נבכיי נשמתי

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

עוד שבוע נגמר הקורס שלי. שלושה חודשים וחצי. זו בהחלט תקופה.

תקופה שבה חוויתי את אחת החוויות המעצבות והמדהימות ביותר בעולם. דיברתי עם הבנות על דברים שבחיים לא דיברתי עליהם, מצאתי הבנה בעיניים שלהן, מצאתי נחמה והקשבה. הן רואות בי האמא שלהן, מסתכלות בי וגומעות את סיפורי הטראגים, מחפשות תובנות לחייהן שלהן. הצלחתי לעורר בתוכי מקומות שמעולם לא התעוררו, הצלחתי לפתח דינמיקה עדינה ביני ובין אנשים אחרים, הצלחתי ליצור חברות מדהימה עם 8 בנות מדהימות אחת אחת. נפתחתי אחרי כל שנות הסגירות. הוצאתי הכל, ולא הצטערתי לרגע.

והמפקדים, שאיתם תמיד היו ups and downs, והבה"ד השנוא אך כל כך אהוב (ורק מי שהיה שם מבין את הדואליות המטורפת שבלשנוא שנאת מוות את המקום אך לאהוב אותו בדיוק באותה המידה) והרגשות שמתפתחים למקום שפתאום, הופך להיות "הבית" והבית הופך למקום שלא תמיד רוצים לחזור אליו, וגם אם כן זה רק בשביל השקט.

עד עכשיו הרגשתי שכל תחום בחיים שלי היה מן גלגל. וכל הגלגלים היו מסתובבים במקביל אחד לשני, בקוו ישר לעבר העתיד. עכשיו המרגש הוא הרבה יותר מורכב, הגלגלים התחילו לפזול, להיכנס אחד בשני. מה שנוצר דומה מאוד למבנה אטום. גלגלים מסתובבים סביב מהות, מסה מרכזית שהיא אני. והכל מתחבר יחד ויוצר איזון, או לפחות משהו ששואף להיות מאוזן.

הרבה יותר מורכב, אבל הרבה יותר שלוו. הרגשה קצת מורכבת לתאר, אבל הרגשה.

היום שוחררנו ליום העצמאות מהבסיס. מיהרתי מהר לתיכון כדי לפגוש בוגרים במדים, את המורות. הגעתי שכולם כבר הלכו פחות או יותר (כל הזין בבה"ד, באמת) אבל הספקתי לפגוש כמה וכמה פרצופים מוכרים. ואולי זה היה רק סימבולי שאת הצפירה העברתי בחדר המורים, כמו פעם, כמו כל שנה, רק שהפעם במדים. מדים שבהם תג היחידה בצד שמאל שלי מתנופף ואני משוויצה בו. וכן, אני יודעת שאומרים עלינו שאנחנו מתנשאים, צהובים ומורעלים. אז מה. יש לי את הפריוולגיה להתנשא על כל הכל"צניקיים שפעם היו הכי גאונים בכיתה וסיימו ביומיות בקריה.

בכל אופן, נכנסתי, התרגשתי קצת. זה היה כמו להיכנס לחלום, למקום כזה שנראה כל כך רחוק. שמחתי, מאוד שמחתי, שהרגשות שלי כלפי המקום התייצבו. כבר המקום, הוא לא מה שחשוב, אלא רק האנשים, ואך ורק הם. התאכזבתי שלא ראיתי כמעט אף אחד, אבל עודדתי את עצמי שברגילה אני אגיע ואבקר כמו שצריך באמת.... ואז, במחשבה שניה, אמרתי לעצמי, שאולי זה כבר לא כזה חשוב לי. גם אני וגם השאר המשיכו הלאה. תלמידים באים והולכים, ואני לא שונה מאף אחד אחר. פתאום- פרספקטיבה אחרת.

ואז במראה במקלחת. אני מסתכלת על החיילת הזו שצמחה פה. בוחנת את המדים שממש לא מחמאים לי, אבל משום מה לא איכפת כבר. מסתכלת על העיניים. אין ספק בכלל, הנפש הזו הרבה יותר רגועה, הרבה יותר טוב לה עכשיו, היא יודעת מה היא רוצה, והעבר שלה, העבר שלה הוא כמו הכומתה. תמיד על הכתפיים, אבל בצורה לא מורגשת ולפעמים משתמשים בה, ברגעים מיוחדים.

אני לא יכולה לחכות לסיכת סוף קורס כבר- ואז חפיפה עד המוות. לא נורא, הפז"מ דופק ברוך השם (:

נועה.

"תזכרו. היחידים בעולם הזה שיודעים בדיוק מה עובר עליכם הם אך ורק האנשים שאיתכם בחדר. תמכו אחת בשניה"

להיות חייל פירושו לא להיות אזרח. מכל המובנים. זה כל כך קשה לחזור הביתה לאזרחות כיביכול, ועדיין להיות חיילת, חיילת בכל רמח איברי. כולם סביבי נראים כל כך פאתטים, והכל נראה פשוט בזבוז זמן אחד גדול. כולם כל כך מסורבלים. הכל כל כך איטי.

כשהדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לבלות אז פתאום אני מגלה שהמציאות התגלגלה ואין עם מי. כלומר נשארתי לבד. באיזה שהוא מקום שבת בבסיס נראת הרבה יותר מושכת משבת בבית. הזוי לגמרי.

אז שגרת היום-יום בקורס טובענית, זה נכון,  והמשמעת מעצבנת והיחס הזה גם. היחס הזה שאני צעירה פעורה שלא יודעת מהחיים שלה ועוד צריך לחנך אותי. אבל אולי גם היחס הזה הוא אחד מהמדרבנים היותר גדולים בצבא, להוכיח את עצמי מול המערכת. אני כבר לא יכולה לחכות שיתחיל הסדיר שלי, פשוט מחכה לזה כל כך. אני מצפה להתחיל לעבוד תכלס ובאמת לתרום כבר לעיצוב המציאות כאן במדינה. זה כל כך מספק לדעת שבשביל זה אני עובדת בקורס ובשביל זה אני קורעת את עצמי, ולא הולכת לישון כשיש לי זמן רק בגלל שאני רוצה להכין דברים.

לפעמים, בטעות זה יכול להרגיש כמו נתינה ללא כל תמורה או סיפוק, אבל הסיפור והתמורה מגיעים מאוחר יותר, הם יגיעו, ללא ספק.

קצת קשה לי חברתית בקורס שלי. כל הבנות מגיעות מרקעים כל כך שונים, בעלות דעות כל כך שונות, ודפוסי התנהגות. קשה לי כל כך למצוא את הפינה שלי, אני מרגישה כאילו אני הולכת על גחלים וכל אמירה או צעד לא במקום גורמים לדיעה שלילית עלי. כל כך רציתי שיהיה גיבוש ואיחוד בקורס, אבל עצם העובדה שכולן מכירות את כולן מהטירונות ממש פוגעת בכל העסק. אני לא מצליחה למצוא את המקום בו אני מסוגלת להתחבר אליהן, לא מצליחה להביא את עצמי למצב חברתי, לאינטראקציה חברתית ברמה שתספק אותי. אני לא מצליחה להתקרב, להיפתח, להשתחרר. זה מעיק נורא, ואני מקווה שזה יעבור עם הזמן. זה כזה מעצבן שאני לא מצליחה להתחבר עם אף אחת שם, לפחות לא במידה שאני רוצה. אני דואגת לכל אחת ואחת מהן כאילו היו הבנות שלי, ואולי כאן נמצאת הבעיה, העובדה שאני מרגישה שאני האחראית כל הזמן, שאני צריכה לשמור על כולן שיתנהגו כמו שצריך, שהכל נמצא על הכתפיים שלי. אני חושבת שזה מעצבן כמה מהבנות, ואני יכולה להבין את זה. מה כבר אפשר לעשות כשזה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות?

אתמול נזכרתי בתיכון, כשהבנות בחדר דיברו על בגרויות (בהקשר למבחן שעברנו). זה מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אפשר להשתנות מהנקודה שבה אומרים "אני מקובעת". אני כל כך שונה מהיום בו עזבתי את התיכון, ומאידח כל כך דומה.

מחר שוב חוזרים לבה"ד, ואיכשהו משבוע לשבוע אני יותר ויותר רוצה לחזור לשם, בגלל שאני חיילת וחיילים... הבית שלהם זה הבסיס. האם זה אומר שבאופן רשמי אני מזהה את עצמי עם הזהות הצבאית שלי? כנראה שכן. גם יש לי הרגשה שהולך להיות שבוע מעניין עם הבחירות ועוד כמה אירועים (:

נועה.

סיוטים לאחרונה גרמו לי לעשות מעשה. החלטתי להעלות באש את כל המכתבים האישיים שאי פעם כתבתי ולא נשלחו/ שמרתי עותק שלהם. החלטתי לעלות באש כל טיוטה מודפסת, כל תמליל וכל קובץ שמכילים מידע אישי מאוד, שמן הסתם לא נכתב כאן בצורה מפורשת, ולפעמים אף פעם.

אני פותחת את קובץ הדפים, תוך כדי שאני נזכרת בכמות המחשבה, ובכובד הרגשות שהושקעו בהם.

הערות בעיפרון, מחיקות, העברת שורות. זה נראה במבט ראשון כמו נאום שראש ממשלה צריך לשאת והוא מתחבט כל הדרך (או הכותבים שלו) באילו מילים יש לבחור, כיצד לנקד, ובאיזו דיקציה של קריאה או הקראה יש לבחור.

אני קוראת את הפסקה הראשונה והמחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "כמה אני שמחה שהוא צונזר. כמה אני שמחה שלא נתתי אותו בסוף".

ממשיכה לקרוא. נגלית מולי ילדה מתוסכלת, מפוחדת, שכל מה שהיא רוצה זה אוזן קשבת. ילדה שלקחה עט ופשוט שפכה את ליבה על הדף, בלי חשבון. זה לא אני, כל כך לא אני. אני שואלת את עצמי, "האם אני כתבתי את זה? איך יכול להיות?"

כתיבה כל כך לא רהוטה, כל כך מבולגנת ומפוזרת. מאות רעיונות בפסקה אחת, אלפי משפטי מפתח, העיקר להספיק לומר הכל ויהי מה.

ממשיכה לקרוא, מגיעה לאמצע.

כל כך הרבה משפטים מיותרים. כאילו אני מנסה להוכיח משהו, להראות משהו לא ברור. הכל כל כך חסר פואנטה.

אני מופתעת מהאופן בו חשפתי את כל הקלפים בפשטות כזו. אני ממשיכה לקרוא ומנסה להעמיד את עצמי בתור מקבלת המכתב ולא ברור לי דבר. האינפורמציה הרבה פשוט מבלבלת, מפתיעה. הצורה שבה אני כותבת "התאהבתי במורה שלי" או "תהיות בקשר לזהות המינית שלי" מפתיעה אותי מאוד. איך יכול להיות שהגעתי למצב כזה שבו אני כותבת את כל הדברים האלה באופן הכי בוטה וגלוי שיש? מה חשבתי לעצמי לעזאזל??

מסיימת לקרוא. המילה הראשונה שעולה לי לראש זו "פאתטי".

אחרי שסיימתי לקרוא, נזכרתי שזה היה עותק ראשון של המכתב, שלבסוף החלטתי לצנזר. מאז היו לו עוד 2 גרסות. עברתי לגרסה האחרונה, הסופית, שהיתה אמורה באמת להשלח. ממבט ראשון המכתב נראה הרבה יותר טוב.

אני מתחילה לקרוא ופתאום אני רואה את נועה המחושבת, השקולה, אותי. אני נזכרת פתאום כמה עבדתי על זה, וכנראה שהרעיון הראשוני היה בהתחלה לכתוב הכל בלי סינון ואחר כך לערוך. נפלאות העריכה.

*כעבור 3 עמודים* בכי. גרמתי לעצמי לבכות. לא יאומן, וזה עוד לא סוף המכתב.

*כעבור 6 עמודים* סיימתי לקרוא את המכתב הסופי, ממרת בבכי. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "כמה חבל שהוא לא נשלח בסוף, כמה חבל". המשפט האחרון כל כך חזק ועמוק: "לבסוף אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כל הפעמים בעבר, ועל כל הפעמים בעתיד, שתשאלי אותי מה נשמע ואני אשקר"

עוברות בי עכשיו מחשבות של "אולי כן כדאי לשלוח... זה עדיין לא מאוחר מידי" ומצד שני מחשבות של "עד כמה זה רלוונטי? מה הטעם?".

אולי, אני פשוט צריכה להיות גאה ביצירה הזו שיצרתי, שממשהו כל כך בוסרי, ילדותי יצרתי משהו כל כך עמוק ונוגע ללב. אני לא מצטערת שהוא לא נשלח, אני בכלל חושבת שאת כל ששת העמודים האלו אפשר לסכם למילה אחת, משפט אחד, הכל תלוי בקונטקסט.

התיכנון היה לשרוף, לא להשאיר שום זכר, אבל באיזה שהוא מקום- זו ההתבגרות שלי. על המכתבים האלה חייתי, במכתבים האלה כתבתי הכל כולל הכל, לא בחלתי באמצעים וגם לא במילים. הם האמת האמיתית מאחורי הבלוג, הדברים שמעולים לא העזתי לכתוב כאן.

פחדתי שההורים שלי יקראו את זה בזמן שלא אהיה פה. אני כנראה אלך להקדיש מקום בחדר שלי שבוא אכניס את הדברים הפרטיים שלי ואדרוש לכבד אותם.

אין לי לב לזרוק את זה, אין לי אפשרות לשרוף את הניר הזה שמסמל כל כך הרבה רגשות, ודברים כל כך עוצמתיים.

מדהים איך שזה עורר בי כל כך הרבה תחושות עבר, איך הכל חוזר אלי. מדהים. כנראה שאיכשהו, באמצע הצלחתי לעצב משהו, שאדם אינו מנותק מעברו וכך גם אני, אולי בייחוד אני. אולי התובנה הכי מרכזית מכל העניין הוא שלא משנה עד כמה, את העבר לא נוכל למחוק ולא לשנות, הוא תמיד ישאר כתוב, בתוך קובץ דפים, שהיו למכתבים ללא כתובת וללא נמען. סיפור התבגרות שלם בתוך קופסה, היומן הגנוז, לעומת הבלוג הבינלאומי. זה מה שאני.

לילה טוב,

נועה.