נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.

"יש אנשים החולמים על הישגים... ויש אנשים הנשארים ערים ומגשימים אותם..." מאמינה בך... מ"כ 8

לילה, קור מדבר, אף אדם שפוי לא היה מעז אפילו להוציא רגלו משמיכת פוך עבה במיוחד. ככה זה בצבא, לא מחפשים היגיון.

אפוד, 2 מימיות מוחרשות (שאם מזיזים אותן לא נשמע רעש), נשק, מחסנית. הפנים מכוסות עפר שעם. צווחות רעל מכל מקום. מי היה מאמין שאהיה חלק מזה.

מתחילים לצעוד, המ"פ בראש. רצים, נופלים, ממשיכים לרוץ, מתנשפים, מתעייפים, מזיעים.

"הותקלתם!"

ממשיכים לרוץ, מטפסים על הר, יורדים אותו. מתעלפים, מפנים באלונקה, רצים בשארית הכוח. מגיעים.

נעמדים במקום, מסתכלים לשמים. במקום הכי ניחד בארץ, השמים כל כך מלאים, מלאים באורות וצבעים ורגשות. מנסה להסדיר את הנשימה, להרגע.

"איך היה המסע?", מאתגר, "כל דבר שעבר עליך בטירונות, תפסת אותו כקושי או כאתגר?", כאתגר המפקדת.

דממה. נדירות הפעמים שיצא לי להסתכל לה יש בעיניים, ועוד לכל כך הרבה זמן.

"רואים"

אגרוף בכתף, אני מתנגדת, מבקשת לומר לי שעוד לא נתתי הכל, שלמרות שאני לא חזקה פיזית ואף פצועה, יש בי עוד.

לסמל הזה על הכתף יש כל כך הרבה משמעות וכובד, ודווקא משום ככה הוא הופך את הכל ליותר קל, כי יש מטרה, והיא נעלה.

לא משנה כמה פעמים חשבתי "בשביל מה אני בכלל סובלת את כל זה?" אני מכריחה את עצמי לסבול את הכל, לספוג את הכל, כי אני מכירה בחשיבות ויודעת שאם אני לי מי לי.

נגמרה הטירונות, מיום ראשון קורס בבה"ד. 15 שבועות זה פי 5 מהטירונות. אני יודעת שאני אעמוד בזה, אני בטוחה בזה, ואני אעשה הכל, כי עכשיו אני כבר יודעת מול מה אני מתמודדת, ממה צריך להזהר. תאחלו לי בהצלחה, כי רוב הסיכויים שהעדכונים כאן ילכו ויפחתו. מצטערת על זה מראש.

אוהבת,

נועה.