נבכיי נשמתי

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.

אז אתה מבין, אמרתי, ככה אף אחד לא יכול להיות נעול לעולם על הגיליון, אפשר לתת הרשאות שונות למשתמשים שונים ובעצם להפוך את כל העבודה השוטפת של היחידה למשהו הרבה יותר הגיוני ונוח.

"הממ... ואו אני אוהב את זה!"

כן זה באמת אדיר, השבתי.

"אז אני בעד שנתחיל להפיץ את הבשורה!" מחייך.

האא... אמממ... כן, בטח!

"אם זה מקל על העבודה, כמו שאמרת, אז אין שום סיבה שהאנשים ביחידה ואפילו מחוץ לה לא ישתמשו בשיטה שלך. עכשיו את צריכה לכתוב מדריך מאוד מאוד פשוט לבדיוק איך זה עובד ומה עושים, ומשם נמשיך"

אוקיי, נפלא~

מדהים איך ששינויים גדולים מתחילים ברגעים קטנים, רגעים של חיפוש שטותי בגוגל כשכל מה שיש לך בראש זה "פחחח זה בטח לא ימצא כלום". מדהים איך שעשייה כבירה מתחילה בצעדים הקטנים של ההתחלה, של בחירת הצוות. מדהים איך שאדם כמוני מסוגל להעלות מחזמר ב9 חודשים ולנהל את הבמה באופן די מרשים בהתחשב בניסיון אפס שלי ויום למחרת מציע לשנות את כל תהליך העבודה ביחידה העצומה שלו, וזה אשכרה מוצא חן בעיניי המפקדים.

עשייה פוריה זה משהו מרומם כל כך. להרגיש שיש משמעות להליכה שלי על האדמה, לכל הימים הרבים שאני ישנה בבסיס, לאהבה שלי לדברים והמסירות. אולי זה נשמע קצת קינקי ומתהלב אבל בהחלט עברה עלי תקופה משמעותית של עשייה מדהימה, ועכשיו יש את הצמאון של אחרי, או של באמצע התהליך. צמאון לעוד, לכבוש את העולם, להגיע הכי רחוק שאפשר.

זה מרגיש לי קצת כמו אז, שרציתי לכבוש כל תפקיד אפשרי בבית הספר, והצלחתי לא רע. פשוט צריכה להזכיר לעצמי את התוצאות של "יותר מידי כוח בידים" או "הסתנוורות מסמכויות". כל עוד אני עושה את זה בנישה הנחמדה שלי, עם אנשים נחמדים שסובבים אותי, זה הכי כיף בעולם.

אז הינה עוד מחזמר עבר לו, ואני שוקלת ברצינות פעילות מוגברת ביזמות של אירועים, בייחוד אחרי שישתפר לי קצת הת"ש. זה מרגיש טוב.

התחילו איתי בשמירה בפעם הראשונה. זה היה ממש מצחיק ונחמד. הפטרוליסט שעבר בדרכו בעמדה שלי היה ממש חמוד, רק משום מה, קשה לי לחשוב על דברים כאלה כשאני שומרת. זה כאילו השמירה מיועדת למחשבות ולהתייחדות עם עצמי, ככה שזה קצת נפל עלי משומקום. בכל זאת היה כייף ומצחיק.

הסבב הקרוב שהולך לעבור עלי לא יהיה פשוט כלל, אבל אני אתמודד ואעבור אותו. הרמתי מחזמר, אז מה זה 2 ימי אבטחה, משמרות לבד ולהחליף פק"שיסטית? שטויות.... נכון?

בנתיים במצברוח סבבה,

נועה. (המוסמכת חלקית, והמאוד מתרגשת מסמכות התרגום שהעניקו לה =])

מוסיקה בפול ווליום ב2 בלילה.

that's how I like it!

באופן כללי די סבבה לי בתקופה האחרונה. הצבא נכנס לשגרה, נחמד לי עם האנשים במחלקה, אני עובדת על עוד מחזמר שעומד לעלות ב20 בחודש באולם סמולרש באוני' ת"א. פשוט נחמד.

אבל נועה, כמו נועה, לא יכולה להיות פשוט במצב "נחמד" תמיד יהיה משהו שיאפיל על הכל. תמיד יהיה את הזמזום הזה בראש שיציק ויזכיר, שהמציאות קצת יותר עגומה ממה שהכל נראה.

הצלחתי לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לי מחברת הביטוח. 40,000 ש"ח לחשבון הבנק שלי. 40 אלף שקל והתואר "נכה". נראה לי שהייתי מוותרת על הכסף בשביל לוותר על התואר. יש בו משהו ממש מדכא, משהו מצלק, כמו להיות נכה אחרי תאונת דרכים. חוסר אונים שכזה, בעובדה שהחיים משתנים מעכשיו ולא הולכים לחזור למה שהם היו פעם. החיים משתנים מרגע אחד, רגע שאי אפשר לחזור אליו ולבטל אותו.

אני לא באמת נכה, אבל התואר, התואר יש לו משמעות פסיכולוגית עצומה. אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי, אבל לפעמים חוסר האונים הזה מתפרץ בצורה אמוציונאלית בלתי נשלטת. כן, יש לי את הנפילות האלה שבהן אני אומרת לעצמי כמה שאני מסכנה וסובלת, וההורים שלי לא נותנים לי שום קונטרה, אלא להפך.

אחרי כמה דקות אני נזכרת שעדיין יש לי את הרגליים, ואני מרגישה אותן, ואני יכולה ללכת, להיות נורמלית. זה משמח אותי אבל מעציב באותה המידה. מעציב בגלל שלהרגיש את הרגלים אמור להיות טריוויאלי.

אז... מה עושים עם 40,000 שקל? מישהו אמר טיול לאוסטרליה וניו זילנד?

אני חייבת לציין שפתאום זה  נשמע מפתה. להיות בתפקיד מפתח בקהילת האנימה והמנגה זה סוג של חלום ישן שננטש, חלום עוד מהתקופה של נועה הישנה, שרצתה את כל העולם לעצמה, שרצתה כל משרה שיש בה כוח. אז אני אומרת לעצמי "בשביל מה את צריכה את כל זה שוב?" ותכלס, כל כאבי הראש האלה וחשבון הטלפון העצום שזה יגרור אחריו בלי לראות שקל זה באמת לא נחוץ. מה שכן נחוץ, זה לסיים את מה שהתחלתי. אם המוטו היה לשפר את הכנסים, אולי כדאי לעבור לשלב הבא שלי בעניין ובאמת לעשות את זה. זה גם נראה לי אחלה של חוג חברתי להיות בו (מעבר לכל הפוליטיקה, אני מקווה שיש שם קמצוץ של משהו אמיתי בכל זאת). אני אולי משלה את עצמי, אבל זו בהחלט מסתמנת כאפשרות לפעם הבאה, שכנראה תהיה עוד מלא זמן ולא תהיה רלוונטית כבר, אבל סתם מעניין לחשוב על זה.

למה נדמה לי שכולם תופסים אותי כמובן מאליו? ברור שנועה תהיה שם לעזור, להציל, לדבר. ברור כל כך שאני כבר מחוץ לרדר, כאילו אני לא קיימת.

גם לי יש צרכים. אולי מישהו יואל בטובו לראות אותי כבר?

נועה.

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me