נבכיי נשמתי

אמא שלי התחילה בשנת הלימודים הנוכחית ללמד בחטיבת ביניים בעיר לימודי אנגלית. היא מלמדת כיתות ז' וח', ברמה של הקבצה ב' ומטה. רוב ימי העובדה שלה הם סיוט, התלמידים מתחצפים, מקללים, מרביצים ובעיקר- שמים פס על כל סמכות מורית ועל לימודים באופן כללי.

היום יצא לי, לגמרי במקרה, לצפות בסרט בערוץ 8 בשם "שיעור באפליה". הסרט הזה תיעד ניסוי שמורה לכיתה ד' בערך בצרפת ערכה באפליה.

בבוקר יום בהיר היא נכנסה לכיתה והודיעה שהיא קראה מחקר שמוכיח מדעית כי ילדים גבוהים הם טיפשים, חסרי אנטילגנציה ולכן היא תצטרך לנהוג בהם בהתאם. היא סמנה על הלוח קוו שגובהו מהרצפה היה 1.35 מטרים. כל הילדים מתחת לקוו נחשבים נמוכים, מעל- גבוהים.

כדי שיוכלו לזהות אותם דרשה המורה מכל הגבוהים ללבוש סינרים אדומים, שאותם יצטרכו ללבוש כל זמן שהם בין כותלי ביה"ס- כלומר בכיתה, בהפסקה ובאוטובוס הביתה. יש לציין כי הניסוי הזה עבר את אישור הנהלת ביה"ס, המנהלת, והורי הילדים.

במהלך כל היום המורה השפילה את התלמידים הגבוהים, אבל יותר מכך- דאגה לשבח ולתת המון פריוולגיות לנמוכים. מהר מאוד התחילו הנמוכים לשתף פעולה באופן מלא עם האפליה הקשה של המורה.

תרגיל בלשון על הלוח. תלמיד גבוה נקרא לפתור אותו, תלמיד טוב בדר"כ. בגלל שהוא ידע שהולכים לצחוק עליו בכל מקרה, הוא התחיל להתבלבל ולאבד בטחון עצמי, עד כדי כך שהוא פשוט לא ידע לפתור את התרגיל. חבריו לכיתה טענו מייד "זה בגלל שהוא גבוה", כאילו שוכחים את הידע והניסיון שלו בלשון.

תלמידים נמוכים הורשו לא לעבוד בכיתה ולשחק, בעוד שהגבוהים היו צריכים ללמוד כל הזמן, תלמידים נמוכים הורשו לצאת להפסקה 5 דק' מוקדם יותר, ולגלוש במורד הגבעה עם המזחלות, בעוד שהתלמידים הגבוהים יצאו באיחור להפסקה ולא הורשו לגלוש. המורה יצרה למעשה מערכת  כללים ברורה של אפליה.

אחת התובנות המפתיעה בניסוי הזה, שהנמוכים הרגישו אי נוחות שחבריהם לכיתה מופלים, אבל הם לא עשו דבר בעניין- כי היה להם נוח עם המצב הטוב שלהם, ואילו הגבוהים הרגישו נורא, אבל לא יצרו התקוממות כלל. הם לא פנו להנהלה בחיפוש אחר תשובות, לא התלוננו על המורה, למרות שהיא ציפתה שזה יקרה, כחלק מהניסוי.

בסוף היום התלמידים הנמוכים שוחררו מוקדם והגבוהים נדרשו להשאר לשיחה. המורה שאלה אותם על הרגשות שלהם, על התחושות. הניסוי המשיך גם למחרת, רק שהחולפו התפקידים, הפעם הנמוכים היו מופלים. המורה ציפתה שהפעם האפליה מצד הגבוהים תהיה מתונה יותר, הם לא יקראו לנמוכים בשמות, כי הם חווה את חווית האפליה הקשה, אך לא כך היה הדבר. היה נראה כאילו הגבוהים ממש נקמו בנמוכים, התהפכו היוצרות.

בסופו של דבר, הניסוי הזה מוכיח המון דברים שאנחנו כיהודים חשים וחשנו תמיד. כשהיינו בגלות והיינו המופלים, חשנו בדיוק באופן הטראגי ביותר מה המשמעות של אפליה- השואה, וכשהקימו לנו מדינה וידינו על העליונה, אנחנו מרשים לעצמינו להתעלל ולהפלות כל כך הרבה מגזרים בתוכינו, ואני לא מדברת על הערבים, אלא גם על עדות המזרח. אנחנו בדיוק אותם הילדים הגבוהים.

עוד משהו שעניין אותי היה בהקשר של אותם התלמידים של אמא שלי. כל העניין הזה של ההקבצות, לא פעם הרגשתי שזה גורם לאפליה. תמיד האנשים בהקבצה ג' היו המופרעים, והאנשים בהקבצה א' נחשבו לאיכותיים. אולי עצם העובדה שהתלמידים של אמא שלי יושבים בהקבצה נמוכה משרה עליהם אווירה של "אתם יוצלחים, אתם תת רמה", אולי בדיוק התלמידים האלה הם כמו התלמיד הגבוה שנקרא ללוח. אם היה לו ביטחון עצמי והוא היה נמצא במעמדו הרגיל הוא היה מצליח, הוא היה לומד כמו שצריך.

אחת המסקנות החשובות של המורה היתה שהניסוי- אין בכוחו לבטל אפליה. אין זה אומר שהילדים, גם כמבוגרים, ימשיכו להפלות לרעה מגזרים, אבל לניסוי כן יש כוח לשפר את מעמדם של ילדים לא פופלארים בתוך הכיתה עצמה, כגוש. כך, הניסוי הצליח לשפר משמעותית את מעמדו ומצבו של ילד שמן בכיתה, שהיה חלק מהסיבה לביצוע הניסוי באותה הכיתה.

אז האשכנזים מפלים את המזרחיים, וכך המזרחיים מרגישים צורך בנקמה ולכן הם מפלים כפליים את המגזר הערבי. בתוך שמאלנית שמאמינה בזכויות אדם ובזכותם של הפלשתינאים לשקט ולחיות בבטחון, המסקנה הזו חורה לי. בסופו של דבר מפלגת השמאל, שמתיימרת לאחוז בפתרון האידאלי לסכסוך, ובפתרון היחידי שיש לו איזה שהוא פוטנציאל הצלחה, היא זו שפעם אחר פעם דורכת לעצמה על הרגלים ומפילה את רעיון השלום שוב ושוב.

אם אפשר לומר, אני אומר שהאובמה שלנו יהיה צעיר מזרחי, שיתנתק ממעגל הקסמים הזה ויחליט שהוא שמאלני, ולא סתם שמאלני, שמאלני עד הסוף. אחד כזה, ורק כזה, יצליח לפרוץ את המחסומים בחברה הישראלית ולאחד אותה עד כמה שניתן. כשיגיע היום הזה, אתם תראו שגם אצלינו יהיו אחוזי הצבעה מטורפים, וגם אצלינו תהיה התעוררות פוליטית, דווקא בגלל החדשניות, המפכניות שיביא איתו כזה מתמודד. אגב, עד כמה שאני רוצה להיות פמיניסטית, אני לא חושבת שאישה היא הפתרון כאן.

נועה.

זה היה טירוף. היום נכנסתי, בפעם הראשונה בחיי, מתוך בחירה, לכותלי התיכון. אמנם, היו לי סידורים, שלא יצאו לפועל אבל מילא. הלכתי לבקש את דו"ח התאונה שעברתי לפני חצי שנה בשיעור ספורט. לפי דברי עורך הדין, אני אקבל בין 10% ל20% נכות. שזה סדר גודל של עשרות אלפי שקלים פיצויים מהביטוח.

נכנסתי בשערי בית הספר, לא מאמינה מה אני עושה. "מקסימום לא נראה אף אחד ונלך, ואף אחד לא ידע שבכלל הייתי כאן." אמרתי לעצמי. נכנסתי למזכירות ופגשתי במזכירה חמוצת הפנים, שוב. ביקשת את הדו"ח והיא פתחה אותו, ואמר "אבל אני לא יכולה לתת לך את זה. אסור לי". מה? למה? אבל אני צריכה את זה בשביל התביעה! "מצטערת, אסור לנו לתת את זה" ומה עם צילום? "לא, אסור פשוט, בואי אני אראה לך" בלה בלה בלה. אז נשארתי בידים ריקות, רק בגלל שסוכנות הביטוח של התלמידים אוסרת לקחת את המסמכים הללו, שיעזרו לתובעים לקבל כסף. פשוט מדינה מגעילה יש לנו.

אז נכנסתי לחדר המורים, בחוסר מחשבה מוחלטת, ולא היו שם פרצופים מוכרים. בביאוס יצאתי מהשער. לא יודעת למה התבאסתי, כנראה החלק בתוכי שכל כך רצה לפגוש כמה וכמה מורות שלי לא באמת מקשיב לחלק השני שחוזר וטוען שזה רק יחמיר את הגעגוע. נכנסתי לאוטו, התנעתי, ויצאתי מהחניה.

בדיוק ביציאה טלפון. עצרתי ועניתי "הי נועה ממצב?" חברתי לספסל הלימודים, איזה צירוף מקרים. אני בדרכי הביתה מביה"ס, לא פגשתי אף אחד וגם לא קיבלתי את מה שרציתי... רגע עוד מעט ההפסקה הגדולה, רוצה לבוא איתי? אז אחרי מספר שכנועים היא הסכימה. הלכתי לאסוף אותה וחזרנו. בהפסקה התיכון נראה כל כך שונה. מלא אדם. חיי. נתקלנו בשער במורה לספרות, שקיבלה אותנו בחיוך גדול ואמרה "נו עכשיו אתן יכולות להכנס באופן חופשי לחדר המורים. אתן בוגרות אחרי הכל". לשמוע את זה, צבט לי בלב קצת, אבל לא באופן שלילי. כל האנשים סביב השער ששמעו "בוגרות" ישר הפנו את מבטם. היה להם פרצוף של "נו מתי גם אני" בלי לדעת שאני מסתכלת עליהם בפרצוף של "הלוואי עלי".

נכנסו לבניין. שונה, אבל יחד עם זאת מוכר. עבר קצת שיפוץ, בדיוק כמו שגברת מנהלת-מעצבת רוצה. בסופו של דבר, האג'נדה שלה של עיצוב פנים וכל זה, לא מקובלת עלי, אני לא מסכימה איתה, וזה מה שגורם לי לסלוד ממנה. כן אני יודעת שזה תקציב אחר בלה בלה בלה, אבל אפשר לקמבן ולהעביר את הכסף הזה למקום אחר... מה עם לתת קצת למורים שכל כך מגיע להם?

בכל מקרה, ישר הלכנו לחדר המורים. פתאום בדרך, המורה לפיזיקה! זה פשוט הסדר המדויק שתארתי לעצמי בראש. היא בהחלט הבנאדם שאתם רוצים לפגוש בכניסתכם לבית הספר, והיא מסמלת את הלימודים שלי בתיכון באופן מושלם. חיבוק וחיוכים מאוזן לאוזן. הזכרנו את הניסוי בחטף, אמרנו לה שחשבנו עליה באותם ימים, והיא היתה חמודה ומצחיקה כהרגלה. שאלה לשלומי ועל עיסוקי הנוכחיים. מה אני אומר לך... לא את האמת זה בטוח. אי אפשר להיכנס ובשיחה של 4 דקות לומר כמה שהמציאות מחוץ לבועה התיכוניסטית קשה. הדבר היחידי שיכולתי לומר "אני טסה לארה"ב היום בלילה". "איזה יופי לך! עושה חיים כשאנחנו כאן מנסים ללמוד על קרינה אלקטרומגנטית..." נשמעת מתוסכלת במידת מה. ניכר היה בפניה הגעגוע לכיתה שלנו, משהו מיוחד היינו לטענתה. נפרדנו, ואז חברה שלי דיבר עם אחת מי"ב, שלמדה איתה נהיגה. הקשבתי לשיחה למרות ששיחות על שיעורי נהיגה וטסטים הן כבר לא בשבילי, זה פשוט לא כזה מעניין אותי יותר, לא במפתיע.

בזווית העיין קלטתי משהו מוכר. משהו שאני בחיים לא אשכח. וכבר הרגשתי, ידעתי שזו היא בלי ממש לראות אותה.פשוט חיכיתי שתשים לב אלי. זה היה מצחיק, היא הסתובבה, לקח לה כמה שניות וברגע שהיא קלטה פרץ של שמחה פשוט יצא החוצה. חיבוק חזק, כמו תמיד. "מה שלומך? איך את? מה את עושה? איזה טוב לראות אותך". ואני פשוט לא התייחסתי לשאלות שלה, רק נתתי לים הרגשות בפנים להתערבל. התענגתי על היותי לידה, והתאפקתי כל כך חזק להשאיר את העצב והתסכול והגעגוע בפנים. פתאום, עמדתי לצידה שוב. מתבוננת מהצד איך שהיא מעבירה ביקורת על הרזון של חברה שלי. "ושלום את לא אומרת לי?" התלוננה חברתי. כל כך שמחתי שאני כבר לא במקום הזה. שאני כבר לא במקום הזה שעומד מולה וסופג את הכל, גם את הדברים הלא כל כך נעימים. אני עומדת לצידה, וזה היה כל כך סמלי.

"מצטערת, אני ממהרת חייבת ללכת, תבואו יותר" החלק האחרון של המשפט כבר נאמר בצעקה קלה מהצד השני של המסדרון. רגע! חכי... רק עכשיו באת וכבר את הולכת?... לא תשארי עוד קצת, רק עוד טיפה. אבל זה לא כאב לי יותר. עד כמה שיכולתי לשבת איתה שעות ולדבר, אני ידעתי שזה בלתי מציאותי. כמו כל הסיטואציה הזו במשך הזמן. פלטתי סוג של אנחת רווחה. ידעתי שממנה אני לא אקבל יותר מידי, כרגיל.

משם המשכנו חזרה אל חדר המורים. בפתח עמדה המורה לספורט. שלום המורה, מה שלומך? "הו שלום! מה שלומך את קודם כל?" בסדר אני יודעת... יש לי עכשיו די בלאגן עם כל נושא הגב, אני כנראה אקבל 10% נכות. "לא נכון! אויי.. אני מצטערת". גם סיפרתי לה שהמזכירה לא נותנת לי לקחת את דו"ח הפציעה שלי. היא אמרה שהיא לא ממש מבינה בדברים האלה. ואז פתאום המחנכת הגיחה מתוך חדר המורים וראתה אותנו. "שללללללום!!" היי! אמרתי בשמחה. היא למעשה קטעה את השיחה עם המורה לספורט, לא נורא, התזמון שלה היה מושלם, כמו תמיד. אז דיברנו על הא ועל דה. כל מיני דברים שעוברים על התיכון עכשיו, ועלי ועליה. היא גם סידרה לי עבודה נחמדה בתיכון כמתרגלת, 27 ש"ח לשעה- שווה ביותר.

אז עמדנו ושוחחנו, ובנתיים השיעור הבא התחיל. כל המורים עולים לשיעורים שלהם, מכונה משומנת ביותר התיכון שלי. פתאום קלטתי אותה עולה גם לשיעור, הסתכלתי עליה ובמחווה של נשיקה באוויר היא שוב נעלמה, עד לפעם הבאה. חשבתי קצת אחרי זה על הפספוס הגדול שיש כאן. המציאות סותרת לי כל פעם מחדש, מעוררת אותי מההזיה שאני נמצאת בה. היא בסה"כ תחליף, חשבתי לעצמי, אבל זה לא מרגיש כמו תחליף, זה מרגיש כמו הדבר הכי אמיתי ונכון שיש, איך תחליף יכול להיות כל כך טוב, ועדיין כל כך רחוק? רציתי להשאר ולא לעזוב. רציתי לחזור לכיתה י', כל כך רציתי ולו רק בשביל... אשליה. אם אני רוצה להמחיש, זה מרגיש כאילו אני חתול רחוב מוזנח, והיא מהאנשים הזקנים האלה שבאים כל בוקר לגינה ומעניקים אהבה, גם אם היא לפעמים באה בצורה של מזון, כלומר מוחשית. וזה לא שחתול הרחוב לא חווה אהבת אם בחייו, או אהבה בכלל, אבל אהבתה הבלתי מוגבלת והחמה של האישה הזקנה, היא כל מה שהוא צריך כדי להמשיך לשרוד. זה כנראה אחד מהדברים שאני אף פעם לא אצליח להסביר לגמרי, זה נקודת התורפה הכי גדולה שלי ואחד הדברים שאני בחיים לא אבין על עצמי.

מה אני אומר לכם, אני כותבת כבר הרבה זמן את הפווסט ולא מצליחה להגיע לפואנטה. אני מניחה שפשוט לא היתה פואנטה בביקור הזה היום, סתם, ביקור. והוא לא העצים את הגעגוע, אבל גם לא ביטל אותו. עדין, אם יציעו לי, בכל שלב בזמן הקרוב אני אתן הכל בשביל לחזור להיות בסביבה ההיא, עם האנשים ההם, והקירות ההם, שיודעים על אינספור המחשבות שעברו לי בראש, אינספור המכאובים הכעסים וגם את רגעי האושר הקטנים האלה, כמו היום.

עוד 8 שעות טיסה.

נועה.

הפתעה! קמתי היום בבוקר ולא מצאתי את עצמי בחור שחור! איזו התרגשות!!! (לא).

כיוונתי שעון ל10:00. רציתי לראות במו עיניי את הניסוי. רציתי להרגיש חלק מההתרגשות הבלתי מוסברת של כל מאות המדענים האלו.

בקטע האחרון שבו בחנו את אלומת החלקיקים, והכל היה בסדר, חיוך גדול נמרח על שפתי, אנחת רווחה. הוקל לי לדעת שלא טעיתי, שרוב מדעני העולם לא טעו, לפחות לא בנתיים. מטומטם, אבל היה בי חלק, ממש ממש קטן, שכן חשש.

את הזמן שלאחר מכן ביליתי בשיחות הזויות במסנג'ר. פתאום כולם נהיו אסטרופיזיקאים, מתמטיקאים ומומחים בפיזיקה חלקיקית וגרעינית. היה מעצבן לנהל את השיחות הללו, אני חייבת להודות. הרגשתי גם שהאנשים האלה התכוננו מראש- קראו את כל החומרים שקימיים בויקיפדיה על חורים שחורים, חלקיק האלוהים וכל מה שהיה קשור לניסוי שהתרחש. הם כאילו ניסו בכוח ללמד אנשים אחרים, להראות שהם יודעים יותר טוב מכולם. אז אולי למעשה הניסוי המדהים הזה יצר כאן בישראל, דור שלם של אסטרופיזקאים פוטנציאלים. אני בטוחה שאם יעשו סקר כזה של מכון פלצני כלשהו, על כל מה שבני נוער יודעים בקשר לניסוי הם יתפלאו לשמוע שרוב האנשים יודעים די הרבה.

ככה זה ישראלים... אולי המורים צריכים להמציא איזו ידיעה חדשותית שמתקיים ניסוי רב תחומי ובו נפוליאון, שיוחזר מהעבר באמצעות חור תולעת שיווצר מהתנגשות אלומות של חיידקים ננומכאנים, יפגוש את ש"י עגנון, חבר לשעבר של אינשטיין. בפגישה הם ידונו, בין היתר, על נושאים חשובים כמו: present perfect progressive, stative verbs, ומשפט אוקלידס. התיאוריה מלמדת כי הפגישה תניב הפשרה של ממותה עתיקה שתאמר "ויהיה ערב ויהיה בוקר יום ראשון".

אולי ככה ילדי ישראל ילמדו קצת יותר טוב.

אגב- אני רצינית לגמרי, בתקשורת חזרו והזכירו את סיפור "מגדל בבל". יש אנשים שגם למדו על בבל בדרך. שאפו.

נועה.

למען האמת ציפיתי למשהו אחר. איכשהו, העובדה שקורס הפסיכומטרי מתקיים בתיכון שלי ולא במקום זר עודדה אותי. איפה שהוא, ציפיתי שהתיכון יחזור שוב למלא את החלל הזה שנקרא "בית". שיחזור להיות בית, אפילו אם זה רק לחודשיים.

הגעתי חצי שעה קודם, כמו שביקשו. נכנסתי בשער הישן והמוכר, הבטתי אל לוח המודעות המוכר והישן. חדר 124 היה כתוב בו. בעודי מתהלכת אל עבר חדר 124 במסדרון עמוס הגביעים, הפרסים, והזכרונות, עלו למוח מראות מוכרים. כמו צללים התחלתי לראות אנשים ממלאים את המסדרון, בעיקר החלק של חדר המורים. ראיתי ליד לוח המודעות תלמידים משוחחים עם המורים שלהם, מורים משוחחים עם מורים ליד לשכת המנהלת. הכל בסלאו מוושן כזה, כמו בסרטים. התהלכתי במסדרון כמו בחלום, כשהאנשים עוברים דרכי, לא שמים לב אלי. לאחר מכאן הגיעו זכרונות קצת מוכרים יותר. הבגרות בפיזיקה והשיחה עם המורה לפיזיקה בחדר שיחות, אינספור הבקשות והשיחות שלי עם המחנכת, הבגרות במחשבים. כאילו עברתי אחורה בזמן, ונעצרתי אי שם לקראת סוף י"א. כאן בוודאי אפשר לנחש אילו זכרונות עלו בי. כל הזכרונות שלי איתך... דברים שיוצא לי לחשוב עליהם לאחרונה. כל אינספור הסיטואציות שחקוקות בזכרון שלי, כאילו צרובות שם הייטב. המבטים שהחלפנו, הבדיחות, ההבנה, והכעס. גם הכעס, ואולי בדגש על הכעס. שברירי רגעים כאלו עברו בי, שברירים ממך. הסתכלתי אל עבר המעבדות וכל כך הרבה רגשות הציפו אותי, בבת אחת. "כמה טוב שנתת לה את הציור" אמרתי לעצמי "כך לפחות אף פעם לא באמת נפרדנו".

נכנסתי אל חדר 124, שהוא באופן אירוני המקום האחרון שבו ראיתי אותך. כמעט יכולתי להרגיש בנוחכות שלך בחדר, וכמובן שיכולתי לראות אותנו יושבות ליד המחשב. בדיוק כמו פעם. זה גם החדר שבו הצלחת להרגיז אותי כמו שאף פעם לא הצלחת, שוב באופן אירוני.

לפתע התעוררתי בבת אחת מההזיה הזו ונתקלתי במדריכה שלי. היא דומה באופן מדהים לקרובת משפחה שלי, באופן כל כך מדהים. בכל מקרה, קיבלנו את הספרים, 7 בסה"כ, והלכנו אל עבר חדר 102, שבו אנחנו אמורים ללמוד. בדרך לחדר הבנתי משהו מרכזי- כל החבר'ה בקורס הם י"אניקים, עולים לי"ב. איזו שפה משותפת יש לי איתם בכלל? זה נכון שזה רק שנה, וזה נכון שמעשית כן יש לי הרבה דברים במשותף איתם, אבל אני עדיין לא רואה את עצמי מתחברת איתם. הרגשתי פתאום לא שייכת. הופתעתי. זה הרי המגרש הביתי שלי, איך אפשר לא להרגיש שייכים למקום שהיה הכי שלי עד לא מזמן?

אז נפל לי האסימון. בלי האנשים, החברים לכיתה, לשכבה, המורים, המקום הזה הוא עוד סתם מקום. אז נכון שכל פינה בו בערך מזכירה לי ים של זכרונות, אבל בסופו של דבר, אלו זכרונות מהאנשים. מהרגעים היפים, והפחות, מהמשברים ומהשמחות. אחרי התובנה הזו פתאום הרגשתי בודדה, כאילו שהקירות סוגרים עלי, חונקים אותי. זה הרגיש כמו שזה הרגיש בכיתה י', אי שם בהתחלה. כשהחברות שלי לא שם, אלו שצחקתי והעברתי את מרבית הזמן איתן, כשהמקום ריק זה פשוט לא אותו דבר ("זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע, למשהו רגוע, שיר מהעבר הלא רחוק").

התיישבתי בכיתה, באותו חדר 102. פתחנו במבחן יחסית קטן, בשביל לראות איפה אנחנו. לאחר מכן עשינו מבוא לחשיבה כמותית ומילולית, ש.ב. והביתה.

האמת, שמצאתי את עצמי מאוד נהנת בקורס, מהתכנים ומהתרגילים. נכון שזה מעצבן שבוחנים את העמידה בלחץ ובכלל לא ידע (בניגוד מוחלט לבחינת בגרות) אבל הבחינה הזו היא בסה"כ אמצעי סינון. זה פשוט קובע למי נותנים מקום באוניברסיטה, זה הכל. זה עודד אותי לשמוע את המילים של המנחה כשהיא אמרה שהציון במבחן פסיכומטרי זו לא מטרה, העיקר זה להוציא מספיק בשביל מה שאני רוצה ללמוד. זה לא אומר כלום אם לא יהיה לי 740, כל עוד יהיה לי מספיק למה שאני רוצה ללמוד. אני חושבת שהציבור, בעיקר ההורים שלנו, לא ממש מבינים את זה. ציון הפסיכומטרי נהיה סוג של מדד לכשרון, וזה פשוט מוטעה. חבל שהחברה כל כך מלחיצה בנושא הפסיכומטרי, אני בטוחה שאם אנשים היו לוקחים את זה יותר בקלות הכל היה נחמד יותר.

בכל מקרה, נהנתי מהשיעור היום. זה היה מרענן הגישה המתמטית של הפסיכומטרי. כל כך שונה מהבגרות, כל כך כיף. סוף סוף התפיסה המתמטית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי יותר. הרי כשצריך לפתור שאלה בדקה, לא באמת מחפשים את הדרך ולמרר את חיינו באלגברה מעצבנת, אלא פשוט רוצים שנגלה תפיסה חשיבתית. נפלא.

אני גם מוצאת את לימוד המילים בעברית והתפיסה המהירה של העברית מאוד נחמדים. אני אוהבת את השפה, ואני שמחה שמישהו מכריח אותי ללמוד עליה יותר, להתמצא במילים שלה יותר. אני מקווה לא לשכוח הכל אחרי הבחינה, מאוד מקווה להפוך (לפחות חלק) מהבחינה לסוג של אורח חיים, כמו שעשיתי בבגרות בלשון.

אז כן- מהקורס אני מרוצה, ויודעים מה, זה שזה לא יואל גבע זה כל כך לא משנה. כל המכונים טובים, ולא צריך ללכת להכי יקר רק בגלל שהוא הכי יקר והוא בהכרח הכי טוב. ההצלחה בבחינה תלויה בתלמיד פרופר. זה כזה מעצבן אותי לשמוע שכולם רוצים יואל גבע ומשלמים לגנב הזה כל כך הרבה כסף על בולשיט. פשוט בולשיט.

קשה לי עם העובדה שהאנשים שם לא לטעמי. עוד יותר קשה לי בגלל העובדה שאני לא מעוניינת לראות יותר את התיכון. לא רוצה להיכנס לשם יותר בתור תלמידה. אני את התיכון סיימתי רבותיי, ועכשיו כל מה שנשאר זה זכרונות. המקום הזה היה מה שהוא היה רק בנסיבות המאוד מיוחדות שנוצרו, עם האנשים המאוד מיוחדים, והקשרים המדהימים. הוא אף פעם לא יהיה הבית ללא זה. הוא אף פעם לא יהיה בשבילי מה שהוא היה, וכך זה צריך להשאר.

אגב- יש חדש בחזית הצבא! סוף סוף אחרי חודשיים שלמים של המתנה קבעו לי ראיון חדש. ביום ראשון אני הולכת לדעת מה אני הולכת לעשות שנתיים שלמות (ואולי יותר) בתקווה שזה יהיה משהו טוב עם אנשים טובים. אני כל כך מקווה... כל כך מקווה. בנוסף, אני אנסה לראות אם אפשר לגשת לבחינת הפסיכומטרי במועד הבא, לדחות קצת את הקורס ולעשות אותו בעזריאלי לפחות, עם אנשים מאותה ההשקפה שלי.

נועה.