נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

אני חייבת לציין שהסבב האחרון שממנו חזרתי לא מזמן היה הסבב הטוב ביותר מזה זמן רב, אולי הסבב הכי טוב מתחילת השירות.

הוא התחיל בזה שהמפקד שלי החליט שזה הזמן לתת לי קצת יותר סמכויות. אז הוא נתן לי פרוייקט ועכשיו אני פרוייקטורית נימ"י (ניהול מידע) שזה לא הכי מלהיב, אבל אני ממש מרוצה בזה, כי אני חושבת שאני מבינה בזה המון ויכולה לתרום בתחום הזה בדרך לפרויקטים קצת יותר מגניבים.

ואחרי זה הוא גם נתן לי דסק (שזה הנושא הכולל של עבודת האופליין) ועכשיו יש לי המון המון עבודה בזמן שאני לא עושה את השוטף. זה אדיר!

מאוחר יותר באותו השבוע, כצעירה התורנית, הוציאו אותי לתרגיל שקר של פיקוד העורף. התרגיל עצמו היה מעפן והתנאים שבהם החזיקו אותנו יומיים לא היו מזהירים, אבל זה היה טוב לצאת קצת מהבועה של הבסיס שלי ולפגוע אנשים אחרים בצה"ל, מכל מיני מקומות (ח"א, פיקוד מרכז וכו').

בשבוע שלאחר מכן כבשתי עוד כמה פסגות.

היתה לי ישיבת דסק ראשונה.

יצאתי להתנדב במועדון לקשישים: הרצאתי להם על איכות הסביבה והם ממש התלהבו, גמעו את המילים שלי. היה אדיר. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להתנדב ולתרום. הציפו אותי מחשבות של כיתה ט', ככה, משום מקום.

ישבתי שעה שלמה עם המפקד שלי ודיברנו על האתר של המחלקה עליו אני אמונה, ולמרות שכולם במכלול היו בטוחים שחפרנו כל הזמן, אני נהנתי מאוד. אנחנו חושבים פחות או יותר באותו הראש, יש לנו אותו חזון, ואמנם הוא קצת יותר צהוב ממני, אבל הוא בחור ממש טוב, שרוצה לקדם את המחלקה, ואני ממש מעריכה את זה בו. חוץ מזה, שכנראה שגם בתוכי מסתתרת נפש חפרנית.

ולאירוע הכי גדול בסבב:

אתמול המפקד שלי הוציא אותי לשיחה. תהייתי מה זה יכול להיות אחרי שדיברנו כל כך הרבה במהלך הסבב. מסתבר שמתחיל עכשיו מיון חדש לקק"צ.

קצונה? אני? אבל אני צעירה טילים, ולא רק שאני צעירה, אף פעם לא חשבתי שאני מתאימה לזה, שיש לי את הכישורים השכלים להיות קצינה, ועוד בחיל שלנו, התובעני ומלא המוחות.

"זה לא מקובל עלי שאת חושבת ככה. מהמעט שאני מכיר אותך אני יודעת שאת תופסת מהר כל מה שאומרים לך, את יוזמת, ותפקיד פיקודי יכול להתאים לך מאוד."

זה ממש מחמיא לי, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של הדרכה, קצונה וקבע אף פעם לא משכחו אותי יותר מידי.

"בכל מקרה, את צעירה. למחזור הקרוב של הדרכה או קצונה אני לא ממליץ לך לצאת. אני חושב שלמחזור הבא כבר תהיה לך פרספקטיבה רחבה יותר בנוגע לעתיד שלך ומה את רוצה. אני ממליץ לך לחכות עם זה עוד קצת"

ואז הוא מגיש לי טופס חתימה. היו בו שלוש אפשרויות: רוצה להיכנס למיונים לקק"צ, דוחה את המיונים למועד מאוחר יותר, "אני לא רוצה להיות קצין".

התשובה של "לא רוצה להיות קצין" קצת הפתיעה אותי, וקפצה לי לעיניים. חתמתי דחיה.

ממש החמיא לי. לא יכולתי לישון בלילה אחרי זה. אני? קצינה? אף פעם לא ראיתי את עצמי כאחת. תמיד חשבתי שלחתום קבע בצבא זה לבחור בבחירה הקלה של משכורת קבועה ועבודה קבועה. אני גם לא חובבת כזו גדולה (בלשון המעטה) של הצבא והמערכת הצבאית. אני חושבת שהיא מטומטמת. מי יודע אולי דעתי תשתנה בחצי השנה הקרובה.

אבל די למחשבות צבא. עכשיו סופ"ש. יש המון מה לעשות ואני לא יכולה לחכות.

שלכם,

נועה. (הקצינה? נההה)

הצבא הפך אותי 180 מעלות. התרגלתי להתמודד עם משברים כשאנשים אחרים עומדים מן הצד ובוחנים אותי. התרגלתי להשבר בנוכחות הבנות, לשפוך את הלב.

ואז מגיע חודש מאי. חודש מאי רצוף אירועים ונושאים כבדים בחיים שלי, ושוב באורך פלא אני מוצאת את עצמי בבית, עם עצמי, ברגילה.

ואני מודהמת מחדש איך פתאום, בעיתות משבר, אני מחפשת את הבנאדם הזה שאני אוכל לדבר איתו. לפני הצבא פשוט הייתי מתכנסת, מפנימה, שותקת. כל הסיטואציה גורמת להכל להיות הרבה פחות ממה שזה ועדיין...

עדיין יש את העניין הבוער. מצב שאין לי מושג איפה אני עומדת. control freak כן אני יודעת. העניין הזה, הקטן, שאני לא מצליחה למצוא אנשים שיזדההו עם המערבולת הזאת בפנים. המאבק התמידי הזה בזהות העצמית, בשאלה מי אני? שחשבתי שנפתרה כבר. אולי, אני מקווה, זה רק עניין של זמן. להכיר עוד כל כך הרבה אנשים, עכשיו שאני במקום חדש לגמרי בצבא, לנסוע בארץ, להפתח, ואולי דרך אחרים אני אצליח איפה שהוא, למצוא את המקום השקט שבו אני אוכל לנוח קצת. עד אז...

היתה רגילה לפנים, באמת. ים המלח, סיבוב בארים בפלורנטין עם הבנות מהקורס, על האש עם כל הקורס והמפקדים, קניות, סנדלים חדשות, טלוויזיה, שינה, המון בירה, נסיעה למשפחה בדרום, נהיגה ו-.... פטור נעלים לנצח! חחחח סיפור ארוך, אבל הכי חשוב שהשגתי את הפטור הנפלא הזה, ולצמיתות!

חבל שנגמר, היה לי ממש נפלא, ולצערי לא נחתי מספיק.

אגב, זו היתה הזדמנות נפלאה להתחיל לראות האנטומיה של גרי, ובחיי שזו סידרה ממש כייפית. יותר מזה, אני מרגישה קצת מושפעת, אבל חייבת להודות שהסדרה הזו גורמת לי ממש ממש לרצות ללכת להיות פסיכולוגית קלינית. העיקר אמא אומרת לי "נו נועה, אולי תמציאי משהו, תהיהי מליונרית, לא תצטרכי לעבוד, יהיו לך חיים טובים".

אז חשבתי על זה, והבנתי שאני לא נולדתי בשביל להמציא משהו שיעשה את החיים של כמה אלפיונים שם למעלה נוחים יותר, או להאריך את החיים של אנשים שגם ככה חיים יותר מידי זמן, או לשכנע אנשים לקנות דברים שהם לחלוטין לא צריכים בשום צורה שהיא. אני כאן כדי להפוך את החיים לחוויה טובה יותר בשביל כולם.

מעצבן אותי, שכשפתאום נתיב מתחיל להתבהר, ואני מתחילה להתאפס על מקצוע לעתיד, בום. תמיד יבוא משהו שיגרום לי לשנות את דעתי.

טוב יש לי עוד שנה ו8 לחשוב על זה.

שיהיה לי בהצלחה בחפיפה שמתחילה ביום ראשון למשך 4 חודשים. יחי טחינת העבודה.

נועה.

נ.ב.

נראה לי שיש לזה סיכוי... אני ממש מקווה שכן. =]

עוד שבוע נגמר הקורס שלי. שלושה חודשים וחצי. זו בהחלט תקופה.

תקופה שבה חוויתי את אחת החוויות המעצבות והמדהימות ביותר בעולם. דיברתי עם הבנות על דברים שבחיים לא דיברתי עליהם, מצאתי הבנה בעיניים שלהן, מצאתי נחמה והקשבה. הן רואות בי האמא שלהן, מסתכלות בי וגומעות את סיפורי הטראגים, מחפשות תובנות לחייהן שלהן. הצלחתי לעורר בתוכי מקומות שמעולם לא התעוררו, הצלחתי לפתח דינמיקה עדינה ביני ובין אנשים אחרים, הצלחתי ליצור חברות מדהימה עם 8 בנות מדהימות אחת אחת. נפתחתי אחרי כל שנות הסגירות. הוצאתי הכל, ולא הצטערתי לרגע.

והמפקדים, שאיתם תמיד היו ups and downs, והבה"ד השנוא אך כל כך אהוב (ורק מי שהיה שם מבין את הדואליות המטורפת שבלשנוא שנאת מוות את המקום אך לאהוב אותו בדיוק באותה המידה) והרגשות שמתפתחים למקום שפתאום, הופך להיות "הבית" והבית הופך למקום שלא תמיד רוצים לחזור אליו, וגם אם כן זה רק בשביל השקט.

עד עכשיו הרגשתי שכל תחום בחיים שלי היה מן גלגל. וכל הגלגלים היו מסתובבים במקביל אחד לשני, בקוו ישר לעבר העתיד. עכשיו המרגש הוא הרבה יותר מורכב, הגלגלים התחילו לפזול, להיכנס אחד בשני. מה שנוצר דומה מאוד למבנה אטום. גלגלים מסתובבים סביב מהות, מסה מרכזית שהיא אני. והכל מתחבר יחד ויוצר איזון, או לפחות משהו ששואף להיות מאוזן.

הרבה יותר מורכב, אבל הרבה יותר שלוו. הרגשה קצת מורכבת לתאר, אבל הרגשה.

היום שוחררנו ליום העצמאות מהבסיס. מיהרתי מהר לתיכון כדי לפגוש בוגרים במדים, את המורות. הגעתי שכולם כבר הלכו פחות או יותר (כל הזין בבה"ד, באמת) אבל הספקתי לפגוש כמה וכמה פרצופים מוכרים. ואולי זה היה רק סימבולי שאת הצפירה העברתי בחדר המורים, כמו פעם, כמו כל שנה, רק שהפעם במדים. מדים שבהם תג היחידה בצד שמאל שלי מתנופף ואני משוויצה בו. וכן, אני יודעת שאומרים עלינו שאנחנו מתנשאים, צהובים ומורעלים. אז מה. יש לי את הפריוולגיה להתנשא על כל הכל"צניקיים שפעם היו הכי גאונים בכיתה וסיימו ביומיות בקריה.

בכל אופן, נכנסתי, התרגשתי קצת. זה היה כמו להיכנס לחלום, למקום כזה שנראה כל כך רחוק. שמחתי, מאוד שמחתי, שהרגשות שלי כלפי המקום התייצבו. כבר המקום, הוא לא מה שחשוב, אלא רק האנשים, ואך ורק הם. התאכזבתי שלא ראיתי כמעט אף אחד, אבל עודדתי את עצמי שברגילה אני אגיע ואבקר כמו שצריך באמת.... ואז, במחשבה שניה, אמרתי לעצמי, שאולי זה כבר לא כזה חשוב לי. גם אני וגם השאר המשיכו הלאה. תלמידים באים והולכים, ואני לא שונה מאף אחד אחר. פתאום- פרספקטיבה אחרת.

ואז במראה במקלחת. אני מסתכלת על החיילת הזו שצמחה פה. בוחנת את המדים שממש לא מחמאים לי, אבל משום מה לא איכפת כבר. מסתכלת על העיניים. אין ספק בכלל, הנפש הזו הרבה יותר רגועה, הרבה יותר טוב לה עכשיו, היא יודעת מה היא רוצה, והעבר שלה, העבר שלה הוא כמו הכומתה. תמיד על הכתפיים, אבל בצורה לא מורגשת ולפעמים משתמשים בה, ברגעים מיוחדים.

אני לא יכולה לחכות לסיכת סוף קורס כבר- ואז חפיפה עד המוות. לא נורא, הפז"מ דופק ברוך השם (:

נועה.