נבכיי נשמתי

"יש אנשים החולמים על הישגים... ויש אנשים הנשארים ערים ומגשימים אותם..." מאמינה בך... מ"כ 8

לילה, קור מדבר, אף אדם שפוי לא היה מעז אפילו להוציא רגלו משמיכת פוך עבה במיוחד. ככה זה בצבא, לא מחפשים היגיון.

אפוד, 2 מימיות מוחרשות (שאם מזיזים אותן לא נשמע רעש), נשק, מחסנית. הפנים מכוסות עפר שעם. צווחות רעל מכל מקום. מי היה מאמין שאהיה חלק מזה.

מתחילים לצעוד, המ"פ בראש. רצים, נופלים, ממשיכים לרוץ, מתנשפים, מתעייפים, מזיעים.

"הותקלתם!"

ממשיכים לרוץ, מטפסים על הר, יורדים אותו. מתעלפים, מפנים באלונקה, רצים בשארית הכוח. מגיעים.

נעמדים במקום, מסתכלים לשמים. במקום הכי ניחד בארץ, השמים כל כך מלאים, מלאים באורות וצבעים ורגשות. מנסה להסדיר את הנשימה, להרגע.

"איך היה המסע?", מאתגר, "כל דבר שעבר עליך בטירונות, תפסת אותו כקושי או כאתגר?", כאתגר המפקדת.

דממה. נדירות הפעמים שיצא לי להסתכל לה יש בעיניים, ועוד לכל כך הרבה זמן.

"רואים"

אגרוף בכתף, אני מתנגדת, מבקשת לומר לי שעוד לא נתתי הכל, שלמרות שאני לא חזקה פיזית ואף פצועה, יש בי עוד.

לסמל הזה על הכתף יש כל כך הרבה משמעות וכובד, ודווקא משום ככה הוא הופך את הכל ליותר קל, כי יש מטרה, והיא נעלה.

לא משנה כמה פעמים חשבתי "בשביל מה אני בכלל סובלת את כל זה?" אני מכריחה את עצמי לסבול את הכל, לספוג את הכל, כי אני מכירה בחשיבות ויודעת שאם אני לי מי לי.

נגמרה הטירונות, מיום ראשון קורס בבה"ד. 15 שבועות זה פי 5 מהטירונות. אני יודעת שאני אעמוד בזה, אני בטוחה בזה, ואני אעשה הכל, כי עכשיו אני כבר יודעת מול מה אני מתמודדת, ממה צריך להזהר. תאחלו לי בהצלחה, כי רוב הסיכויים שהעדכונים כאן ילכו ויפחתו. מצטערת על זה מראש.

אוהבת,

נועה.