נבכיי נשמתי

מוסיקה בפול ווליום ב2 בלילה.

that's how I like it!

באופן כללי די סבבה לי בתקופה האחרונה. הצבא נכנס לשגרה, נחמד לי עם האנשים במחלקה, אני עובדת על עוד מחזמר שעומד לעלות ב20 בחודש באולם סמולרש באוני' ת"א. פשוט נחמד.

אבל נועה, כמו נועה, לא יכולה להיות פשוט במצב "נחמד" תמיד יהיה משהו שיאפיל על הכל. תמיד יהיה את הזמזום הזה בראש שיציק ויזכיר, שהמציאות קצת יותר עגומה ממה שהכל נראה.

הצלחתי לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לי מחברת הביטוח. 40,000 ש"ח לחשבון הבנק שלי. 40 אלף שקל והתואר "נכה". נראה לי שהייתי מוותרת על הכסף בשביל לוותר על התואר. יש בו משהו ממש מדכא, משהו מצלק, כמו להיות נכה אחרי תאונת דרכים. חוסר אונים שכזה, בעובדה שהחיים משתנים מעכשיו ולא הולכים לחזור למה שהם היו פעם. החיים משתנים מרגע אחד, רגע שאי אפשר לחזור אליו ולבטל אותו.

אני לא באמת נכה, אבל התואר, התואר יש לו משמעות פסיכולוגית עצומה. אני מנסה לא לתת לזה להשתלט עלי, אבל לפעמים חוסר האונים הזה מתפרץ בצורה אמוציונאלית בלתי נשלטת. כן, יש לי את הנפילות האלה שבהן אני אומרת לעצמי כמה שאני מסכנה וסובלת, וההורים שלי לא נותנים לי שום קונטרה, אלא להפך.

אחרי כמה דקות אני נזכרת שעדיין יש לי את הרגליים, ואני מרגישה אותן, ואני יכולה ללכת, להיות נורמלית. זה משמח אותי אבל מעציב באותה המידה. מעציב בגלל שלהרגיש את הרגלים אמור להיות טריוויאלי.

אז... מה עושים עם 40,000 שקל? מישהו אמר טיול לאוסטרליה וניו זילנד?

אני חייבת לציין שפתאום זה  נשמע מפתה. להיות בתפקיד מפתח בקהילת האנימה והמנגה זה סוג של חלום ישן שננטש, חלום עוד מהתקופה של נועה הישנה, שרצתה את כל העולם לעצמה, שרצתה כל משרה שיש בה כוח. אז אני אומרת לעצמי "בשביל מה את צריכה את כל זה שוב?" ותכלס, כל כאבי הראש האלה וחשבון הטלפון העצום שזה יגרור אחריו בלי לראות שקל זה באמת לא נחוץ. מה שכן נחוץ, זה לסיים את מה שהתחלתי. אם המוטו היה לשפר את הכנסים, אולי כדאי לעבור לשלב הבא שלי בעניין ובאמת לעשות את זה. זה גם נראה לי אחלה של חוג חברתי להיות בו (מעבר לכל הפוליטיקה, אני מקווה שיש שם קמצוץ של משהו אמיתי בכל זאת). אני אולי משלה את עצמי, אבל זו בהחלט מסתמנת כאפשרות לפעם הבאה, שכנראה תהיה עוד מלא זמן ולא תהיה רלוונטית כבר, אבל סתם מעניין לחשוב על זה.

למה נדמה לי שכולם תופסים אותי כמובן מאליו? ברור שנועה תהיה שם לעזור, להציל, לדבר. ברור כל כך שאני כבר מחוץ לרדר, כאילו אני לא קיימת.

גם לי יש צרכים. אולי מישהו יואל בטובו לראות אותי כבר?

נועה.

אני חייבת לציין שהסבב האחרון שממנו חזרתי לא מזמן היה הסבב הטוב ביותר מזה זמן רב, אולי הסבב הכי טוב מתחילת השירות.

הוא התחיל בזה שהמפקד שלי החליט שזה הזמן לתת לי קצת יותר סמכויות. אז הוא נתן לי פרוייקט ועכשיו אני פרוייקטורית נימ"י (ניהול מידע) שזה לא הכי מלהיב, אבל אני ממש מרוצה בזה, כי אני חושבת שאני מבינה בזה המון ויכולה לתרום בתחום הזה בדרך לפרויקטים קצת יותר מגניבים.

ואחרי זה הוא גם נתן לי דסק (שזה הנושא הכולל של עבודת האופליין) ועכשיו יש לי המון המון עבודה בזמן שאני לא עושה את השוטף. זה אדיר!

מאוחר יותר באותו השבוע, כצעירה התורנית, הוציאו אותי לתרגיל שקר של פיקוד העורף. התרגיל עצמו היה מעפן והתנאים שבהם החזיקו אותנו יומיים לא היו מזהירים, אבל זה היה טוב לצאת קצת מהבועה של הבסיס שלי ולפגוע אנשים אחרים בצה"ל, מכל מיני מקומות (ח"א, פיקוד מרכז וכו').

בשבוע שלאחר מכן כבשתי עוד כמה פסגות.

היתה לי ישיבת דסק ראשונה.

יצאתי להתנדב במועדון לקשישים: הרצאתי להם על איכות הסביבה והם ממש התלהבו, גמעו את המילים שלי. היה אדיר. פתאום נזכרתי איך זה מרגיש להתנדב ולתרום. הציפו אותי מחשבות של כיתה ט', ככה, משום מקום.

ישבתי שעה שלמה עם המפקד שלי ודיברנו על האתר של המחלקה עליו אני אמונה, ולמרות שכולם במכלול היו בטוחים שחפרנו כל הזמן, אני נהנתי מאוד. אנחנו חושבים פחות או יותר באותו הראש, יש לנו אותו חזון, ואמנם הוא קצת יותר צהוב ממני, אבל הוא בחור ממש טוב, שרוצה לקדם את המחלקה, ואני ממש מעריכה את זה בו. חוץ מזה, שכנראה שגם בתוכי מסתתרת נפש חפרנית.

ולאירוע הכי גדול בסבב:

אתמול המפקד שלי הוציא אותי לשיחה. תהייתי מה זה יכול להיות אחרי שדיברנו כל כך הרבה במהלך הסבב. מסתבר שמתחיל עכשיו מיון חדש לקק"צ.

קצונה? אני? אבל אני צעירה טילים, ולא רק שאני צעירה, אף פעם לא חשבתי שאני מתאימה לזה, שיש לי את הכישורים השכלים להיות קצינה, ועוד בחיל שלנו, התובעני ומלא המוחות.

"זה לא מקובל עלי שאת חושבת ככה. מהמעט שאני מכיר אותך אני יודעת שאת תופסת מהר כל מה שאומרים לך, את יוזמת, ותפקיד פיקודי יכול להתאים לך מאוד."

זה ממש מחמיא לי, אבל אני חשבתי יותר בכיוון של הדרכה, קצונה וקבע אף פעם לא משכחו אותי יותר מידי.

"בכל מקרה, את צעירה. למחזור הקרוב של הדרכה או קצונה אני לא ממליץ לך לצאת. אני חושב שלמחזור הבא כבר תהיה לך פרספקטיבה רחבה יותר בנוגע לעתיד שלך ומה את רוצה. אני ממליץ לך לחכות עם זה עוד קצת"

ואז הוא מגיש לי טופס חתימה. היו בו שלוש אפשרויות: רוצה להיכנס למיונים לקק"צ, דוחה את המיונים למועד מאוחר יותר, "אני לא רוצה להיות קצין".

התשובה של "לא רוצה להיות קצין" קצת הפתיעה אותי, וקפצה לי לעיניים. חתמתי דחיה.

ממש החמיא לי. לא יכולתי לישון בלילה אחרי זה. אני? קצינה? אף פעם לא ראיתי את עצמי כאחת. תמיד חשבתי שלחתום קבע בצבא זה לבחור בבחירה הקלה של משכורת קבועה ועבודה קבועה. אני גם לא חובבת כזו גדולה (בלשון המעטה) של הצבא והמערכת הצבאית. אני חושבת שהיא מטומטמת. מי יודע אולי דעתי תשתנה בחצי השנה הקרובה.

אבל די למחשבות צבא. עכשיו סופ"ש. יש המון מה לעשות ואני לא יכולה לחכות.

שלכם,

נועה. (הקצינה? נההה)

כאילו שאתם באמת שואלים אותי.

"את יודעת שאמא שלך גם עובדת וגם לומדת, וזה קשה לה, אז את תצטרכי יותר לעזור בבית. לקנות בסופר, לבשל, לטפל באחיך הקטן,לסדר, את יודעת כל הדברים האלה"

-"אני יודעת."

"את מסכימה?"

-"יש לי ברירה? רק תעשו טובה לא בימי חמישי."

"טוב."

ככה זה כשההורים חוזרים משיחה עם הפסיכולוגית. הם חוזרים עם רשימת מכולת שנראית ככה:

- צריך לומר לנועה כמה שאנחנו גאים בה, ולשאול אותה אם היא מסכימה, כי אז היא באמת תסכים.

- צריך לומר לגיא (אחי) כמה שהוא מתוק ומקסים, ושאנחנו יודעים שהוא קצת מתקשה, אבל זה בסדר, ואנחנו נעזור לו (או נועה במקרה האמיתי).

ect.

זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהם עושים את מה שהיא אומרת להם לעשות, ואני יודעת שהיא אומר להם לעשות את זה, ושזה לא מגיע מהם. אם זה היה תלוי בהם הם פשוט היו מנחיתים את זה עלי, כמו את השאר.

אז במקום לעבוד ואשכרה להשתכר, אני עובדת פי 2 ומשתכרת 0 ש"ח לשעה. לפחות זה מצב זמני.

אני מודאגת... אני מפחדת שאני לוקחת על עצמי משהו שאני לא מסוגלת לקחת. אתמול חזרתי ב10 וחצי מיום עמוס ומטורף בעזריאלי, שהיה בחלקו הראשון מעולה, ובחלקו השני מדכא זוועות ובסוף מעודד עד כמה שזה יכול היה להיות. נכנסתי הביתה, נאבקת ברגלים שלי ללכת עוד כמה צעדים. הורדתי את התיק ונשכבתי במיטה. לא יכולתי לזוז, כל כך כאב לי. לקחתי כדור והמשכתי לשכב. "נועה מה עם מקלחת?". אז בכוח קמתי איכשהו למקלחת והתקלחתי. קרסתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום אני מרגישה תחושות מוזרות ברגל שמאל. "תרגעי, את יודעת למה זה קורה, זה יעבור". אבל לא הייתי כל כך בטוחה שזה יעבור, אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר ברגל, כאילו היא חצי משותקת.

התחלתי לבכות. לא בגלל שזה כאב. בגלל שהרגשתי נכה. הרגשתי שאם המעט שעשיתי באותו יום גרם לכאלה כאבים ותחושות ברגל, מה יהיה בצבא? שאלתי את עצמי איך לעזאזל אני מתכננת לשרוד שנתיים ככה. לא היתה לי תשובה, והחוסר אונים הזה הוביל אותי למצב של בכי. רק 18 וכבר אני צריכה להתמודד עם בעיות תפקוד. יאי.

אני הבנאדם האחרון שיתן לכזה דבר לעצור בעדו לעשות משהו, אבל לא תמיד זה נתון לשליטתי. פחדתי פחד מוות להתעורר בבוקר בלי רגל שמאל, ואני לא יודעת אם מישהו מהקוראים פה אי פעם חווה כזו חוויה, לא מומלץ.

הגעתי למסקנה שהאנשים היחדים שנמשכים אלי הם בדיוק האנשים שהייתי מעדיפה שלא, והאנשים שלא נמשכים אלי הם בדיוק אלו שהייתי מעדיפה שכן. השאלה היא, האם עצם העובדה הזו גורמת למשיכה? אולי זאת הסיבה שהמון בנות משחקות אותה קשות להשגה, ואולי משהו דפוק בי, עוד דפקט מבין רבים. כך או כך, התוצאה זהה.

רציתי לבלות כל כך הרבה בתקופה הזו, היו לי כאלה תכנונים נפלאים, ושוב המציאות לא משחקת לידי, להפך. זאת הרגשת פספוס והחמצה (נשמע למישהו מוכר?) ואני שונאת את זה. רציתי להמינע אבל... אבל לא הצלחתי, נכשלתי. אני מוצאת את עצמי סובלת, תופסת לעצמי את הראש בידיים ולא יודעת מה לעשות.

לאחרונה אני מחפשת לעצמי מקצוע. אני די החלטתי שזה יהיה או פסיכולוגיה, או הנדסת תוכנה או מדעי המחשב משולב פיזיקה. למה לא ניחנתי בקצת יותר ראש מתמטי? זה ממש דופק אותי שכל מה שאני אוהבת מסתבך עם מתמטיקה כל כך מורכבת, שזה דבר שאני כל כך גרועה בו. פסיכולוגיה זה דווקא בלי מתמטיקה, אבל זה משהו שהוא קצת יותר חלש מבחינת הרצון שלי, מה לעשות, אין שם יותר מידי כסף. חמדנית שכמותי.

נועה.

דף חדש ביומן. חודש נובמבר.

אני בוחנת את התאריכים, המשימות. "עמוס" אני חושבת וחיוך נמרח על פני. אני אוהבת לחץ, אוהבת את האדרנלין שיש בזה, ואת הסיפוק.

בין היתר, אני מקווה החודש להסדיר את עתידי הצבאי. אני עוד לא יודעת למה אני מקווה, לקבל את כל הפטורים בעולם, גם כאלו שאני לא צריכה, או לא. מצד אחד זה יקל עלי, יקל על כל הנושא, מצד שני, אני צריכה שהצבא יהרוס אותי קצת. כן זה נשמע מזוכיסטי, אבל אני צריכה קצת ממש קצת להרגיש את החוסר צדק הזה. את המציאות. נמאס לי שהכל בא בקלות, ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הקושי שבחיים בוגרים. זה טוב. אני מרגישה שזה מחשל אותי, ואני רוצה לספוג קצת חרא בצבא, כי אני רוצה להתחשל. אני לא מספיק מחושלת, לא מספיק מעזה, עדיין מתבגרת פחדנית.

אני רוצה שהצבא ילמד אותי לעמוד על שלי, שאם אני אצטרך משהו אני אהפוך שולחנות כדי להשיג אותו, ואולי לפעמים זה לא יעזור, ואני לא אקבל את מה שאני רוצה ואני אצטרך להתמודד עם זה. זה משוגע קצת, אני יודעת.

אני מרגישה משהו כל כך בוסרי בחיים שלי כרגע. משהו שלא מוכן לזה עדיין. כלומר לחיות ממש (עבודה מסודרת, חשבונות וכד'). כמובן שאם לא היה את הצבא ישר הייתי הולכת לאוניברסיטה... אבל אני חושבת שהחיים לא לוקחים משהו בלי לתת, והשנתיים האלה בצבא כן יתנו לי משהו, גם אם זה המון עצבים ותסכול, בסופו של דבר אני אצא מחוזקת. אני מקווה. אולי אלו מחשבות רומנטיות שאין להם מקום במציאות. כנראה שאלו שאריות הילדות האחרונות שלי שיתפוגוג בעוד 3 חודשים. אז זה טוב שאני מצפה לאכזבה, אני מוכנה להתאכזב, אני יודעת שאתאכזב.

בזמן האחרון, בשנה וחצי האחרונות אני נחשפת לעולם כל כך אחר מהעולם שלי, וזה העולם הדתי, לא בהכרח חרדי. בתור כופרת ללא אלוהים (מתוך בחירה אגב) אף פעם לא הבנתי את העולם הזה, היתה ועדיין יש לי, בורות עצומה בנושא. זה כנראה הפער שעליו מדברים כל הזמן, הבורות של שני הצדדים שמלוכדים ממש חזק בתוך העולם שלהם. אנחנו בחלום הישראלי-אמריקאי שלנו והם בעולם הדת וכל מה שקשור לזה.

אכן יש לי שכנים דתיים, ואפילו חרדיים בהמשך הרחוב. והחים ברחוב השתנו מאז שהם הגיעו, לא בהכרח לרעה, אבל כבר צריך יותר להקפיד על שקט בשבת. אין ספק שזה משנה את כל שגרת החיים, ותכלס אין לי בעיה איתם, הם מאוד נחמדים כשלא מעצבנים אותם (השכנים שלנו). אבל הם שכנים שלנו כבר כמה שנים, והם לא פתחו את עיני בנוגע לעולם הזה.

לפני שנה וחצי התחברתי אל שתי בנות דתיות (שאני עדיין לא יודעת איך הן מגדירות את עצמן, הרי יש כל כך הרבה זרמים תחת המילה "דת") ומאז לאט לאט אני זוכה ללמוד ולצפות יותר ויותר על העולם השונה הזה. אין לי בעיה עם שמירת כשרות ובכלל כל הנושא הזה של "איך להתנהג". בכלל, בגדול, אין לי בעיה עם שום דבר בדת, זה פשוט לא מתאים לי. יש רק משהו אחד שקצת מוזר לי, וזה כל נושא החתונה. עכשיו, חשוב לי להבהיר שאני לא מעבירה ביקורת, רק מעלה את התהיות שלי בנושא, משום שזה משהו שמאוד זר לי.

זה נדמה כאילו חתונה זה משהו חברתי, תופעה ממש. אם אתה רוצה מעמד, לך תתחתן, ורצוי כמה שיותר מהר. מוזר לי שאין התייחסות לדברים כמו בשלות מינית, או נפשית. בכלל, מחפשים מישהו כדי להתחתן איתו, זו המטרה. אני תוהה אם באמת זה רק בשביל החתונה, או שגם מחפשים זוגיות מתחת לפני השטח. ואיך אפשר להתרכז במשימה כל כך הרת גורל שכזו כשהמשפחה כל כך לוחצת, כשמדוברים בנערים, נערות.

כשהבנתי שלהתחתן בגיל 23 זה כבר להיות זקנה בלה, לרגע לא באמת הבנתי מה אני שומעת. זה נשמע לי כל כך הזוי, שונה. כשאני רואה מהצד שלי את דוד שלי, בן 38, רווק, ללא תקווה. ואולי זה נכון, ואולי אחרי גיל 23 באמת הסיכוי להתחתן יורד משמעותית? אולי הרכבת עוברת כבר אחרי הגיל הזה? הרי אני מכירה כל כך הרבה מקרים של אנשים רווקים והסיפור שלהם כל כך דומה. כמו שבלונה שכזו.

שני קטבים, שני קצוות, והאמת נמצאת באמצע. חבל שכל כך קשה לתפוס את האמת, ולהביא אותה לידי מימוש. חבל שאף אחד לא באמת יודע להצביע על נקודת האמת. ואולי טוב שכך. אז אני החלטתי שלהתחתן מייד אחרי הצבא זה לא משהו שאני הולכת לעשות. אני רוצה להיכנס לאוניברסיטה, ללמוד, להיות צעירה. להיות חלק מהסצינה הצעירה, אבל לא התל אביבית. בזאת החלטתי שאין סיכוי שאני לומדת בתל אביב, באוניברסיטה, למרות שכנראה לא תהיה לי ברירה.

בכל אופן, אני אלמד ואז אעבוד ואם אתקל במשהו טוב בדרך אני אקטוף אותו. ללא ספק. בסופו של דבר, זה יותר חשוב, זה הכי חשוב, קריירה זה חשוב גם כן, אבל זה רק אמצעי זו לא המטרה. אסור לי לשכוח, אסור, פשוט אסור לשכוח מה היא המטרה האמיתית.

לוחצים עלי לעבוד עכשיו, לעשות משהו עם עצמי בשלושת החודשים הנותרים. לא רוצה. לא מתאים לי. אני רוצה להתבטל. אני רוצה להרגיש, במעט הזמן שעוד יש לי, איך זה לחיות בלי צרות. בלי צרות בכלל, רק בדידות.

נועה.