נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.

אז אתה מבין, אמרתי, ככה אף אחד לא יכול להיות נעול לעולם על הגיליון, אפשר לתת הרשאות שונות למשתמשים שונים ובעצם להפוך את כל העבודה השוטפת של היחידה למשהו הרבה יותר הגיוני ונוח.

"הממ... ואו אני אוהב את זה!"

כן זה באמת אדיר, השבתי.

"אז אני בעד שנתחיל להפיץ את הבשורה!" מחייך.

האא... אמממ... כן, בטח!

"אם זה מקל על העבודה, כמו שאמרת, אז אין שום סיבה שהאנשים ביחידה ואפילו מחוץ לה לא ישתמשו בשיטה שלך. עכשיו את צריכה לכתוב מדריך מאוד מאוד פשוט לבדיוק איך זה עובד ומה עושים, ומשם נמשיך"

אוקיי, נפלא~

מדהים איך ששינויים גדולים מתחילים ברגעים קטנים, רגעים של חיפוש שטותי בגוגל כשכל מה שיש לך בראש זה "פחחח זה בטח לא ימצא כלום". מדהים איך שעשייה כבירה מתחילה בצעדים הקטנים של ההתחלה, של בחירת הצוות. מדהים איך שאדם כמוני מסוגל להעלות מחזמר ב9 חודשים ולנהל את הבמה באופן די מרשים בהתחשב בניסיון אפס שלי ויום למחרת מציע לשנות את כל תהליך העבודה ביחידה העצומה שלו, וזה אשכרה מוצא חן בעיניי המפקדים.

עשייה פוריה זה משהו מרומם כל כך. להרגיש שיש משמעות להליכה שלי על האדמה, לכל הימים הרבים שאני ישנה בבסיס, לאהבה שלי לדברים והמסירות. אולי זה נשמע קצת קינקי ומתהלב אבל בהחלט עברה עלי תקופה משמעותית של עשייה מדהימה, ועכשיו יש את הצמאון של אחרי, או של באמצע התהליך. צמאון לעוד, לכבוש את העולם, להגיע הכי רחוק שאפשר.

זה מרגיש לי קצת כמו אז, שרציתי לכבוש כל תפקיד אפשרי בבית הספר, והצלחתי לא רע. פשוט צריכה להזכיר לעצמי את התוצאות של "יותר מידי כוח בידים" או "הסתנוורות מסמכויות". כל עוד אני עושה את זה בנישה הנחמדה שלי, עם אנשים נחמדים שסובבים אותי, זה הכי כיף בעולם.

אז הינה עוד מחזמר עבר לו, ואני שוקלת ברצינות פעילות מוגברת ביזמות של אירועים, בייחוד אחרי שישתפר לי קצת הת"ש. זה מרגיש טוב.

התחילו איתי בשמירה בפעם הראשונה. זה היה ממש מצחיק ונחמד. הפטרוליסט שעבר בדרכו בעמדה שלי היה ממש חמוד, רק משום מה, קשה לי לחשוב על דברים כאלה כשאני שומרת. זה כאילו השמירה מיועדת למחשבות ולהתייחדות עם עצמי, ככה שזה קצת נפל עלי משומקום. בכל זאת היה כייף ומצחיק.

הסבב הקרוב שהולך לעבור עלי לא יהיה פשוט כלל, אבל אני אתמודד ואעבור אותו. הרמתי מחזמר, אז מה זה 2 ימי אבטחה, משמרות לבד ולהחליף פק"שיסטית? שטויות.... נכון?

בנתיים במצברוח סבבה,

נועה. (המוסמכת חלקית, והמאוד מתרגשת מסמכות התרגום שהעניקו לה =])

אני חייבת לציין שהסבב האחרון שממנו חזרתי לא מזמן היה הסבב הטוב ביותר מזה זמן רב, אולי הסבב הכי טוב מתחילת השירות.

הוא התחיל בזה שהמפקד שלי החליט שזה הזמן לתת לי קצת יותר סמכויות. אז הוא נתן לי פרוייקט ועכשיו אני פרוייקטורית נימ"י (ניהול מידע) שזה לא הכי מלהיב, אבל אני ממש מרוצה בזה, כי אני חושבת שאני מבינה בזה המון ויכולה לתרום בתחום הזה בדרך לפרויקטים קצת יותר מגניבים.

ואחרי זה הוא גם נתן לי דסק (שזה הנושא הכולל של עבודת האופליין) ועכשיו יש לי המון המון עבודה בזמן שאני לא עושה את השוטף. זה אדיר!

מאוחר יותר באותו השבוע, כצעירה התורנית, הוציאו אותי לתרגיל שקר של פיקוד העורף. התרגיל עצמו היה מעפן והתנאים שבהם החזיקו אותנו יומיים לא היו מזהירים, אבל זה היה טוב לצאת קצת מהבועה של הבסיס שלי ולפגוע אנשים אחרים בצה"ל, מכל מיני מקומות (ח"א, פיקוד מרכז וכו').

בשבוע שלאחר מכן כבשתי עוד כמה פסגות.

היתה לי ישיבת דסק ראשונה.

יצאתי להתנדב במועדון לקשישים: הרצאתי להם על איכות הסביבה והם ממש התלהבו, גמעו את המילים שלי. היה אדיר. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להתנדב ולתרום. הציפו אותי מחשבות של כיתה ט', ככה, משום מקום.

ישבתי שעה שלמה עם המפקד שלי ודיברנו על האתר של המחלקה עליו אני אמונה, ולמרות שכולם במכלול היו בטוחים שחפרנו כל הזמן, אני נהנתי מאוד. אנחנו חושבים פחות או יותר באותו הראש, יש לנו אותו חזון, ואמנם הוא קצת יותר צהוב ממני, אבל הוא בחור ממש טוב, שרוצה לקדם את המחלקה, ואני ממש מעריכה את זה בו. חוץ מזה, שכנראה שגם בתוכי מסתתרת נפש חפרנית.

ולאירוע הכי גדול בסבב:

אתמול המפקד שלי הוציא אותי לשיחה. תהייתי מה זה יכול להיות אחרי שדיברנו כל כך הרבה במהלך הסבב. מסתבר שמתחיל עכשיו מיון חדש לקק"צ.

קצונה? אני? אבל אני צעירה טילים, ולא רק שאני צעירה, אף פעם לא חשבתי שאני מתאימה לזה, שיש לי את הכישורים השכלים להיות קצינה, ועוד בחיל שלנו, התובעני ומלא המוחות.

"זה לא מקובל עלי שאת חושבת ככה. מהמעט שאני מכיר אותך אני יודעת שאת תופסת מהר כל מה שאומרים לך, את יוזמת, ותפקיד פיקודי יכול להתאים לך מאוד."

זה ממש מחמיא לי, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של הדרכה, קצונה וקבע אף פעם לא משכחו אותי יותר מידי.

"בכל מקרה, את צעירה. למחזור הקרוב של הדרכה או קצונה אני לא ממליץ לך לצאת. אני חושב שלמחזור הבא כבר תהיה לך פרספקטיבה רחבה יותר בנוגע לעתיד שלך ומה את רוצה. אני ממליץ לך לחכות עם זה עוד קצת"

ואז הוא מגיש לי טופס חתימה. היו בו שלוש אפשרויות: רוצה להיכנס למיונים לקק"צ, דוחה את המיונים למועד מאוחר יותר, "אני לא רוצה להיות קצין".

התשובה של "לא רוצה להיות קצין" קצת הפתיעה אותי, וקפצה לי לעיניים. חתמתי דחיה.

ממש החמיא לי. לא יכולתי לישון בלילה אחרי זה. אני? קצינה? אף פעם לא ראיתי את עצמי כאחת. תמיד חשבתי שלחתום קבע בצבא זה לבחור בבחירה הקלה של משכורת קבועה ועבודה קבועה. אני גם לא חובבת כזו גדולה (בלשון המעטה) של הצבא והמערכת הצבאית. אני חושבת שהיא מטומטמת. מי יודע אולי דעתי תשתנה בחצי השנה הקרובה.

אבל די למחשבות צבא. עכשיו סופ"ש. יש המון מה לעשות ואני לא יכולה לחכות.

שלכם,

נועה. (הקצינה? נההה)