נבכיי נשמתי

שלום כולם! שלום בלוג! ממש התגעגעתי. כשפתאום הכל נלקח זה מרגיש מאוד חסר.

מטעמים כאלה ואחרים אני לא יכולה לספר מה עברתי וכו', אבל אני כן רוצה לדון באיך זה מרגיש להיות חיל צה"ל בתקופות שכאלה, במלחמה.

ביום הראשון, שבמקרה גם יצא לי בוא לעשות מטבחים בבקו"ם בצורה ממש מעצבנת, הכל פתאום נחת עלי. כל העניין הזה של הקשב המפקדת, לא המפקדת, כן המפקדת, 60 שניות וכו', לא נכנס בקטגוריה של מה שאני כיניתי "צבא". בערב, כשישבנו בקפור על הרצפה הקפואה תחת כיפת השמיים וכבר לא הרגשתי את האיברים בגוף, נשברתי, בכיתי, ואמרתי לעצמי "בשביל מה אני צריכה את כל הבולשיט הזה? למה אני פה למען השם?".

למחרת קמתי עם כוחות מחודשים למציאות חדשה- אני חיילת. מאז עברו כמה ימים קלים יותר וקשים יותר. בחמישי הסמלת והמפקדות שוחחו איתנו קצת על מה זה צה"ל ומה זה אומר להיות חייל/ת בחיל המודיעין, כמה זה חשוב וכמה אחריות יש על הכתפים. הסמלת גם מסרה לנו את נתוני הגיוס שלי 2008 ואז ירד האסימון. פשוט התביישתי לשמוע את זה, איך אנשים מעזים לוותר על זה. נכון זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל איזה זכות יש לנו לוותר על זה? מה אנחנו שווים כשאנחנו מוותרים על זה? כשאנחנו מפקירים את אחינו וחברינו להיות שם לבד ולעשות את העבודה בלעדינו.

התובנה הזו הגיעה ביחד עם קבלת הנשק, והאחריות שיש בנשיאת נשק. בפעם הראשונה שאחזתי בו הרגשתי כמו הילדים שם באפריקה, בני ה8, 9, 10, שמקבלים לידים שלהם רובה, כלי שמחייב אותם בין רגע להפוך מילדים למבוגרים. ככה גם אני הרגשתי. אף פעם לא התעניינתי בנשק, לא חשבתי שזו הדרך, ופתאום המ"מ אומרת "מעכשיו זה עליכם תמיד וכשצריך- אתם תשתמשו בו".

יש אנשים שהמלחמה מגבירה אצלם את המחויבות למטרה, הרצון הזה להיות חלק מהמאבק. אני לא בצבא כדי להיות חלק מהמאבק, אני בצבא כדי להפוך את המאבק ליעיל ביותר, עד כמה שאני אוכל, כדי שהוא יפסק ולמען ובשביל השקט. אני לא חושבת שכל חיל בצהל צריך להחזיק בדעות ימנית, להאמין בלב שלם שהמצבע הזה מוצדק במאת האחוזים וללכת שבי אחרי אמוציות. אחרי הכל, הצבא הוא אמצעי כמו שלמדנו, אמצעי להשגת מטרות, ומי שקובע את המטרות האלה יכול לקבוע אותן לכאן ולכאן.

כך או כך, אני אהיה שם, לתפארת המדינה, כדי לבצע את החלטות השלטון, הזויות וקשות ככול שיהיו, ולא רק בשביל להיות חלק מהמאבק לקיומינו, אלא בשביל להיות חלק מהמאבק לשקט שאנחנו כל כך זקוקים לו.

אני נשמעת כל כך מורהלת, כנראה שהמפקדות עלי עשו את העבודה שלהן כמו שצריך.

נועה.

צלצול טלפון. "מעניין מה אביה רוצה עכשיו?" חשבתי לעצמי. לחצתי "פאווז" על המוסיקה והושטתי את היד למכשיר. על הצג נכתב "ע** *****" שאני אקרא לו כאן ע'.

הופתעתי כל כך. "כמה זמן לא דיברנו" חשבתי לעצמי.

עניתי ב"היי" המפורסם שלי אבל היי מתלהב, היי שמח, כי באמת כל כך שמחתי לקבל את הטלפון הזה, רציתי לדעת שהוא לא שם, באיזור המדמם ההוא. "שלום לך! כמה זמן, כל כך הרבה זמן", "כן הא" השבתי. "הרגעה דיברתי עם X (לא רלוונטי). היא אמרה לי שהיא דברה איתך לא מזמן ושאלה אם את יודעת מה איתי. היא אמרה גם שהיא הופתעה לדעת שאת לא יודעת כי היינו מאוד קשורים אחד לשני. כשהיא אמרה את זה אמרתי פאק איזה דפוק אני שלא התקשרתי כל הזמן הזה". צחקתי צחוק של נחמה, פשוט לא היה לי מה לומר רק רציתי להקשיב לו, למילים המתגלגלות. "אז מה מה קורה איתך?"

"יאו אתה לא יודע, פתאום לפני חודש קיבלתי זימון נוסף למבחנים במודיעין, התקבלתי וזה, ועכשיו אני מתגייסת ליחידה מגניבה במודיעין עוד 5 ימים" "דיייי עוד 5 ימים?! אני לא מאמין, אלוהים", "חחח כן, עוד 5 ימים. ומה איתך איפה אתה נמצא עכשיו?" שואלת בקול של אם מודאגת.

"אני? אני בעזה, אבל אל תדאגי לא בפנים, וכנראה שגם לא אהיה בפנים. יש עוד דברים שצריך לעשות כאן, מה שאומר שאני לא רואה בית בזמן הקרוב." "אתה אומר את זה כאילו אתה רוצה להיכנס, אתה צריך להיות שמח שאתה לא שם" הפצרתי בו כמו אמא פולניה. "כן אני יודע, והאמת שאני לא רוצה להיכנס לשם, טוב לי איפה שאני עכשיו" "אני כל כך שמחה לשמוע. מתי היתה הפעם האחרונה שהיית בבית?" "אני חושב שזה היה לפני שבוע... כן לפני שבוע".

אחרי זה דיברנו גם על הטקס שבו הוא היה אמור לקבל את הדרגות שלו (סוף קורס קצינים) שהתבטל בעקבות המצב ושיערך במדי ב' קרוב למקום שבו הוא נמצא. "את לא מבינה כמה עבדתי בשביל החתיכת מתכת הזו, וכמה זה מאכזב שהטקס יהיה כזה עלוב... פחחח מדי ב'" לא ידעתי מה לומר לו, זה ברור שזה מאכזב. "כן, אבל אתה יודע, זה המצב אין מה לעשות" "כן אני יודע".

"טוב נועה, אני מצטער שלא דיברנו, בהצלחה בגיוס, תספרי לי מי המפקדים שלך, אני מכיר הרבה במודיעין, ותשמרי על קשר, ביי" "ביי".

שחכתי כמה הבנאדם הזה חשוב לי, ולמרות שפתחתי אליו רגשות בשלב מסויים, מעבר לידידות, הם די עברו, וזה טוב. ברגע שזה יתאפשר אני כל כך הולכת לשמר את הידידות הזו ואני אשמור על קשר. בחיים לא יכולתי להיות פתוח עם בנאדם כמו שהייתי איתו, וזה משהו שאסור לתת לו לחמוק. אני קיבלתי החלטה שזה אחד מהדברים שאסור לי פשוט לעמוד מהצד ולראות אותם קורים סתם כי אני לא עשיתי כלום. בצורה הזויה קצת, זו הידידות שתמשיך איתי מהתיכון, הידידות הכי חזקה שהצלחתי ליצור, ואנחנו גרים חצי שעה נסיעה זה מזה.

הוקל לי לשמוע שהוא בסדר ושהוא שומר על עצמו.

באופן שכל כך מתאים לו, הוא גם הצליח להחדיר בי קצת מוטיבציה (נו טוב בכל זאת, קצין) לקראת השירות. גאד אני כל כך שמחה שבסוף הוציאו אותו מקרבי, כל כך שמחה בצורה הכי אגואיסטית שיש אבל לא איכפת לי.

ואפרופו אגואיסטיות- בזמן האחרון בכל פעם שיש ידיעה על הרוגים אני מחכה בקוצר רוח, ואולי עצבנות, לראות את השמות. כשאני מבינה שאני לא מכירה את השמות האלה יש בזה הקלה מסויימת, שוב בצורה הכי הכי אגואיסטית שיש, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לעשות את זה. אני מניחה שזה אנושי.

עוד 5 ימים לגיוס, פחד איום.

נועה.

"כשתהיהי גדולה, לא יהיו מלחמות, ולא יהיה צבא. לא תתגייסי ותוכלי לחיות את חייך בשלווה. לא תצטרכי להכיר מושגים כמו מורשת קרב והכל יהיה טוב"

למה תמיד צריך למכור קלישאות לילדים?

באופן רשמי אני מתגייסת למלחמה. אני לא חושבת שזה נתפס ממש אולי גם בגלל שאני לא הולכת לשרת שירות קרבי. מה המשמעות בכלל להתגייס למערך התומך בזמן מלחמה? כל כך הרבה סמני שאלה מתעוררים.

אחי שואל אותי תמיד אם אני אהיה במלחמה, אמרתי לו שמתפקידי לספק שירות שיעזור ללוחמים, כי לפי המידע שאני אתן להם הם ידעו מה לעשות. הוא השיב "איזה מזל, אני לא רוצה שתמותי".

הלב נקרע במצבים כאלה. מצד אחד ביסודי עד תיכון דואגים להבהיר לך כמה זה חשוב להקריב את השנים האלה למדינה, וחס וחלילה במצב מלחמה גם לפעמים מקריבים את החיים, "זה המחיר בעבור המדינה" "נולדנו למדינה ואנחנו צריכים לשלם בדם מידי פעם כדי להחזיק אותה" - אנחנו מגש הכסף התמידי והקבוע שעליו מוגשת המדינה. מגש הכסף המדמם. אני יודעת שהחיילים שם, חבריי לשכבה שבוודאי נמצאים שם ברגעים אלו, דניאל הלוחמת וגם ההוא וההיא.

פתאום מושגים כמו להקריב למען המדינה שווים כלום, כלום לא שווה את הדם של האנשים האלה. פתאום למושג "חיילי חיר" יש פנים.

אני מנסה להסביר לאחי הקטן כמה חשוב לתת למדינה ולהגן עליה כי היא תהיה נצחית והחיים שלנו במילא יסתיימו בסופו של דבר "למען הילדים" אני אומרת לו, נשמעת בדיוק כמו המורה שלי מהיסודי שעברה לא מעט מלחמות. ילדים של מי? לא של המתים זה בטוח.

אני מוציאה מילים ונקרעת מבפנים. אני כבר לא מאמינה בזה, אני כבר לא חושבת ככה, אבל לא לחלוטין.

אחי משיב לי "אני פשוט לא רוצה למות. אני לא רוצה להיות לוחם ולמות. ואני לא רוצה שתמותי" שאלתי אותו "אם אנחנו לא נגן על המדינה, מי כן?". כמובן שהוא היה חסר מילים לכמה רגעים ואז אמר "אחרים".

לי ולאמא שלי היה ויכוח על המלחמה, הצגתי בפניה בפעם הראשונה את דעתי שאומרת שהמלחמה הזו לא צודקת. היא המציאה כל מיני טיעונים דביקים. מאז היא כל הזמן ממשיכה לרדת עלי כל פעם שהנושא עולה. כל פעם שאני אומרת משהו קטן, ולו הכי פצפון, היא ישר מתפארת במשפט "אבל אמרת שאת נגד לא???"

ואני רוצה לומר לה... כל כך קל להניף בדגל המלחמה, לשבת בחמ"ל הציבורי המאולתר ולומר "יאללה לחסל את כל החמאס!" והמחמירים גם יוסיפו "ואת כל הערבים והשמאלנים איתם" אבל יש לזה מחיר, מחיר כבד ואף אחד לא מבטיח כלום, והמצב רק מדרדר, ואפילו המורל בעם כבר לא יכול לעלות. אמא שלי לא מבינה את ההבדל בין מלחמה לבין פעילות. אני הייתי בעד ה"מלחמה" ביום הראשון, ואז כשהבנתי שמדובר כאן בכמה חודשים קדימה... זה פשוט לא הדרך, לדעתי.

אני רוצה להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל עוד 8 ימים ולהיות גאה, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. בייחוד שבבית מחכה לי אחי, שכל מה שהוא רק רוצה זה "אל תמותי".

נועה.

סוף סוף זה נגמר, הטירוף הבלתי הגיוני הזה בין "בולילים" לבין "פרידמנים". עוד חודש העניין ישכח, רק חכו ותראו (מישהו אמר הישרדות איי הפנינה?)

יש לי רק הערה אחרונה לסיום.

מיליון SMSים לא יכולים להגיע רק מפרידמנים מתים. אותם האנשים בדר"כ לא מצביעים לכאלה דברים בטענה ש"אני לא ארד לרמה הזו ואני לא אגרר לאיוולת הזו", הם גם אף פעם לא מודים שהם רואים האח הגדול, הם לא מדברים על זה, הם מכחישים כל קשר לסדרה- בקיצור לא מסוג האנשים שיפעלו לכזו כמו היסטרית של SMSים.

לכן, קרה אחד משלושה דברים:

1) כל הויכוח הזה שעוררה הבת בובליל מאוד עצבן כמה פרידמנים שהחליטו להרים טלפונים ולעשות דווקא.

2) ההפקה התערבה. כן היא באמת התערבה, אבל היא היתה מאוד זהירה ועד לפני כמה שבועות דווקא התערבה לטובת בובליל האב, הרי הוא יוצר את כל העניין וחייבים שהוא יגיע לגמר כדי שיהיה מעניין. מישהו אמר 5 מתמודדים בגמר? מעניין למה.

3) בסופו של דבר, לא רק ל"פרידמנים מתים" יש את היכולת להזדהות עם מה ששפרה יצגה, ואם נצא שניה מהוויכוח הילדותי הזה בין אשכנזים למזרחים, שפרה גם יצגה סוג של נשיות מאוד מאוד חזקה ודומיננטית, אין ספק שאם לא היה יוצא השד העדתי, שפרה היתה זוכה בזכות הקול הנשי האקטיביסטי.

כך או כך, בובליל שתכנן את דרכו לגמר לא עשה טעויות כלל וכלל מבחינה אסטרטגית, חוץ מטעות אחת- שהביא את הבת שלו איתו.

ושפרה? היא לא באמת ניצחה בגלל מה שהיא עשתה בבית, ובשביל הדברים שהיא נלחמה למענם, למעשה היא לא ממש נלחמה על דברים רק התגוננה כל הזמן (לא רק, אבל התגוננה). מבחינה אסטרטגית שיפרה עשה המון טעויות כמו לדחות את הדירים החדשים, וכמו להסתגר. היא זכתה בגלל שרצו שמה שהיא מייצגת יזכה וחבל שהמשחק יצא מהפרופורציות הנכונות ועבר למגרשי משחק אחרים לגמרי. אם לא היינו שוכחים שזה משחק וכן היינו שופטים כל אדם עפ"י צורת המשחק שלו ואסטרטגיה, לדעתי לאון היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה כמו שהוא היה צריך, ומי יודע אולי איתי היה זוכה.

לדעתי- התוכנית היתה הרבה יותר מעניינת והפוטנציאל שלה היה הרבה יותר מתממש אם קשת לא היתה פותחת כאלה עיניים ועושה ליהוק כזה מכוון למחלמת עולם. אם זה היה נשאר ברמת המשחק, כמו בהישרדות, זה היה הרבה יותר מעניין ולא היה נשאר טעם כזה מלוכלך בפה אחרי התוכנית.

נסכם את זה ככה- כל ראליטי ענק שעובר, מוריד אותנו עוד ועוד ברמת האיכות של התוכן. גם ריאלטי יכול להיות איכותי (ראו "משפחה חורגת"), ונאמר שאני יצאתי מהאח הגדול בהרגשה "ואללה השרדות היה יותר טוב".

מצד שני- אם האח הגדול זו הדרך המודרנית לעלות נושאים כמו פתיחות לקהילת הגייז בישראל, הכרת ערבים מהסוג המודרני, וגם יישוב סכסוך ישן וכואב של אשכנזים מול מזרחיים ועל הדרך להכניס גם את שליט למה לא- אולי זה הדרך היחידה להביא משהו חשוב לציבור, בדלת האחורית.

קצת רווח לי ששפרה ניצחה- מודה. יש לי המון הערכה וכבוד ליוסי, שסחב את כל ההפקה הזו על הכתפיים שלו (ואני במקומו היתי מאוד מאוכזבת אם כל מה שהייתי רואה מזה זה טיסה מסכנה לניו יורק) ועינב ביתו, שאף אחד לא באמת נתן לה את הזרקור שהיה מגיע לה (כי היא באמת זו שדחפה את אבא שלה כל כך גבוה- הוא לא היה מגיע לשם רק עם עברית קלוקלת, היא ספגה את כל האש בשבילו), אבל קל לי יותר לחשוב שבסופו של דבר הציבור הישראלי מעדיף משהו קצת יותר איכותי, קצת פחות בוטה, גם אם זה על חשבון התנשאות מה. לא תמיד להיות ישיר, ואמיתי, ובוטה זו ההתנהגות הנדרשת בחברה.

אופס. גם אני נגררתי. מדינה שלמה נגררה לדיבור על מי שהמתמודדים לכאורה מייצגים ושחכו את המשחק, כל כך קל להגיע למקום הזה. אף אחד לא שאל את המתמודדים את מי הם רוצים לייצג, אם בכלל, וכבר מדינה שלמה החליטה בשבילהם. ככה זה ריאלטי.

שפרה לא תהיה סלב גדול מידי, כי היא לא באמת ניצחה בגדול, אלא רק גרמה לאנשים מסויימים, ובינהם אני, להשמיע אנחת רווחה קלה ולומר "המציאות אולי באמת לא מי יודע מה, אבל לפחות לא קיבלנו את זה לפרצוף בשיא העוצמה" כי שפרה לא באמת ניצחה, ויוסי לא באמת הפסיד, ואנחנו לא באמת נזכור אותם.

דבר אחרון- מה שהכי שנאתי היום היה הדחקת התאונה המחרידה בכביש לאילת של אוטובוס התיירים לטובת הגמר הזה. השטות הזו. ועוד יותר מה שעצבן אותי זה הצביעות המעצבנת של עורכי אתרי האינטרנט הגדולים: וואלה, Yנט וNRG, כאילו להתעלם ולהתעקש לדווח על התאונה, כאילו שזה באמת מעניין מישהו ההצתדקות שלכם

נועה.