נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

הלכתי לאט לכיוון הדלת. הזזתי מעט את ראשי שמאלה, ימינה כשעיניי סורקות את כל החדר כמו מכ"מ.

ראיתי שתיים מדברות. מתווכחות כמדומני. הסטתי מעט את הראש שמאלה וראיתי את התיק המפורסם, זה שכתוב עליו בהודית, וידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי.

חיוך נמרח על פני ובאושר גדול נכנסתי דרך הדלת ואמרתי "שלום!" בטון המפורסם שלי. הכרזתי שעכשיו אני כאן, מבלי לדעת למה.

המבט שלה עלה למעלה מהדף שעליו הסתכלה. לקח לה זמן להבין שזו אני, אחרי הכל עכשיו יש לי מדים. בשניה שהאסימון נפל, היא עזבה את כל הדברים שלה תפסה אותי בחוזקה בזרוע הימנית ומשכה אותי החוצה בפרצוף זועף.

ירדנו במדרגות. הכל לבן, רק אני במדי זית והיא בלבוש שגרתי ביותר. בערך באמצע עצרתי ושחררתי את היד שלי מהאחיזה. "מה קרה?" שאלתי. אני עמדתי כמה מדרגות לפניה, הפרש הגובה ביניינו היה גדול מתמיד. "תגידי לי את נורמלית?" פתאום היא סננה אלי. "איך את מעזה בכלל לעשות את זה? אחרי כל מה שנתתי לך מעצמי, ממעט הכוחות שהיו לי, איך את מסוגלת?" היא מטיחה בי. "על מה לעזאזל את מדברת?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלט. "איך את מעזה ככה לשכוח אותי? לא, לא לשכוח, להתעלם ממני? לנתק ככה את הכל? איך את מעזה?".

וכאילו בשניה הבנתי על מה היא מדברת. בשניה עברתי ממצב מבולבל למצב מדוכא ממש. "אני... אני..." התחלתי לגמגם. "נועה, למען השם, אחת ולתמיד אני רוצה שתסבירי לי. תסבירי לי הכל מא' עד ת'. באיזו חוצפה הסתרת ממני את כל זה!" והקול שלה והכעס מתגברים. נפלתי על המדרגה מדכאון מוחלט. הסתרתי ממנה את הפנים עם השיער והיד. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. "כשאני מדברת אליך תסתכלי אלי!" אמרה כשהיא פתאום נמצאת מעלי. "את.. את לא מבינה, יש לי הסבר..." אמרתי עם פה מלא דמעות בעוד שאני מזיזה את היד.

"בואי" היא אמרה לי. קמתי והלכתי איתה.

הגענו למקום מוזנח, אני חושבת שזה היה מן דלת של בניין שהיא רק סורגים. הזמן היה בין ערביים. התיישבתי תוך השענות על הסורגים, השמש היתה מאחורי. ישבתי כשגופי מורכן קדימה, הרגלים פרוסות והראש נפול. היא רכנה לידי אפילו לא יושבת, כולה מקופלת והקשיבה.

סיימתי לדבר.

ושוב הרגשתי את החמלה הזו שלה, הדבר שאותו באתי לפגוש. התכרבלתי ממש בין זרועתיה במשך כל כך הרבה זמן. הרגשתי שזו היתה מן קבלת אישור להכל.

הגיע הזמן לעזוב, להיפרד שוב. ליבי נקרע לרסיסים. "אל תעשי לי את זה שוב נועה, תתקשרי. אני מתחננת."

"ברור, ברור" שיקרתי. היא חייכה אלי, יודעת בליבה שלעולם זה לא יקרה. שתינו הבנו, בדרך שלנו, למה כל אחת מתכוונת. ידעתי שבעצם היא אומרת לי "תשמרי על עצמך" והיא ידעה שאני משיבה לה "אל תדאגי, את יודעת שאני מסוגלת לעמוד מול החיים". ושוב החיוך, ושוב העיניים האלה, שיודעות ומבינות וגורמות לי לשכוח את כל הצרות שלי.

הסתובבתי, הלכתי שוב לכיוון האור שבקע משער הכניסה. בדרכי החוצה הרמתי את ידי מעט מעלה והזזתי אותה מצד לצד. הסתובבתי מעט אחורה וראיתי אותה עומדת באותה דלת כניסה, ידים משולבות, מחייכת.

חלומות הן אשליה כל כך מציאותית.

נועה.

סיוטים לאחרונה גרמו לי לעשות מעשה. החלטתי להעלות באש את כל המכתבים האישיים שאי פעם כתבתי ולא נשלחו/ שמרתי עותק שלהם. החלטתי לעלות באש כל טיוטה מודפסת, כל תמליל וכל קובץ שמכילים מידע אישי מאוד, שמן הסתם לא נכתב כאן בצורה מפורשת, ולפעמים אף פעם.

אני פותחת את קובץ הדפים, תוך כדי שאני נזכרת בכמות המחשבה, ובכובד הרגשות שהושקעו בהם.

הערות בעיפרון, מחיקות, העברת שורות. זה נראה במבט ראשון כמו נאום שראש ממשלה צריך לשאת והוא מתחבט כל הדרך (או הכותבים שלו) באילו מילים יש לבחור, כיצד לנקד, ובאיזו דיקציה של קריאה או הקראה יש לבחור.

אני קוראת את הפסקה הראשונה והמחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "כמה אני שמחה שהוא צונזר. כמה אני שמחה שלא נתתי אותו בסוף".

ממשיכה לקרוא. נגלית מולי ילדה מתוסכלת, מפוחדת, שכל מה שהיא רוצה זה אוזן קשבת. ילדה שלקחה עט ופשוט שפכה את ליבה על הדף, בלי חשבון. זה לא אני, כל כך לא אני. אני שואלת את עצמי, "האם אני כתבתי את זה? איך יכול להיות?"

כתיבה כל כך לא רהוטה, כל כך מבולגנת ומפוזרת. מאות רעיונות בפסקה אחת, אלפי משפטי מפתח, העיקר להספיק לומר הכל ויהי מה.

ממשיכה לקרוא, מגיעה לאמצע.

כל כך הרבה משפטים מיותרים. כאילו אני מנסה להוכיח משהו, להראות משהו לא ברור. הכל כל כך חסר פואנטה.

אני מופתעת מהאופן בו חשפתי את כל הקלפים בפשטות כזו. אני ממשיכה לקרוא ומנסה להעמיד את עצמי בתור מקבלת המכתב ולא ברור לי דבר. האינפורמציה הרבה פשוט מבלבלת, מפתיעה. הצורה שבה אני כותבת "התאהבתי במורה שלי" או "תהיות בקשר לזהות המינית שלי" מפתיעה אותי מאוד. איך יכול להיות שהגעתי למצב כזה שבו אני כותבת את כל הדברים האלה באופן הכי בוטה וגלוי שיש? מה חשבתי לעצמי לעזאזל??

מסיימת לקרוא. המילה הראשונה שעולה לי לראש זו "פאתטי".

אחרי שסיימתי לקרוא, נזכרתי שזה היה עותק ראשון של המכתב, שלבסוף החלטתי לצנזר. מאז היו לו עוד 2 גרסות. עברתי לגרסה האחרונה, הסופית, שהיתה אמורה באמת להשלח. ממבט ראשון המכתב נראה הרבה יותר טוב.

אני מתחילה לקרוא ופתאום אני רואה את נועה המחושבת, השקולה, אותי. אני נזכרת פתאום כמה עבדתי על זה, וכנראה שהרעיון הראשוני היה בהתחלה לכתוב הכל בלי סינון ואחר כך לערוך. נפלאות העריכה.

*כעבור 3 עמודים* בכי. גרמתי לעצמי לבכות. לא יאומן, וזה עוד לא סוף המכתב.

*כעבור 6 עמודים* סיימתי לקרוא את המכתב הסופי, ממרת בבכי. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "כמה חבל שהוא לא נשלח בסוף, כמה חבל". המשפט האחרון כל כך חזק ועמוק: "לבסוף אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כל הפעמים בעבר, ועל כל הפעמים בעתיד, שתשאלי אותי מה נשמע ואני אשקר"

עוברות בי עכשיו מחשבות של "אולי כן כדאי לשלוח... זה עדיין לא מאוחר מידי" ומצד שני מחשבות של "עד כמה זה רלוונטי? מה הטעם?".

אולי, אני פשוט צריכה להיות גאה ביצירה הזו שיצרתי, שממשהו כל כך בוסרי, ילדותי יצרתי משהו כל כך עמוק ונוגע ללב. אני לא מצטערת שהוא לא נשלח, אני בכלל חושבת שאת כל ששת העמודים האלו אפשר לסכם למילה אחת, משפט אחד, הכל תלוי בקונטקסט.

התיכנון היה לשרוף, לא להשאיר שום זכר, אבל באיזה שהוא מקום- זו ההתבגרות שלי. על המכתבים האלה חייתי, במכתבים האלה כתבתי הכל כולל הכל, לא בחלתי באמצעים וגם לא במילים. הם האמת האמיתית מאחורי הבלוג, הדברים שמעולים לא העזתי לכתוב כאן.

פחדתי שההורים שלי יקראו את זה בזמן שלא אהיה פה. אני כנראה אלך להקדיש מקום בחדר שלי שבוא אכניס את הדברים הפרטיים שלי ואדרוש לכבד אותם.

אין לי לב לזרוק את זה, אין לי אפשרות לשרוף את הניר הזה שמסמל כל כך הרבה רגשות, ודברים כל כך עוצמתיים.

מדהים איך שזה עורר בי כל כך הרבה תחושות עבר, איך הכל חוזר אלי. מדהים. כנראה שאיכשהו, באמצע הצלחתי לעצב משהו, שאדם אינו מנותק מעברו וכך גם אני, אולי בייחוד אני. אולי התובנה הכי מרכזית מכל העניין הוא שלא משנה עד כמה, את העבר לא נוכל למחוק ולא לשנות, הוא תמיד ישאר כתוב, בתוך קובץ דפים, שהיו למכתבים ללא כתובת וללא נמען. סיפור התבגרות שלם בתוך קופסה, היומן הגנוז, לעומת הבלוג הבינלאומי. זה מה שאני.

לילה טוב,

נועה.