נבכיי נשמתי

זה כמו לנסות להדליק מדורה עם חבל ומקלות.

לראות את הניצוץ, להרגיש את החום, אבל תוצאה אין. הגשם הכבד שיורד לא נותן לניצוץ להפוך לאש, והאכזבה חונקת כל אפשרות אחרת.

בזמן האחרון כל היוזמות בחיים שלי הן כמו אותו הניצוץ. דברים מדהימים מתחילים וכבים בדיוק באותה הדקה. קשרים חדשים נוצרים אבל לא מתקדמים לשום מקום. כמו מעגל קסמים של בנוניות.

אז ההתלהבות של הסבב הקודם הוחלפה ביאוש ובמיאוס באותו מעגל קסמים, ברצון לשינוי דראסטי ומשמעותי בחיים. רצון לפרוץ את כל הגבולות. לאהוב, לחקור, לגלות, להתפלא, להנות, לחיות.

אני רוצה לחיות בלי הלבד בלילה. בלי הזכרונות האלה שאני מתרפקת עליהם רק בשביל לנסות להרדם. זה לא בסדר ואני לא עושה כלום בנדון, אני פשוט משלימה עם זה. אולי בגלל שאין לי כוח להתמודד עם זה, אולי בגלל שנמאס לי להתמודד.

הגעתי לשלב הזה בצבא שמתחילים להתעייף, אבל אסור לדבר על זה. תכלס, אני ממש צעירה עדיין, גם אחרי 8 חודשים. אני יודעת שיפה השתיקה לעייפות שאני מרגישה מכל המערכת והעבודה, לתשישות הנפשית שלי. אפילו רב"ט אין לי וכבר ההרגשה הזו. מעצבן.

הפכתי לכלי חסר תועלת במחזמר. פשוט פסל שעומד ליופי בשיבות סגל, בישיבות שחקנים, בהכל. מגיעה להופעה, עושה את הקטע שלי והולכת. זה כל כך כואב לי. איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לאחד הפרויקטים הכי מדהימים שיצרתי לחמוק לי ככה מבין הידים? איך אני כבר לא חלק בזה? למה? זה כמעט טראגי עבורי, זה קשה לי כלכך. אף אחד לא זקוק לי יותר. איזה עוד סיפוק אני אמצא עכשיו בלי זה? למה אני בכלל צריכה לחשוב על הדברים האלה? לא הגיוני לדעתי, ממש לא. אבל זה קורה. ואין לי אלא להשלים.

כל כך רוצה להטביע את יגוני בכוס יין.

נועה.

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

קשה לי לכתוב כאן את מה שעובר עלי בזמן האחרון.

המצב הבריאותי שלי מחמיר. מכל עבר צצות להן בעיות ניורולוגיות חדשות. קשה לי ממש להתמודד עם זה. אני מרגישה כמו בת 70. מרגישה שהגוף בוגד בי. אני לא אמורה להרגיש ככה, לא בגיל 18 וחצי.

והצבא, הצבא משביז. כל כך קשה להיות רחוקים מהבית לכל כך הרבה זמן. כל כך קשה לשמוע את אמא מתגעגעת, בייחוד בהתחלה. וגיא. כל כך כואב לי על זה שהוא גדל ואני לא שם לעזור לו. כואב לי שאין לו אף פעם מה לספר לי בטלפון, ולי גם אין. כי בסופו של דבר אנחנו עולמות שונים. איך אפשר לספר לו דברים על מה שקורה בגיל 18 וחצי? איך אני אבין בעיות של ילד בן 9 וחצי?

בנוסף לזה, הרגשות מתחרפנים. אני מפחדת להתקרב שם לאנשים. קשה לי להיפתח, לחשוף את עצמי שוב. אני מרגישה שמכל עבר רק בוחנים אותי. שאני נמצאת במן מבחן מתמשך של "מי זאת נועה?" ולא נותנים לי את הצ'אנס להתאקלם. למה אנשים מצפים שברגע שהם פוגשים אדם חדש הם כבר יכירו אותו לפרטי פרטים?

ואם זה לא מספיק, נדמה לי שנדלקתי עם מישהו שם. מהבסיס. וזו טעות מרה וחמורה. אני יודעת ששוב אני אתקל באכזבה ענקית, ואין בי, פשוט אין בי את הכוחות להתמודד.

אם זה לא מספיק לכם, כי באמת שזה לא מספיק, לאחרונה תוקפים אותי פלאשבקים מהעבר, מהתיכון. מחרתיים יש לי טקס חלוקת תעודת בגרות. אני לא יודעת מה אני מצפה שיקרה, אני יודעת את מי אני רוצה לראות שם, ואני יודעת שאין מצב בעולם שזה יקרה. זה כואב. ובכל זאת, אני ממש מתגעגעת לכמה אנשים מהכיתה. ממש.

נכון שזה לא מספיק? נכון!

אבא שלי בחו"ל ואמא שלי, כהרגלה, יורדת מהפסים. נמאס נמאס נמאס לי שכל פעם שהוא נוסע היא מאבדת את הצפון, ומי צריכה לדאוג שהכל ישאר שגרתי? מי צריכה לתת מהכוחות הנפשיים המועטים גם ככה שלה בכדי שאמא שלה תפסיק כל הזמן לצעוק כי היא פשוט נורא עצבנית? ניחשתם נכון.

אני לא כועסת עליה, אני... אולי... יכולה להבין. אבל ראבק, הוא יחזור, וזה לא שהוא בוגד בך שם עם איזה זונה. הוא פשוט הולך להגשים את עצמו מבחינה מקצועית. הוא הולך לפאקינג כנס. פרופסורים שם, מכל העולם, שומעים את ההרצאות שלו ומעריכים אותו. מעריכים אותו כמו שהמשפחה שלו יודעת להעריך, כמו שאני מעריכה. אז למה לא לפרגן? למה לא לתת לו להנות מזה? להנות מההגשמה העצמית המאוחרת, אבל הכל כך טובה שלו. אמא, למה שלא, פעם אחת, תביני, שזה מה שהוא צריך בשביל הנשמה שלו? תביני שגם הוא צריך למלא את האגו שלו מידי פעם, ולחזור מלא נחת. פשוט להבין ולנסות לקבל את זה.

זה כולה שבוע.

כולה.

אני צריכה קצת נחת. רק קצת. מישהו לנוח בין זרעותיו. מישהו שילחש לי שיהיה בסדר, לפני שאני מפסיקה להאמין שיהיה ככה.

נועה.

אם יש משהו בצבא שהפתיע אותי, שלמד אותי משהו, מן שיעור בחיים שעוד לא הפנמתי, זה שלעולם אבל לעולם אי אפשר לחשוב שיותר גרוע לא יכול להיות, או שמרוב זבל וחרא בחיים אנחנו בלתי שבירים כבר, רק מעצם העובדה שכבר נשברנו לכל החתיכות האפשריות.

אני מוצאת את עצמי בוכה סתם, בלי סיבה של ממש, מחליפה מצבי רוח כמו גרביים. צוחקת, כמעט מתעלפת מצחוק ובו בזמן מרגישה מרירות כזו שוטפת. אני מסתכלת על הבנות לחדר שלי וכולן כאלה מדהימות באמת, לא יכולתי לבקש להיות במקום יותר טוב. אחת אחת בנות חכמות מצחיקות. אבל שוב שוב ההרגשה הזו שאני משקיפה מהצד, שאני לא חלק. ההרגשה של התבוננות מרחוק, שלא באמת להיות כל כולי בפנים ובתוך הצבא.

בשבוע האחרון התחילו המחשבות הממש רציניות על קב"ן. לא, חלילה לא להשתחרר, טוב לי בחיל שלי ובתפקיד ואני נהנת מהקורס ומהכל, אבל אני ממש חושבת שמשהו נדפק אצלי.

אני מרגישה בחלום שלא נגמר, לא מצליחה לחיות באמת ולהרגיש ככה. אני לא מוצאת נחמה בחברת אנשים לא מצליחה להשתרש באף מקום. אני מרגישה כמו רוח.

השבוע נפתחתי יחסית אל מישהי מהחדר. היא היתה בהלם, ועוד סיפרתי לה כל כך מעט. זה הפתיע אותי כי... כי אף פעם לא הרגשתי שזה עד כדי כך רציני, אבל אני יודעת שזה כן. שמה שעבר עלי לא היה תקין, אלא היה רחוק מתקין. "אני מעריצה אנשים כמוך" היא אמרה לי "שמסוגלים להתגבר ולהמשיך אחרי דבר כזה ועוד להגיע לכאן לחיל ולהצטיין". הייתי נבוכה, ובתוך תוכי הרגשתי כאילו המילה שלה, של בחורה חמודה שהכרתי עכשיו בצבא, אלו המילים של כל האנשים היקרים לי שפגשתי לאורך כל הדרך המשופעת והמסולעת שבה הלכתי.

אני מגיעה הביתה בלי חשק לכלום, לא רוצה משפחה, לא רוצה לראות או לשמוע אף אחד. חייבת את מעט הפרטיות שלי לעצמי, חייבת להיות כאן מול המחשב ולכתוב, חייבת שקט שכל כך חסר לי שם. חודשיים כבר לא יצאתי מהבית אלא לשם הצבא. שבוע צבא- סופ"ש בבית - שבוע צבא. אני מרגישה מועקה נפשית ממש גדולה, אבל היי מה חדש בזה? אני רגילה.

בולשיט.

אני מנסה לגעת בכל הפצעים שכואבים לי כרגע, וללטף אותם, להוציא את כל הדלקת ולרפא את עצמי כמו שאני עושה תמיד כל כך טוב. המוסיקה מאוד עוזרת, סוג של האזמל שלי. ובכוונה, בכוונה אני לא אלך אל בקבוק היין במקרר כי אני צריכה להוציא הכל ולהתנקות, להכין את עצמי לעוד שבוע אי שם בארץ, עוד שבוע של מתחים בקורס, של המון חומר, של התשה נפשית ומנטלית.

אני סוגרת פורים, מה שאומר שאני לא אסגור פסח, ככול הנראה. מה שאומר משהו ממש טוב, כי פורים בבסיס יהיה חוויה הרבה יותר גדולה מאשר פסח בבסיס, שלא נדבר על זה שפורים זה פחות זמן. בשבוע הבא גם ימלאו לי חודשיים בצבא. חודשיים זה פז"מ מכובד לא? חחח צעירה שכמותי. זה ממש מדהים איך שהמעמד בצבא הוא תלוי פז"מ. אם התגייסתי אפילו יום לפני מישהו אני נחשבת יותר ממנו, ולהפך. לפני כמה זמן הגיעו קורסים חדשים לבה"ד וכולם, ללא יוצא מן הכלל, התחלנו להתפזם עליהם ברמות קשות. האמת, זה ממש ממש מגעיל, אני זוכרת איך התעצבנתי שהמפקדות שלנו בטירונות התפזמו עלינו כל שניה בערך, ואיך להרגיש צעיר זה כל כך מעצבן, אבל כנראה שסופו של צעיר הוא להיות פזמניק... הקלחת הצהלית או לא?

טוב אני נראה לי אפרוש עכשיו לטיפוח שלי בעצמי וגם לישון מתישהו. לילה סהרורי טוב לכולם.

נועה.