נבכיי נשמתי

עוד שבוע נגמר הקורס שלי. שלושה חודשים וחצי. זו בהחלט תקופה.

תקופה שבה חוויתי את אחת החוויות המעצבות והמדהימות ביותר בעולם. דיברתי עם הבנות על דברים שבחיים לא דיברתי עליהם, מצאתי הבנה בעיניים שלהן, מצאתי נחמה והקשבה. הן רואות בי האמא שלהן, מסתכלות בי וגומעות את סיפורי הטראגים, מחפשות תובנות לחייהן שלהן. הצלחתי לעורר בתוכי מקומות שמעולם לא התעוררו, הצלחתי לפתח דינמיקה עדינה ביני ובין אנשים אחרים, הצלחתי ליצור חברות מדהימה עם 8 בנות מדהימות אחת אחת. נפתחתי אחרי כל שנות הסגירות. הוצאתי הכל, ולא הצטערתי לרגע.

והמפקדים, שאיתם תמיד היו ups and downs, והבה"ד השנוא אך כל כך אהוב (ורק מי שהיה שם מבין את הדואליות המטורפת שבלשנוא שנאת מוות את המקום אך לאהוב אותו בדיוק באותה המידה) והרגשות שמתפתחים למקום שפתאום, הופך להיות "הבית" והבית הופך למקום שלא תמיד רוצים לחזור אליו, וגם אם כן זה רק בשביל השקט.

עד עכשיו הרגשתי שכל תחום בחיים שלי היה מן גלגל. וכל הגלגלים היו מסתובבים במקביל אחד לשני, בקוו ישר לעבר העתיד. עכשיו המרגש הוא הרבה יותר מורכב, הגלגלים התחילו לפזול, להיכנס אחד בשני. מה שנוצר דומה מאוד למבנה אטום. גלגלים מסתובבים סביב מהות, מסה מרכזית שהיא אני. והכל מתחבר יחד ויוצר איזון, או לפחות משהו ששואף להיות מאוזן.

הרבה יותר מורכב, אבל הרבה יותר שלוו. הרגשה קצת מורכבת לתאר, אבל הרגשה.

היום שוחררנו ליום העצמאות מהבסיס. מיהרתי מהר לתיכון כדי לפגוש בוגרים במדים, את המורות. הגעתי שכולם כבר הלכו פחות או יותר (כל הזין בבה"ד, באמת) אבל הספקתי לפגוש כמה וכמה פרצופים מוכרים. ואולי זה היה רק סימבולי שאת הצפירה העברתי בחדר המורים, כמו פעם, כמו כל שנה, רק שהפעם במדים. מדים שבהם תג היחידה בצד שמאל שלי מתנופף ואני משוויצה בו. וכן, אני יודעת שאומרים עלינו שאנחנו מתנשאים, צהובים ומורעלים. אז מה. יש לי את הפריוולגיה להתנשא על כל הכל"צניקיים שפעם היו הכי גאונים בכיתה וסיימו ביומיות בקריה.

בכל אופן, נכנסתי, התרגשתי קצת. זה היה כמו להיכנס לחלום, למקום כזה שנראה כל כך רחוק. שמחתי, מאוד שמחתי, שהרגשות שלי כלפי המקום התייצבו. כבר המקום, הוא לא מה שחשוב, אלא רק האנשים, ואך ורק הם. התאכזבתי שלא ראיתי כמעט אף אחד, אבל עודדתי את עצמי שברגילה אני אגיע ואבקר כמו שצריך באמת.... ואז, במחשבה שניה, אמרתי לעצמי, שאולי זה כבר לא כזה חשוב לי. גם אני וגם השאר המשיכו הלאה. תלמידים באים והולכים, ואני לא שונה מאף אחד אחר. פתאום- פרספקטיבה אחרת.

ואז במראה במקלחת. אני מסתכלת על החיילת הזו שצמחה פה. בוחנת את המדים שממש לא מחמאים לי, אבל משום מה לא איכפת כבר. מסתכלת על העיניים. אין ספק בכלל, הנפש הזו הרבה יותר רגועה, הרבה יותר טוב לה עכשיו, היא יודעת מה היא רוצה, והעבר שלה, העבר שלה הוא כמו הכומתה. תמיד על הכתפיים, אבל בצורה לא מורגשת ולפעמים משתמשים בה, ברגעים מיוחדים.

אני לא יכולה לחכות לסיכת סוף קורס כבר- ואז חפיפה עד המוות. לא נורא, הפז"מ דופק ברוך השם (:

נועה.

שלום כולם! שלום בלוג! ממש התגעגעתי. כשפתאום הכל נלקח זה מרגיש מאוד חסר.

מטעמים כאלה ואחרים אני לא יכולה לספר מה עברתי וכו', אבל אני כן רוצה לדון באיך זה מרגיש להיות חיל צה"ל בתקופות שכאלה, במלחמה.

ביום הראשון, שבמקרה גם יצא לי בוא לעשות מטבחים בבקו"ם בצורה ממש מעצבנת, הכל פתאום נחת עלי. כל העניין הזה של הקשב המפקדת, לא המפקדת, כן המפקדת, 60 שניות וכו', לא נכנס בקטגוריה של מה שאני כיניתי "צבא". בערב, כשישבנו בקפור על הרצפה הקפואה תחת כיפת השמיים וכבר לא הרגשתי את האיברים בגוף, נשברתי, בכיתי, ואמרתי לעצמי "בשביל מה אני צריכה את כל הבולשיט הזה? למה אני פה למען השם?".

למחרת קמתי עם כוחות מחודשים למציאות חדשה- אני חיילת. מאז עברו כמה ימים קלים יותר וקשים יותר. בחמישי הסמלת והמפקדות שוחחו איתנו קצת על מה זה צה"ל ומה זה אומר להיות חייל/ת בחיל המודיעין, כמה זה חשוב וכמה אחריות יש על הכתפים. הסמלת גם מסרה לנו את נתוני הגיוס שלי 2008 ואז ירד האסימון. פשוט התביישתי לשמוע את זה, איך אנשים מעזים לוותר על זה. נכון זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל איזה זכות יש לנו לוותר על זה? מה אנחנו שווים כשאנחנו מוותרים על זה? כשאנחנו מפקירים את אחינו וחברינו להיות שם לבד ולעשות את העבודה בלעדינו.

התובנה הזו הגיעה ביחד עם קבלת הנשק, והאחריות שיש בנשיאת נשק. בפעם הראשונה שאחזתי בו הרגשתי כמו הילדים שם באפריקה, בני ה8, 9, 10, שמקבלים לידים שלהם רובה, כלי שמחייב אותם בין רגע להפוך מילדים למבוגרים. ככה גם אני הרגשתי. אף פעם לא התעניינתי בנשק, לא חשבתי שזו הדרך, ופתאום המ"מ אומרת "מעכשיו זה עליכם תמיד וכשצריך- אתם תשתמשו בו".

יש אנשים שהמלחמה מגבירה אצלם את המחויבות למטרה, הרצון הזה להיות חלק מהמאבק. אני לא בצבא כדי להיות חלק מהמאבק, אני בצבא כדי להפוך את המאבק ליעיל ביותר, עד כמה שאני אוכל, כדי שהוא יפסק ולמען ובשביל השקט. אני לא חושבת שכל חיל בצהל צריך להחזיק בדעות ימנית, להאמין בלב שלם שהמצבע הזה מוצדק במאת האחוזים וללכת שבי אחרי אמוציות. אחרי הכל, הצבא הוא אמצעי כמו שלמדנו, אמצעי להשגת מטרות, ומי שקובע את המטרות האלה יכול לקבוע אותן לכאן ולכאן.

כך או כך, אני אהיה שם, לתפארת המדינה, כדי לבצע את החלטות השלטון, הזויות וקשות ככול שיהיו, ולא רק בשביל להיות חלק מהמאבק לקיומינו, אלא בשביל להיות חלק מהמאבק לשקט שאנחנו כל כך זקוקים לו.

אני נשמעת כל כך מורהלת, כנראה שהמפקדות עלי עשו את העבודה שלהן כמו שצריך.

נועה.

צלצול טלפון. "מעניין מה אביה רוצה עכשיו?" חשבתי לעצמי. לחצתי "פאווז" על המוסיקה והושטתי את היד למכשיר. על הצג נכתב "ע** *****" שאני אקרא לו כאן ע'.

הופתעתי כל כך. "כמה זמן לא דיברנו" חשבתי לעצמי.

עניתי ב"היי" המפורסם שלי אבל היי מתלהב, היי שמח, כי באמת כל כך שמחתי לקבל את הטלפון הזה, רציתי לדעת שהוא לא שם, באיזור המדמם ההוא. "שלום לך! כמה זמן, כל כך הרבה זמן", "כן הא" השבתי. "הרגעה דיברתי עם X (לא רלוונטי). היא אמרה לי שהיא דברה איתך לא מזמן ושאלה אם את יודעת מה איתי. היא אמרה גם שהיא הופתעה לדעת שאת לא יודעת כי היינו מאוד קשורים אחד לשני. כשהיא אמרה את זה אמרתי פאק איזה דפוק אני שלא התקשרתי כל הזמן הזה". צחקתי צחוק של נחמה, פשוט לא היה לי מה לומר רק רציתי להקשיב לו, למילים המתגלגלות. "אז מה מה קורה איתך?"

"יאו אתה לא יודע, פתאום לפני חודש קיבלתי זימון נוסף למבחנים במודיעין, התקבלתי וזה, ועכשיו אני מתגייסת ליחידה מגניבה במודיעין עוד 5 ימים" "דיייי עוד 5 ימים?! אני לא מאמין, אלוהים", "חחח כן, עוד 5 ימים. ומה איתך איפה אתה נמצא עכשיו?" שואלת בקול של אם מודאגת.

"אני? אני בעזה, אבל אל תדאגי לא בפנים, וכנראה שגם לא אהיה בפנים. יש עוד דברים שצריך לעשות כאן, מה שאומר שאני לא רואה בית בזמן הקרוב." "אתה אומר את זה כאילו אתה רוצה להיכנס, אתה צריך להיות שמח שאתה לא שם" הפצרתי בו כמו אמא פולניה. "כן אני יודע, והאמת שאני לא רוצה להיכנס לשם, טוב לי איפה שאני עכשיו" "אני כל כך שמחה לשמוע. מתי היתה הפעם האחרונה שהיית בבית?" "אני חושב שזה היה לפני שבוע... כן לפני שבוע".

אחרי זה דיברנו גם על הטקס שבו הוא היה אמור לקבל את הדרגות שלו (סוף קורס קצינים) שהתבטל בעקבות המצב ושיערך במדי ב' קרוב למקום שבו הוא נמצא. "את לא מבינה כמה עבדתי בשביל החתיכת מתכת הזו, וכמה זה מאכזב שהטקס יהיה כזה עלוב... פחחח מדי ב'" לא ידעתי מה לומר לו, זה ברור שזה מאכזב. "כן, אבל אתה יודע, זה המצב אין מה לעשות" "כן אני יודע".

"טוב נועה, אני מצטער שלא דיברנו, בהצלחה בגיוס, תספרי לי מי המפקדים שלך, אני מכיר הרבה במודיעין, ותשמרי על קשר, ביי" "ביי".

שחכתי כמה הבנאדם הזה חשוב לי, ולמרות שפתחתי אליו רגשות בשלב מסויים, מעבר לידידות, הם די עברו, וזה טוב. ברגע שזה יתאפשר אני כל כך הולכת לשמר את הידידות הזו ואני אשמור על קשר. בחיים לא יכולתי להיות פתוח עם בנאדם כמו שהייתי איתו, וזה משהו שאסור לתת לו לחמוק. אני קיבלתי החלטה שזה אחד מהדברים שאסור לי פשוט לעמוד מהצד ולראות אותם קורים סתם כי אני לא עשיתי כלום. בצורה הזויה קצת, זו הידידות שתמשיך איתי מהתיכון, הידידות הכי חזקה שהצלחתי ליצור, ואנחנו גרים חצי שעה נסיעה זה מזה.

הוקל לי לשמוע שהוא בסדר ושהוא שומר על עצמו.

באופן שכל כך מתאים לו, הוא גם הצליח להחדיר בי קצת מוטיבציה (נו טוב בכל זאת, קצין) לקראת השירות. גאד אני כל כך שמחה שבסוף הוציאו אותו מקרבי, כל כך שמחה בצורה הכי אגואיסטית שיש אבל לא איכפת לי.

ואפרופו אגואיסטיות- בזמן האחרון בכל פעם שיש ידיעה על הרוגים אני מחכה בקוצר רוח, ואולי עצבנות, לראות את השמות. כשאני מבינה שאני לא מכירה את השמות האלה יש בזה הקלה מסויימת, שוב בצורה הכי הכי אגואיסטית שיש, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לעשות את זה. אני מניחה שזה אנושי.

עוד 5 ימים לגיוס, פחד איום.

נועה.

"כשתהיהי גדולה, לא יהיו מלחמות, ולא יהיה צבא. לא תתגייסי ותוכלי לחיות את חייך בשלווה. לא תצטרכי להכיר מושגים כמו מורשת קרב והכל יהיה טוב"

למה תמיד צריך למכור קלישאות לילדים?

באופן רשמי אני מתגייסת למלחמה. אני לא חושבת שזה נתפס ממש אולי גם בגלל שאני לא הולכת לשרת שירות קרבי. מה המשמעות בכלל להתגייס למערך התומך בזמן מלחמה? כל כך הרבה סמני שאלה מתעוררים.

אחי שואל אותי תמיד אם אני אהיה במלחמה, אמרתי לו שמתפקידי לספק שירות שיעזור ללוחמים, כי לפי המידע שאני אתן להם הם ידעו מה לעשות. הוא השיב "איזה מזל, אני לא רוצה שתמותי".

הלב נקרע במצבים כאלה. מצד אחד ביסודי עד תיכון דואגים להבהיר לך כמה זה חשוב להקריב את השנים האלה למדינה, וחס וחלילה במצב מלחמה גם לפעמים מקריבים את החיים, "זה המחיר בעבור המדינה" "נולדנו למדינה ואנחנו צריכים לשלם בדם מידי פעם כדי להחזיק אותה" - אנחנו מגש הכסף התמידי והקבוע שעליו מוגשת המדינה. מגש הכסף המדמם. אני יודעת שהחיילים שם, חבריי לשכבה שבוודאי נמצאים שם ברגעים אלו, דניאל הלוחמת וגם ההוא וההיא.

פתאום מושגים כמו להקריב למען המדינה שווים כלום, כלום לא שווה את הדם של האנשים האלה. פתאום למושג "חיילי חיר" יש פנים.

אני מנסה להסביר לאחי הקטן כמה חשוב לתת למדינה ולהגן עליה כי היא תהיה נצחית והחיים שלנו במילא יסתיימו בסופו של דבר "למען הילדים" אני אומרת לו, נשמעת בדיוק כמו המורה שלי מהיסודי שעברה לא מעט מלחמות. ילדים של מי? לא של המתים זה בטוח.

אני מוציאה מילים ונקרעת מבפנים. אני כבר לא מאמינה בזה, אני כבר לא חושבת ככה, אבל לא לחלוטין.

אחי משיב לי "אני פשוט לא רוצה למות. אני לא רוצה להיות לוחם ולמות. ואני לא רוצה שתמותי" שאלתי אותו "אם אנחנו לא נגן על המדינה, מי כן?". כמובן שהוא היה חסר מילים לכמה רגעים ואז אמר "אחרים".

לי ולאמא שלי היה ויכוח על המלחמה, הצגתי בפניה בפעם הראשונה את דעתי שאומרת שהמלחמה הזו לא צודקת. היא המציאה כל מיני טיעונים דביקים. מאז היא כל הזמן ממשיכה לרדת עלי כל פעם שהנושא עולה. כל פעם שאני אומרת משהו קטן, ולו הכי פצפון, היא ישר מתפארת במשפט "אבל אמרת שאת נגד לא???"

ואני רוצה לומר לה... כל כך קל להניף בדגל המלחמה, לשבת בחמ"ל הציבורי המאולתר ולומר "יאללה לחסל את כל החמאס!" והמחמירים גם יוסיפו "ואת כל הערבים והשמאלנים איתם" אבל יש לזה מחיר, מחיר כבד ואף אחד לא מבטיח כלום, והמצב רק מדרדר, ואפילו המורל בעם כבר לא יכול לעלות. אמא שלי לא מבינה את ההבדל בין מלחמה לבין פעילות. אני הייתי בעד ה"מלחמה" ביום הראשון, ואז כשהבנתי שמדובר כאן בכמה חודשים קדימה... זה פשוט לא הדרך, לדעתי.

אני רוצה להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל עוד 8 ימים ולהיות גאה, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. בייחוד שבבית מחכה לי אחי, שכל מה שהוא רק רוצה זה "אל תמותי".

נועה.