נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

אז אתה מבין, אמרתי, ככה אף אחד לא יכול להיות נעול לעולם על הגיליון, אפשר לתת הרשאות שונות למשתמשים שונים ובעצם להפוך את כל העבודה השוטפת של היחידה למשהו הרבה יותר הגיוני ונוח.

"הממ... ואו אני אוהב את זה!"

כן זה באמת אדיר, השבתי.

"אז אני בעד שנתחיל להפיץ את הבשורה!" מחייך.

האא... אמממ... כן, בטח!

"אם זה מקל על העבודה, כמו שאמרת, אז אין שום סיבה שהאנשים ביחידה ואפילו מחוץ לה לא ישתמשו בשיטה שלך. עכשיו את צריכה לכתוב מדריך מאוד מאוד פשוט לבדיוק איך זה עובד ומה עושים, ומשם נמשיך"

אוקיי, נפלא~

מדהים איך ששינויים גדולים מתחילים ברגעים קטנים, רגעים של חיפוש שטותי בגוגל כשכל מה שיש לך בראש זה "פחחח זה בטח לא ימצא כלום". מדהים איך שעשייה כבירה מתחילה בצעדים הקטנים של ההתחלה, של בחירת הצוות. מדהים איך שאדם כמוני מסוגל להעלות מחזמר ב9 חודשים ולנהל את הבמה באופן די מרשים בהתחשב בניסיון אפס שלי ויום למחרת מציע לשנות את כל תהליך העבודה ביחידה העצומה שלו, וזה אשכרה מוצא חן בעיניי המפקדים.

עשייה פוריה זה משהו מרומם כל כך. להרגיש שיש משמעות להליכה שלי על האדמה, לכל הימים הרבים שאני ישנה בבסיס, לאהבה שלי לדברים והמסירות. אולי זה נשמע קצת קינקי ומתהלב אבל בהחלט עברה עלי תקופה משמעותית של עשייה מדהימה, ועכשיו יש את הצמאון של אחרי, או של באמצע התהליך. צמאון לעוד, לכבוש את העולם, להגיע הכי רחוק שאפשר.

זה מרגיש לי קצת כמו אז, שרציתי לכבוש כל תפקיד אפשרי בבית הספר, והצלחתי לא רע. פשוט צריכה להזכיר לעצמי את התוצאות של "יותר מידי כוח בידים" או "הסתנוורות מסמכויות". כל עוד אני עושה את זה בנישה הנחמדה שלי, עם אנשים נחמדים שסובבים אותי, זה הכי כיף בעולם.

אז הינה עוד מחזמר עבר לו, ואני שוקלת ברצינות פעילות מוגברת ביזמות של אירועים, בייחוד אחרי שישתפר לי קצת הת"ש. זה מרגיש טוב.

התחילו איתי בשמירה בפעם הראשונה. זה היה ממש מצחיק ונחמד. הפטרוליסט שעבר בדרכו בעמדה שלי היה ממש חמוד, רק משום מה, קשה לי לחשוב על דברים כאלה כשאני שומרת. זה כאילו השמירה מיועדת למחשבות ולהתייחדות עם עצמי, ככה שזה קצת נפל עלי משומקום. בכל זאת היה כייף ומצחיק.

הסבב הקרוב שהולך לעבור עלי לא יהיה פשוט כלל, אבל אני אתמודד ואעבור אותו. הרמתי מחזמר, אז מה זה 2 ימי אבטחה, משמרות לבד ולהחליף פק"שיסטית? שטויות.... נכון?

בנתיים במצברוח סבבה,

נועה. (המוסמכת חלקית, והמאוד מתרגשת מסמכות התרגום שהעניקו לה =])

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

הצבא הפך אותי 180 מעלות. התרגלתי להתמודד עם משברים כשאנשים אחרים עומדים מן הצד ובוחנים אותי. התרגלתי להשבר בנוכחות הבנות, לשפוך את הלב.

ואז מגיע חודש מאי. חודש מאי רצוף אירועים ונושאים כבדים בחיים שלי, ושוב באורך פלא אני מוצאת את עצמי בבית, עם עצמי, ברגילה.

ואני מודהמת מחדש איך פתאום, בעיתות משבר, אני מחפשת את הבנאדם הזה שאני אוכל לדבר איתו. לפני הצבא פשוט הייתי מתכנסת, מפנימה, שותקת. כל הסיטואציה גורמת להכל להיות הרבה פחות ממה שזה ועדיין...

עדיין יש את העניין הבוער. מצב שאין לי מושג איפה אני עומדת. control freak כן אני יודעת. העניין הזה, הקטן, שאני לא מצליחה למצוא אנשים שיזדההו עם המערבולת הזאת בפנים. המאבק התמידי הזה בזהות העצמית, בשאלה מי אני? שחשבתי שנפתרה כבר. אולי, אני מקווה, זה רק עניין של זמן. להכיר עוד כל כך הרבה אנשים, עכשיו שאני במקום חדש לגמרי בצבא, לנסוע בארץ, להפתח, ואולי דרך אחרים אני אצליח איפה שהוא, למצוא את המקום השקט שבו אני אוכל לנוח קצת. עד אז...

היתה רגילה לפנים, באמת. ים המלח, סיבוב בארים בפלורנטין עם הבנות מהקורס, על האש עם כל הקורס והמפקדים, קניות, סנדלים חדשות, טלוויזיה, שינה, המון בירה, נסיעה למשפחה בדרום, נהיגה ו-.... פטור נעלים לנצח! חחחח סיפור ארוך, אבל הכי חשוב שהשגתי את הפטור הנפלא הזה, ולצמיתות!

חבל שנגמר, היה לי ממש נפלא, ולצערי לא נחתי מספיק.

אגב, זו היתה הזדמנות נפלאה להתחיל לראות האנטומיה של גרי, ובחיי שזו סידרה ממש כייפית. יותר מזה, אני מרגישה קצת מושפעת, אבל חייבת להודות שהסדרה הזו גורמת לי ממש ממש לרצות ללכת להיות פסיכולוגית קלינית. העיקר אמא אומרת לי "נו נועה, אולי תמציאי משהו, תהיהי מליונרית, לא תצטרכי לעבוד, יהיו לך חיים טובים".

אז חשבתי על זה, והבנתי שאני לא נולדתי בשביל להמציא משהו שיעשה את החיים של כמה אלפיונים שם למעלה נוחים יותר, או להאריך את החיים של אנשים שגם ככה חיים יותר מידי זמן, או לשכנע אנשים לקנות דברים שהם לחלוטין לא צריכים בשום צורה שהיא. אני כאן כדי להפוך את החיים לחוויה טובה יותר בשביל כולם.

מעצבן אותי, שכשפתאום נתיב מתחיל להתבהר, ואני מתחילה להתאפס על מקצוע לעתיד, בום. תמיד יבוא משהו שיגרום לי לשנות את דעתי.

טוב יש לי עוד שנה ו8 לחשוב על זה.

שיהיה לי בהצלחה בחפיפה שמתחילה ביום ראשון למשך 4 חודשים. יחי טחינת העבודה.

נועה.

נ.ב.

נראה לי שיש לזה סיכוי... אני ממש מקווה שכן. =]