נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

סיוטים לאחרונה גרמו לי לעשות מעשה. החלטתי להעלות באש את כל המכתבים האישיים שאי פעם כתבתי ולא נשלחו/ שמרתי עותק שלהם. החלטתי לעלות באש כל טיוטה מודפסת, כל תמליל וכל קובץ שמכילים מידע אישי מאוד, שמן הסתם לא נכתב כאן בצורה מפורשת, ולפעמים אף פעם.

אני פותחת את קובץ הדפים, תוך כדי שאני נזכרת בכמות המחשבה, ובכובד הרגשות שהושקעו בהם.

הערות בעיפרון, מחיקות, העברת שורות. זה נראה במבט ראשון כמו נאום שראש ממשלה צריך לשאת והוא מתחבט כל הדרך (או הכותבים שלו) באילו מילים יש לבחור, כיצד לנקד, ובאיזו דיקציה של קריאה או הקראה יש לבחור.

אני קוראת את הפסקה הראשונה והמחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "כמה אני שמחה שהוא צונזר. כמה אני שמחה שלא נתתי אותו בסוף".

ממשיכה לקרוא. נגלית מולי ילדה מתוסכלת, מפוחדת, שכל מה שהיא רוצה זה אוזן קשבת. ילדה שלקחה עט ופשוט שפכה את ליבה על הדף, בלי חשבון. זה לא אני, כל כך לא אני. אני שואלת את עצמי, "האם אני כתבתי את זה? איך יכול להיות?"

כתיבה כל כך לא רהוטה, כל כך מבולגנת ומפוזרת. מאות רעיונות בפסקה אחת, אלפי משפטי מפתח, העיקר להספיק לומר הכל ויהי מה.

ממשיכה לקרוא, מגיעה לאמצע.

כל כך הרבה משפטים מיותרים. כאילו אני מנסה להוכיח משהו, להראות משהו לא ברור. הכל כל כך חסר פואנטה.

אני מופתעת מהאופן בו חשפתי את כל הקלפים בפשטות כזו. אני ממשיכה לקרוא ומנסה להעמיד את עצמי בתור מקבלת המכתב ולא ברור לי דבר. האינפורמציה הרבה פשוט מבלבלת, מפתיעה. הצורה שבה אני כותבת "התאהבתי במורה שלי" או "תהיות בקשר לזהות המינית שלי" מפתיעה אותי מאוד. איך יכול להיות שהגעתי למצב כזה שבו אני כותבת את כל הדברים האלה באופן הכי בוטה וגלוי שיש? מה חשבתי לעצמי לעזאזל??

מסיימת לקרוא. המילה הראשונה שעולה לי לראש זו "פאתטי".

אחרי שסיימתי לקרוא, נזכרתי שזה היה עותק ראשון של המכתב, שלבסוף החלטתי לצנזר. מאז היו לו עוד 2 גרסות. עברתי לגרסה האחרונה, הסופית, שהיתה אמורה באמת להשלח. ממבט ראשון המכתב נראה הרבה יותר טוב.

אני מתחילה לקרוא ופתאום אני רואה את נועה המחושבת, השקולה, אותי. אני נזכרת פתאום כמה עבדתי על זה, וכנראה שהרעיון הראשוני היה בהתחלה לכתוב הכל בלי סינון ואחר כך לערוך. נפלאות העריכה.

*כעבור 3 עמודים* בכי. גרמתי לעצמי לבכות. לא יאומן, וזה עוד לא סוף המכתב.

*כעבור 6 עמודים* סיימתי לקרוא את המכתב הסופי, ממרת בבכי. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "כמה חבל שהוא לא נשלח בסוף, כמה חבל". המשפט האחרון כל כך חזק ועמוק: "לבסוף אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כל הפעמים בעבר, ועל כל הפעמים בעתיד, שתשאלי אותי מה נשמע ואני אשקר"

עוברות בי עכשיו מחשבות של "אולי כן כדאי לשלוח... זה עדיין לא מאוחר מידי" ומצד שני מחשבות של "עד כמה זה רלוונטי? מה הטעם?".

אולי, אני פשוט צריכה להיות גאה ביצירה הזו שיצרתי, שממשהו כל כך בוסרי, ילדותי יצרתי משהו כל כך עמוק ונוגע ללב. אני לא מצטערת שהוא לא נשלח, אני בכלל חושבת שאת כל ששת העמודים האלו אפשר לסכם למילה אחת, משפט אחד, הכל תלוי בקונטקסט.

התיכנון היה לשרוף, לא להשאיר שום זכר, אבל באיזה שהוא מקום- זו ההתבגרות שלי. על המכתבים האלה חייתי, במכתבים האלה כתבתי הכל כולל הכל, לא בחלתי באמצעים וגם לא במילים. הם האמת האמיתית מאחורי הבלוג, הדברים שמעולים לא העזתי לכתוב כאן.

פחדתי שההורים שלי יקראו את זה בזמן שלא אהיה פה. אני כנראה אלך להקדיש מקום בחדר שלי שבוא אכניס את הדברים הפרטיים שלי ואדרוש לכבד אותם.

אין לי לב לזרוק את זה, אין לי אפשרות לשרוף את הניר הזה שמסמל כל כך הרבה רגשות, ודברים כל כך עוצמתיים.

מדהים איך שזה עורר בי כל כך הרבה תחושות עבר, איך הכל חוזר אלי. מדהים. כנראה שאיכשהו, באמצע הצלחתי לעצב משהו, שאדם אינו מנותק מעברו וכך גם אני, אולי בייחוד אני. אולי התובנה הכי מרכזית מכל העניין הוא שלא משנה עד כמה, את העבר לא נוכל למחוק ולא לשנות, הוא תמיד ישאר כתוב, בתוך קובץ דפים, שהיו למכתבים ללא כתובת וללא נמען. סיפור התבגרות שלם בתוך קופסה, היומן הגנוז, לעומת הבלוג הבינלאומי. זה מה שאני.

לילה טוב,

נועה.

בסופו של דבר זה מה שצריך.

כל ישות בעולם הזה, בן אדם, מכילה בתוכה את הדרך האישית אליו.

לא תוכלו לקרוא בספרים, מדריכים, ללמוד ממורים, אנשים אחרים. הדרך אליו היא יחודית, אחת במינה, בלעדית.

רובינו נתעסק כל חיינו בחיפושים אחר הדרך. רובינו נשכח מה בעצם מיחד אותנו משארית האוכלוסיה הגלובאלית.

רובינו לא נשים לב, כי הדרך בכלל אינה חשובה.

כי אתם מבינים, זה המטרה, המטרה היא שמשנה. המטרה האוטימטיבית המשותפת לכולנו.

אנחנו עיוורים אם אנחנו חושבים שכל אחד לבד מסוג להגיע אל המטרה. אנחנו גם ככה עיוורים. אנחנו לא רואים שכקבוצה, גזע, שכאנושות יש לנו את האמצעים והיכולת להביא את כל אחד ואחת מתושבי העולם למטרה הזו, במינימום מאמץ.

אני מפחדת. כל כך מפחדת לפספס את הפואנטה של החיים. מפחדת לשקוע בחיפושים אחר הדרך. זה כאילו שהחברה כבר כופה עלי, משליכה עלי את התסכולים שלה. לזנוח את החלום שלי? למה? רק בגלל שהסיכויים שאני אצליח קלושים? פתאום זה נשמע כלכך לא הגיוני.

אני נכנסת לבריכת כרישים שמפחידה אותי. אבא שלי מלמד אותי על הבורסה בכל הזדמנות שיש לו. דואג להזכיר לי שעלי לשלם ביטוח לאומי, ביטוח בריאות... דואג להנחיל את כל הערכים הנורמטיבים הבורגניים האלו. החיים של העובד הפשוט, שסופר כל פרוטה, שוב ושוב ושוב ושוב...

המציאות היא מקום כל כך אכזר לפעמים, כל כך מעוות. אני עומדת מנגד בנתיים. בוחנת, מסתכלת על הלבה שעומדת מולי. כל פעם שאני נוגעת בה אני נדהמת לגלות, כל פעם מחדש, כמה זה כואב להצרב ממנה, ורק בגלל שהורגלתי לחשוב שהתחושה הזו היא תחושה לא נעימה, היא נקראת כאב. יום יבוא ואני אכנס לשם. זה יהיה היום שבו אאבד הכל. אני תוהה, האם יש אפשרות אחרת? האם יכול להיות שאפשר לחיות אחרת? בלי הכסף הזה, שהורס כל חלקה טובה, אבל יותר חשוב, בלי המועקה הזו, השגרה הבורגנית הנוראית הזו. אפילו החלום שלי הוא נגזרת כל כך ברורה של המציאות הכספית.

זה כואב בפנים, כל כך כואב לעמוד מול עמוד הלבה הזה, להבין ולראות שרק יותר רע הולך להיות מעכשיו, ושאני לגמרי לבד מול עולם שלם שרודף בדיוק אחרי הדברים שעכשיו אני אתחיל לרדוף אחריהם.

ואני אדרוס אנשים במעלה הסולם. אני אדרוך על כל כך הרבה אנשים, ואנשים ידרכו עלי. כל הזמן. מן מעגל סובב של סבל אנושי, שהוא לגמרי פרי יצירה שלנו.

האור היחידי שנראה באותה מנהרה, הוא תקווה לסולידריות מנימאלית, והידיעה שיש לי משפחה שתתמוך בי. האור היחידי הוא שבריר של רגע שמדגדג בפנים שאומר לי:

"האושר הוא עניין יחסי. לאדם עני שחי ברחובות עבודה קבועה עם משכורת מכובדת זהו אושר. יש אנשים שעבודתם היא כל צרותיהם בחיים." ואני שואלת "ומה עם אנשים שיש להם הכל?"

אין לי הכל. אף פעם לא היה לי הכל. למעשה אני יותר קרובה לעניים. אני ענייה מבחינה נפשית. הדבר היחידי שאני נאחזת בו כמו אחוזת טירוף הוא אחי הקטן. הדבר היחידי שדוחף, שמעודד, שמשכנע לא לוותר. להמשיך לחפש אחר תשובות. כי באמת שאין כל טעם לעבור במנהרה החשוכה והנוראית הזו, אם אין מטרה בסופה. ואולי זה נכון שבאופן חומרי תמיד סיפקו לי את הצרכים שלי, אבל החברה שלנו איבדה משהו בדרך. בדרך שם בסולם כלפי מעלה שכחנו את הנפש. שחכנו שאנחנו שונאים לדרוך על אחרים, שכואב לנו לפגוש את הקופאית שבקושי גומרת את החודש, שכסף לא באמת מעניין אותנו, הוא רק דרך ל-... דרך ללא מוצא.

אז נשבעתי שבחיים אני לא אהיה כשלון. שבחיים אני לא אריב עם בן זוגי לעתיד על כסף. שאני תמיד אדאג שחשבון הבנק יהיה מלא מספיק. שאני אף פעם לא אשים את טובתי האישית לפני טובת המשפחה, הילדים. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוש, לחשוש שלקום בבוקר ולמלא שעות בשביל לקבל כמה שיותר משכורת נפוחה זה לא באמת מה שאני זקוקה לו. האם הסיפוק האמיתי באמת יגיע כשאני אדע שלילדי אין מחסור חומרי? ומה באשר למחסור נפשי? מחסור שהוא סמוי, אבל חשוב לא פחות מהחומרי. אולי יותר.

האם חשבון בנק נפוח זה באמת הדבר הנכון? בסופו של דבר, כל דבר הוא בעל מחיר. המחיר של חשבון בנק שכזה, הוא להתעורר בוקר אחד, בגיל 60 ופתאום לקלוט שהבן/בת שלי מתחתנים... רק אתמול הם נולדו... איך יכולתי לפספס?

אני לא רוצה לפספס את הרכבת. כל יום שעובר אני מרגישה שהיא מתרחקת ממני. כל יום שעובר עלי כאן לבד, בחדר הרותח שלי אי שם בבית פרטי באיזור המרכז, הוא עוד יום של גסיסה נפשית איטית בתוך השגעון העירוני הזה. אני צעירה כן, אבל עדיין ריח ההחמצה כל כך חריף באפי. אם זה על קשרים שלא נוצלו. בעיקר על כל הרגשות שעצורים בתוכי, מחכים שאני אשחרר. כל אותו מכלול של חמלה, נתינה, תשוקה. מכלול שאיננו מנוצל. במקום זה רק כאב, חולשה, אכזבה.

ואני לא יכולה להאשים את כל העולם במצבי. אין בזה טעם. רק להשמיע קול מינורי שצועק לעזרה, אי שם מתחתית הסולם.

נועה.

הייתי רוצה לשם שינוי לרענן את מגוון הפווסטים הרב שלי (יא רייט) בפווסט קצת שונה, פווסט על אנורקסיה.

מאז ומתמיד הייתי בעודף משקל. גם בגלל חילוף חומרים לא מזהיר וגם בגלל שמה לעשות, אהבתי ואני עדיין אוהבת לאכול. כשאני אומרת "אוהבת לאכול" אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות- אני אוהבת טעמים, אני אוהבת לנסות דברים חדשים כמעט תמיד, אני רואה בזה סוג של חוויה והרפתקה. הבית שלי היה קשוח תמיד בכל מה שהיה קשור לאוכל. שוקולד למריחה אף פעם לא היה קיים בבית, גם לא חטיפים, לא סוכריות ושום ממתק משום סוג שהוא, רק גלידה בקיץ וגם זה ממש מעט. היו לי תקופות, כשהייתי ילדה, שהייתי הולכת למכולת במיוחד בשביל לקנות את הממתק, את הסוכר שתמיד הרגיש כזה נכון, השוקולד. לא היו לי יסורי מצפון, גם כשאמרו לי שאני משמינה. הצורך בשוקולד גבר במיוחד בתקופה הקשה שלי ביסודי, כשהתעללו בי חברתית על היותי משקפופרית, בלתי מקובלת בעליל, יצורה שכזו. איכשהו האוכל באמת מצליח להשכיח את הצרות, את העובדה שכל החברות שלי עזבו אותי, העובדה שאין לי תמיכה ואני לגמרי לבד, את כל הבעיות הקשות שהייתי צריכה להתמודד איתן בגיל 11.

בכיתה ז' המודעות כבר מתעוררת. אני הולכת לקנות בגדים עם אמא ושום דבר לא עולה עלי, שום דבר שמוצא חן בעיני. אז אני נאלצת ללבוש דברים מכוערים, שבגלל לא מחמיאים, רק בשביל ללבוש משהו. ילדה בגיל 12 מה היא רואה? את המגזינים המזורגגים האלה, את הברביות שבהן היא כל כך אוהבת לשחק, את הרזון הזה שכל הזמן מטפטפים לה למוח. זה מתסכל, וכל פעם מחדש. לעמוד מול המראה ולקרוא לעצמך בשמות "פרה, שמנה, קציצה" וכד' זה הרגעים הקשים ביותר, שהכל יוצא מכל פרופורציה אפשרית. נמנעתי מללכת לחנויות בגדים, שנאתי את זה למען האמת. ברוב המקרים לא הייתי מוצאת כמעט כלום והייתי פשוט מתיאשת, בוכה באמצע החנות. רציתי להוריד במשקל, אבל לא ידעתי איך.

כשאני הייתי בת 12 אף אחד לא שמע על דבר כזה כמו "צום" או "כדורים משלשלים" או "לדחוף אצבעות". המושגים האלה לא היו קיימים, אולי בגלל שגם האינטרנט לא היה ממש קים אז, רק מודם אנאלוגי. תמיד שאפתי להיות רזה. ניסיתי להוריד מזונות מסויימים אבל זה לא ממש עזר, הייתי ממש צריכה להלחם בזה בשביל להוריד במשקל בצורה דראסטית. בכיתה ט' הלכתי לדיאטנית. היא בקשה ממני לכתוב כל מה שאני אוכלת במהלך היום, במשך שבוע שלם. כמובן שהייתי צריכה להוכיח שאני בסדר, אז הקפדתי לא לאכול הרבה במהלך השבוע. הגעתי אל הדיאטנית בגאווה והגשתי לה את התוצאות. היא אמרה לי שאני אוכלת יותר מידי. הייתי די בשוק, ממש הקפדתי באותו שבוע וזה עוד יותר מידי?! אני חושבת שבנקודה הזו הבנתי שדיאטה זה לא בשבילי. לא הייתי מוכנה לספור קלוריות, לחשוב כל הזמן על האוכל, ידעתי שזה יוביל אותי למחוזות רעים.

אבל עדיין נשארה הבעיה, איך יורדים במשקל? ואם לא יורדים במשקל, מה עושים? שנאתי את איך שנראתי. המשקפיים אף פעם לא הוסיפו לבטחון העצמי שלי, ותמיד הרגשתי שאני בשולי החברה בגלל המשקל שלי. אני חושבת שאחרי כמה הפגישות שהיו לי עם הדיאטנית הבנתי שאין מנוס אלא להתחיל לאהוב את עצמי.

לאהוב את עצמי?! איך אפשר לאהוב כזה דבר? בלתי אפשרי.

אז הגיע משבר הזהות, האהבה הגדולה שלי לרחל, וכל הספקות של החופש הגדול בין כיתה ט' לי', בין חטיבה לתיכון, התקופה שבה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. באותו הזמן התחלתי להבין שאני צריכה לבנות לעצמי זהות, והזהות החדשה הזו חייבת להיות שלמה עם איך שהיא נראת. ואז התחלתי לעבוד על עצמי.

"אין טעם להלחם בגנים נועה, חילוף החומרים שלך יותר איטי, מה לעשות, תשלימי עם הדרך שבה נבראת" המשפט הזה רץ לי בראש כל כך הרבה פעמים, וההשראה אליו היתה שיעורי ביולוגיה בכיתה ט'. האבולוציה בררה את השמנים. הרזים אף פעם לא שרדו. האבולוציה גם בררה את היפים מבינינו. המכוערים באמת נזנחו והגן שלהם לא המשיך קדימה. כמובן שעדיין יש לנו אידאל, ואנחנו עדיין שואפים אליו, אבל אנחנו נמצאים כרגע במצב שכל אחת ואחד מאיתנו נחשב יפה בהגדרה אבולוציונית.

"את סובלת כרגע, מאוד, הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה לכעוס על דברים שאין לך שליטה עליהם. את בסדר, באמת שאת בסדר. את חייבת להתגבר, להראות לה שאת מסוגלת, להוכיח לעצמך שאת מסוגלת". עבדתי על זה כל כך חזק. הייתי עומדת מול המראה (ואני עדיין עושה את זה) ובוחנת את עצמי. לא יותר מידי, כמה דקות לפני המקלחת. אני דואגת להסתכל על הדברים שאני אוהבת, על העיניים, והשיער, והאצבעות. אז אני עוברת על החלקים שאני חייבת להשלים איתם, הידים הרגלים הסנטר. אני מסתכלת עליהם ואומרת "וואלה אני לא מושלמת. אפשר בכלל להיות מושלמים?". לימדתי את עצמי לאהוב את מה שאני רואה במראה, כן גם את השומן וגם את הדברים שהייתי משנה מחר בניתוח פלסטי. הכרחתי את עצמי לאהוב... למה אתם שואלים?

משום שאדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב שום דבר אחר. משום שאדם שנמצא בקונפליקט תמידי עם עצמו, אין לו פנאי לאחרים. הכל היה חלק מאותו המאבק בעצמי לשאוף לאידאלי שלי באותה התקופה- רחל. לשאוף להיות האדם הכי טוב שאפשר, לשאוף לכפר על כל הדברים הרעים שעשיתי. ידעתי שאני פשוט צריכה לאהוב את עצמי, כי אני לא אקבל שום דבר אחר, כי אם אני לא אוכל לאהוב את עצמי, כיצד אוכל לאהוב את הבריות? באותה תקופה גם אחי הקטן, גיא, התחיל להתבגר, לעלות לכיתה א'. מתוך האהבה העצומה שלי אליו ידעתי שאני אצטרך לעמוד בשבילו במקומות ורגעים קשים, ידעתי שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, לא אבא שלי ולא אמא שלי (הרי חוויתי את זה על בשרי) והייתי נחושה בדעתי להוכיח לעצמי שאני אהיה מסוגלת לדאוג לו.

אז כן, אני נועה, 1.65 ושוקלת 74 קילו. כן אני בעודף משקל, וכן, אני אוהבת את עצמי. אני אוהבת את עצמי על כל מעלותי ועל כל מגרעותי מתוך ההכרה הברורה שזו מהות האהבה. אהבה אמיתית רואה את הפגמים ומתאהבת גם בהם. אהבה אמיתית תאהב אותך גם אם תהיה/י בעודף משקל, אהבה אמיתית תראה מעבר, תראה עמוק עמוק לתוך נבכי הנשמה. אפשר לשלוט על החיים בהתנגדות לאנורקסיה, אפשר להוכיח לעצמך כמה את/ה חזק/ה דווקא מתוך ההתנגדות הזו לטרנד, מההשלמה עם עצמך. זה האתגר האמיתי. מאוד קל להגרר לצומות, לספרית קלוריות, לאנורקסיה. כל כך הרבה יותר קשה לעצור את עצמינו. זה נכון לגבי סמים, אלכוהול, סיגריות, וזה נכון גם למקרה הזה.

באמת שאין טעם לכל זה, החיים כל כך הרבה יותר חזקים מאיזה טרנד, וגם מתחושת השליטה הזו על החיים. זו אשליה, בדיוק אותה אשליה שמכורים לסמים חולים בה ("אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה"). אלכוהול, סיגריות, סמים ואנורקסיה- כולם בריחה, דרך קלה להתמודדות עם מציאות קשה. האדם הוא יצור כל כך חברתי, וביכולתו לשאוב כוח ולהמשיך בעזרת אחרים. התמיכה שתקבלו, אם רק תבקשו כזו, תמיד תהיה עדיפה על כל דבר. גם אם אתם חושבים שלא יכולים להבין את המצב שלכם, זה עדיין לא מונע מאחרים להעניק לכם כוח.

נסיים במשפט של חז"ל:איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו מכובד? המכבד את הבריות" ".

נועה.