרגשות שלהם, על התחושות. הניסוי המשיך גם למחרת, רק שהחולפו התפקידים, הפעם הנמוכים היו מופלים. המורה ציפתה שהפעם האפליה מצד הגבוהים תהיה מתונה יותר, הם לא יקראו לנמוכים בשמות, כי הם חווה את חווית האפליה הקשה, אך לא כך היה הדבר. היה נראה כאילו הגבוהים ממש נקמו בנמוכים, התהפכו היוצרות.

בסופו של דבר, הניסוי הזה מוכיח המון דברים שאנחנו כיהודים חשים וחשנו תמיד. כשהיינו בגלות והיינו המופלים, חשנו בדיוק באופן הטראגי ביותר מה המשמעות של אפליה- השואה, וכשהקימו לנו מדינה וידינו על העליונה, אנחנו מרשים לעצמינו להתעלל ולהפלות כל כך הרבה מגזרים בתוכינו, ואני לא מדברת על הערבים, אלא גם על עדות המזרח. אנחנו בדיוק אותם הילדים הגבוהים.

עוד משהו שעניין אותי היה בהקשר של אותם התלמידים של אמא שלי. כל העניין הזה של ההקבצות, לא פעם הרגשתי שזה גורם לאפליה. תמיד האנשים בהקבצה ג' היו המופרעים, והאנשים בהקבצה א' נחשבו לאיכותיים. אולי עצם העובדה שהתלמידים של אמא שלי יושבים בהקבצה נמוכה משרה עליהם אווירה של "אתם יוצלחים, אתם תת רמה", אולי בדיוק התלמידים האלה הם כמו התלמיד הגבוה שנקרא ללוח. אם היה לו ביטחון עצמי והוא היה נמצא במעמדו הרגיל הוא היה מצליח, הוא היה לומד כמו שצריך.

אחת המסקנות החשובות של המורה היתה שהניסוי- אין בכוחו לבטל אפליה. אין זה אומר שהילדים, גם כמבוגרים, ימשיכו להפלות לרעה מגזרים, אבל לניסוי כן יש כוח לשפר את מעמדם של ילדים לא פופלארים בתוך הכיתה עצמה, כגוש. כך, הניסוי הצליח לשפר משמעותית את מעמדו ומצבו של ילד שמן בכיתה, שהיה חלק מהסיבה לביצוע הניסוי באותה הכיתה.

אז האשכנזים מפלים את המזרחיים, וכך המזרחיים מרגישים צורך בנקמה ולכן הם מפלים כפליים את המגזר הערבי. בתוך שמאלנית שמאמינה בזכויות אדם ובזכותם של הפלשתינאים לשקט ולחיות בבטחון, המסקנה הזו חורה לי. בסופו של דבר מפלגת השמאל, שמתיימרת לאחוז בפתרון האידאלי לסכסוך, ובפתרון היחידי שיש לו איזה שהוא פוטנציאל הצלחה, היא זו שפעם אחר פעם דורכת לעצמה על הרגלים ומפילה את רעיון השלום שוב ושוב.

אם אפשר לומר, אני אומר שהאובמה שלנו יהיה צעיר מזרחי, שיתנתק ממעגל הקסמים הזה ויחליט שהוא שמאלני, ולא סתם שמאלני, שמאלני עד הסוף. אחד כזה, ורק כזה, יצליח לפרוץ את המחסומים בחברה הישראלית ולאחד אותה עד כמה שניתן. כשיגיע היום הזה, אתם תראו שגם אצלינו יהיו אחוזי הצבעה מטורפים, וגם אצלינו תהיה התעוררות פוליטית, דווקא בגלל החדשניות, המפכניות שיביא איתו כזה מתמודד. אגב, עד כמה שאני רוצה להיות פמיניסטית, אני לא חושבת שאישה היא הפתרון כאן.

נועה.

יום גורלי משהו בעתידי הצבאי. נסעתי השכם בבוקר אל לשכת הגיוס לוועדה רפואית, צוו התיצבות.

בכניסה משפחות, מצלמות, חיילים טריים של כמה שעות. דמעות ופרידות ברחבת האוטובסים. נכנסתי אל הבניין כשאני חושבת "בקרוב אני".

קומה שניה, מחשב כחול. כן, אני יודעת. בקומה הראשונה- צוו ראשון. היה משהו מאוד סמלי בעובדה שלפני דקה הייתי באיזור המתגייסים, ועכשיו אני באיזור המלש"בים. כל הילדים האלה, שעוד לא הספיקו להתאכזב מהצבא, שעוד הבערה והרצון להתגייס זורם להם בעורקים. המשכתי בדרכי כשאני חושבת "זה כבר לעולם לא".

למזלי, אני ראשונה. הגעתי מספיק מוקדם, עוד כשרוב התור נמצא למטה ולא בוועדות הרפואיות. "מס' 2 בתור, אנא המתנ/י".

נכנסתי די מהר, ואני די בטוחה שהרופא הצבאי היה אותו אחד שבדק אותי בצוו הראשון, זה היה משעשע, כמעט התחשק לי לשאול אותו "מה המצב?". בדק מסמכים, הבין פחות או יותר את המחלה שלי, יותר נכון הפציעה שלי, ואמר לי "ברור לך שירד לך הפרופיל עכשיו נכון?" כאילו הוא חושש שאני איזה מורעלת אחת שתקפוץ עליו באיומים. "אין בעיה, כן אני יודעת" אמרתי, קצת מנסה להרגיע אותו. "טוב אז... אני נותן לך 72, חחח כמו שלי", בכייף השבתי. זה היה נשמע ממש ראנדומלי ה72 הזה. כאילו "אן דן דינוווווו! 72! מזל טוב!!".

"תגיד... מה עם הקלות? פטורים?" שאלתי בחשש. "בטח בטח, יהיה לך, אבל זה לא עושים עכשיו, אלא ביחידה שתגידי אליה". אנחת רווחה. לבסוף הוא ביקש ממני לצלם מספר מסמכים ושוחררתי הביתה, עם 72 על המצח במקום 97.

שמחה וטובת לב יצאתי לכיוון הכביש הראשי, לחכות להקפצה שלי לתחנת הרכבת. פתאום שמתי לב למשטרה, ואיזו מבוגרת (באיזור ה50 מתקרב ל60) מחזירה שלט. האותיות לא היו ברורות, אבל הבנתי שזו הפגנה. עברתי לצד השני של הכביש וקבלתי מושג הרבה יותר טוב.

אלו היו משתמטות ואמהות שהטיפו נגד הצבא, בעד השתמטות. בין השלטים שהונפו שם היה השלט בכותרת.

אז עמדתי שם, מלשבי"ת וותיקה שכמותי, חיילת לעתיד הממש קרוב, ואני מסתכלת על חבורת אנשים שצועק שלהתגייס זה שווה ערך למוות. הגן השמלאני שבי הרגיש רע ליד ההפגנה הזו. לא הרגשתי שאני לא צריכה להתגייס, אבל הרגשתי שיש משהו במשפטים שלהם כמו "כבר 60 שנה ששימוש בכוח לא מביא לבטחון". אז חשבתי על הצד השני, וגם שם אני בטוח שיש מתנגדים לקיצוניים, אבל עדיין יש קיצוניים. ואז האסוציאציה שלי ישר חזרה לפולין. כאילו היה משהו בהקשר שהתחבר לי למסע. נזכרתי קצת באיך דאגו להבהיר לנו שבלי צבא אין מדינה. נזכרתי איך הרגשתי שם. משם האסוציאציות שלי עברו לארה"ב ולבחירות שם. המון מתלוננים שארה"ב דוחפת את האף שלה לכל מקום בעולם במקום לדאוג לבעיות פנים. תכלס, נכון- ואז בא סרט "איך היה נראה העולם ללא אמריקה?" ואומר חד וחלק- אם ארה"ב לא היתה מתערבת בכל האירועים שהיא התערבה למען "הפצת הדמוקרטיה וזכויות אדם" העולם היה קרוב לכאוס עכשיו. שאלתי את עצמי, רגע ארה"ב לא שולחת חיילים שלה לקצה השני של העולם כדי להילחם על זכויות אדם? ארה"ב מפרה זכויות אדם למען זכויות אדם. ארה"ב הורגת אנשים לטובת אנשים אחרים, וזה בסדר. או שלא?

יותר מזה, ארה"ב איבדה ומאבדת המון חיילים בעיראק, והיא בכלל לא מגנה על עצמה! היא מגנה על משהו רוחני, על רעיון.

אנחנו מגנים על עצמינו, מגנים הגנה פיזית. אצלינו לא מתים בגלל שהממשלה רוצה להפיץ רעיון. אצלינו מתים בשביל שתושבי שדרות וקרית שמונה יהיו בטוחים. ארה"ב לא מכריחה להתגייס, זה נכון, אבל תחשבו שניה, אם לא היה צבא לארה"ב היא לא היתה קיימת. למעשה כל עם ללא צבא אין לו אפשרות להקים מדינה. (עיין ערך הפלשתינאים). על ריבונות צריך להגן, ומה לעשות שהשטח שלנו מבוקש? מה לעשות שאנחנו לא נאים בעיניי שכנינו והם לא נאים בעיניינו?

אז חשבתי על זה, והבנתי שמשתמטים לא חושבים בהיגיון. הם חושבים מחשבות רומנטיות, בדיוק כמו שהימין הקיצוני ממשיך להאחז אחיזה עיוורת בגולן וביהודה ושומרון.

למרות זה, אמרתי "כמה טוב שיש הפגנות כאלה, כמה טוב שיש כן אנשים משתמטים, זה לפחות גורם לאנשים להבין כמה להתגייס זה כן חשוב, ולמה לא לעשות את זה. לפחות זה שומר לנו על הדמוקרטיה".

 זירת האירוע P:

יום שלישי בחירות לרשויות המקומיות. יאללה מוטק'ה!

נועה.