צלצול טלפון. "מעניין מה אביה רוצה עכשיו?" חשבתי לעצמי. לחצתי "פאווז" על המוסיקה והושטתי את היד למכשיר. על הצג נכתב "ע** *****" שאני אקרא לו כאן ע'.
הופתעתי כל כך. "כמה זמן לא דיברנו" חשבתי לעצמי.
עניתי ב"היי" המפורסם שלי אבל היי מתלהב, היי שמח, כי באמת כל כך שמחתי לקבל את הטלפון הזה, רציתי לדעת שהוא לא שם, באיזור המדמם ההוא. "שלום לך! כמה זמן, כל כך הרבה זמן", "כן הא" השבתי. "הרגעה דיברתי עם X (לא רלוונטי). היא אמרה לי שהיא דברה איתך לא מזמן ושאלה אם את יודעת מה איתי. היא אמרה גם שהיא הופתעה לדעת שאת לא יודעת כי היינו מאוד קשורים אחד לשני. כשהיא אמרה את זה אמרתי פאק איזה דפוק אני שלא התקשרתי כל הזמן הזה". צחקתי צחוק של נחמה, פשוט לא היה לי מה לומר רק רציתי להקשיב לו, למילים המתגלגלות. "אז מה מה קורה איתך?"
"יאו אתה לא יודע, פתאום לפני חודש קיבלתי זימון נוסף למבחנים במודיעין, התקבלתי וזה, ועכשיו אני מתגייסת ליחידה מגניבה במודיעין עוד 5 ימים" "דיייי עוד 5 ימים?! אני לא מאמין, אלוהים", "חחח כן, עוד 5 ימים. ומה איתך איפה אתה נמצא עכשיו?" שואלת בקול של אם מודאגת.
"אני? אני בעזה, אבל אל תדאגי לא בפנים, וכנראה שגם לא אהיה בפנים. יש עוד דברים שצריך לעשות כאן, מה שאומר שאני לא רואה בית בזמן הקרוב." "אתה אומר את זה כאילו אתה רוצה להיכנס, אתה צריך להיות שמח שאתה לא שם" הפצרתי בו כמו אמא פולניה. "כן אני יודע, והאמת שאני לא רוצה להיכנס לשם, טוב לי איפה שאני עכשיו" "אני כל כך שמחה לשמוע. מתי היתה הפעם האחרונה שהיית בבית?" "אני חושב שזה היה לפני שבוע... כן לפני שבוע".
אחרי זה דיברנו גם על הטקס שבו הוא היה אמור לקבל את הדרגות שלו (סוף קורס קצינים) שהתבטל בעקבות המצב ושיערך במדי ב' קרוב למקום שבו הוא נמצא. "את לא מבינה כמה עבדתי בשביל החתיכת מתכת הזו, וכמה זה מאכזב שהטקס יהיה כזה עלוב... פחחח מדי ב'" לא ידעתי מה לומר לו, זה ברור שזה מאכזב. "כן, אבל אתה יודע, זה המצב אין מה לעשות" "כן אני יודע".
"טוב נועה, אני מצטער שלא דיברנו, בהצלחה בגיוס, תספרי לי מי המפקדים שלך, אני מכיר הרבה במודיעין, ותשמרי על קשר, ביי" "ביי".
שחכתי כמה הבנאדם הזה חשוב לי, ולמרות שפתחתי אליו רגשות בשלב מסויים, מעבר לידידות, הם די עברו, וזה טוב. ברגע שזה יתאפשר אני כל כך הולכת לשמר את הידידות הזו ואני אשמור על קשר. בחיים לא יכולתי להיות פתוח עם בנאדם כמו שהייתי איתו, וזה משהו שאסור לתת לו לחמוק. אני קיבלתי החלטה שזה אחד מהדברים שאסור לי פשוט לעמוד מהצד ולראות אותם קורים סתם כי אני לא עשיתי כלום. בצורה הזויה קצת, זו הידידות שתמשיך איתי מהתיכון, הידידות הכי חזקה שהצלחתי ליצור, ואנחנו גרים חצי שעה נסיעה זה מזה.
הוקל לי לשמוע שהוא בסדר ושהוא שומר על עצמו.
באופן שכל כך מתאים לו, הוא גם הצליח להחדיר בי קצת מוטיבציה (נו טוב בכל זאת, קצין) לקראת השירות. גאד אני כל כך שמחה שבסוף הוציאו אותו מקרבי, כל כך שמחה בצורה הכי אגואיסטית שיש אבל לא איכפת לי.
ואפרופו אגואיסטיות- בזמן האחרון בכל פעם שיש ידיעה על הרוגים אני מחכה בקוצר רוח, ואולי עצבנות, לראות את השמות. כשאני מבינה שאני לא מכירה את השמות האלה יש בזה הקלה מסויימת, שוב בצורה הכי הכי אגואיסטית שיש, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לעשות את זה. אני מניחה שזה אנושי.
עוד 5 ימים לגיוס, פחד איום.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
