נבכיי נשמתי

חודש וחצי לא כתבתי כאן. המון.

כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, כל כך הרבה דברים.

אין לי מושג מי עדיין קורא כאן, אפילו אני לא קוראת כאן, ובכל זאת, אני מרגישה את הצורך טיפה להעדכן.

אז כל נושא הקצונה רקם עור וגידים. הסכמתי לצאת, התחלתי להתמיין ועברתי את כל השלבים עד ששבועיים לפני ההכנה אמרו לי "אין לך תקן".

כל מה שהרגשתי בכל ההתנהלות במקרה שלי היו רגשות מאוד קשים של חוסר תמיכה, של סכין בגב מצד המפקדים שלי, שמצד אחד דחפו אותי מאוד ומצד שני לא דאגו להבהיר לי כמה זה לא בטוח. ומצד שני הם עודדו מישהי אחרת לצאת ולהתמודד איתי על התקן הזה, כשהיה ברור שיעדיפו אותה.

אז הקערה שלי הספיקה להתהפך 360 מעלות, וחזרתי לנקודת ההתחלה. הנקודה בה אני משתחררת עוד פחות מעשרה חודשים. זה כלום, באמת.

כשחיזלשו אותי מבחינת הקצונה הייתי ממש הרוסה, מלאת כעסים, על עצמי וכל הצבא בערך. אבל באיזה שהוא מקום הרגשתי טוב... הרגשתי שהינה, ההזדמנות שלי לדאוג לעצמי קצת. להשתחרר, להתחיל לדאוג לגוף שלי ולנפש שלי. אני מקווה שאני באמת אעשה את זה בסוף.

חוץ מזה, התחלתי לפתח מערכות יחסים ממש מעניינות בחודש וחצי הזה. עם אנשים מדהימים, מעניינים שיש לי כל כך הרבה דברים ללמוד מהם ולהראות להם. מאוד טוב לי המקום הזה. כיף לי הספונטניות שבכל זה, ושיחות הנפש המדהימות האלה, והסיטואציות ההזויות של פשוט לשבת ברכב שעה שלמה בחניה ולדבר על דברים ברומו של עולם. כיף לי לרצות לחזור הביתה בסופשים מהמקום של לשמוע עוד, להכיר יותר לעומק, להיפגש, לעשות וליצור. אני חושבת שאם עדיין יש כאן קוראים ישנים, הם בוודאי יודעים שזה ממש לא טריוויאלי עבורי.

אני בשלב אחר בחיים, שלב שבו אני מספיק שלמה עם עצמי ומספיק יציבה כדי להתנסות עם החיים, להעז, לדבר. לדבר על הכל מהכל, לא להסתיר דברים, לקלף את כל שכבות ההגנה המיותרות מהילדות. כלומר, לא מיותרות, הן בהחלט הגנו עלי, אבל מדובר בעידן חדש. אני בהחלט מזדהה עם משפט שנאמר לי לא מזמן: "את כבר לא אימואית בת 16". אני מרגישה בשלה לראות דברים חדשים ולהחשף לכל מיני דברים בתוכי ובעולם עצמו.

עם זאת, גם הגיעה ההחלטה שאני הולכת לנסות טיפול פסיכולוגי אחרי שאני אשתחרר. אני חושבת שאני חייבת את זה קצת לעצמי.

יש בי גם את המקום הזה שרוצה לצאת מהבית. ההורים שלי וכל הסביבה שלי נהיית נורא סנטימנטאלית כשאני חוזרת הביתה. בעיקר אבא שלי, וקצת קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא מתמוגג מהאישיות שלי, ממה שהפכתי להיות, אני יודעת שהוא גאה בי, אבל זה כבר פחות או יותר הסימן בשבילי שמעכשיו זו אני לעצמי. שאת כל הכלים שיכולתי לשאוב מההורים שלי שאבתי, ומה שלא, זה כבר מאוחר מידי. הצורך הזה לעצמאות ואטונומיה מוחלט אף פעם לא היה בוער עד כדי כך, שזה מעולה, כי זה נותן לי מטרה, סיבה בשביל מה להרוויח כסף ולעבוד אחרי שאני אשתחרר.

הבעיה היחידה שהיתה לי עם לא לצאת לקצונה, זו האזרחות. שאני מפחדת ממנה מאוד. מהלימודים, מהחיים. אבל לאט לאט התמונה אצלי משתנה, כי אני בעצמי מאוד משתנה ומתפתחת עם ההתקדמות שלי בשרשרת הפיקוד בצבא. פתאום הכל נראה כל כך קוסם. בייחוד אוסטרליה.

חשבתי לכתוב מן פווסט סיכום כזה, כדי באמת לסגור את הבלוג.

וזה לא שאני לא נהנת לכתוב כאן, פשוט גיליתי את החיים האמיתים, את הטוהר והעומק שבלשבת עם אנשים לשיחות נפש. את המקום החיובי שתמיד יוצאים איתו, גם אחרי שיחות קשות. דברים שבחיים לא הייתי מקבלת מישיבה בחדר והקלדה על המקלדת. יכול להיות שזה היה נכון ורלוונטי בשביל אז, אבל היום זה כבר לא.

אז אם יש עוד מישהו שקורה כאן, תודה על כמעט שש שנים של תמיכה ואהבה ותגובות, אבל אני באמת מרגישה שאין לי יותר מה לחפש כאן, ואני עפה לי למחוזות אחרים. בתקווה שיהיה לי טוב. אחרי הכל כולנו נמצאים במסע תמידי אחר האושר והסיפוק של עצמנו.

אל תפסיקו לחיות,

גם כששחור.

נועה.

בורדו. הצבע האהוב עלי. מבחינתי, הוא מסמל עוצמה פנימית, שאני בכלל לא מתביישת לומר שלדעתי יש לי כזו, ולא מעט ממנה. בורדו זה אני. וזה גם צבע הכריכה של התעודה.

הטקסט הלבן על הרקע הבורדו מכריז: "תיכון.... תעודה בגרות". הריח שלה חדש, חדש כמו הספרים מחנות הספרים.

כשפותחים אותה, עולם שלם נגלה לעיני המתבונן. מימין- תעודת הבגרות. משמאל- תעודה טכנולוגית ונספחים. הכל כל כך קר. אני מסתכלת על התעודה ויודעת, ככה הולכים לשפוט אותי בשנים הבאות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יכולתי יותר", אבל זה ידוע, תמיד הייתי אומרת לעצמי את זה בתיכון. האמת היא, שאני גאה בעצמי. מאוד גאה. כי רק אני, ואני בלבד, יודעת מה עומד מאחורי המספרים: שיעורי פיזיקה המרתקים, שיעורי מתמטיקה המצחיקים/מתסכלים, שעורי האנגלית המוזרים. החוויות והקשים. התחרות העצומה ביני ובין אחרים, ביני ובין עצמי. להוכיח שאני ראויה לשבת איפה שאני יושבת. להרוויח בזיעה וביושר את מה שמגיע לי.

לא פעם ולא פעמים המזל שיחק לטובתי. מודה, להיות חביבת המורה יכול להיות מאוד שימושי. אבל נתתי פייט. חתיכת פייט.

"לא בכל מחיר" אמרו לי פעם. ואני אמרתי "בכל מחיר". אז המספר הזה, 86, היה יכול להיות יפה יותר אם היה בו 9. אבל לא וויתרתי על שום דבר שרציתי לעשות. לא על המחזמר. הצלחתי לרקוד על שתי החתונות במחיר סביר של תעודת בגדול חמודה, לא מושלמת. ואולי, אולי זה רק אומר שיש תמיד לאן לשאוף. והאנושיות הזו שבמספר 8 מוכיחה שהחיים מורכבים לא רק ממספרים והחלטות קרות.

80 זה הציון האנושי.

חחחח אני מדברת שטויות.

וצד ימין. התעודה הטכנולוגית. תעודת שקר כלשהי, אבל תעודה. בראש מתנוסס לו הציון החמוד 100. ה100 היחיד שלי בכל התעודה. הציון היחידי שאני חושבת שלא מגיע לי. שכולו בלוף אחד גדול של המגמה. שהרווחתי בזכות דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף. אמנם, כן, קרעתי את התחת בפרויקט הזה, וגם אז הוא לא עבד כזה מושלם, אבל 100. זה קצת. יותר מידי.

"נועה. אין לך מה להלחץ. הרי יש לך כבר ניסיון ואת יודעת שאסור לך לצפות לכלום. את יודעת שזה לא יקרה אז פשוט תרגעי ותלכי לשם רגועה, תקבלי את התעודה שלך ותמשיכי בחייך. את יודעת שזה נגמר. את הרגשת את זה באותו היום עם החולצה האדומה והג'ינס. את זוכרת את הנקודה הזו שבה ידעת, הרגשת, שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר. אז, תרגעי. תנשמי עמוק. תתאפסי על עצמך... תתאפסי כבר"

הגענו באיחור. כמובן. משום מה כולם הגיעו שעה קודם. קצת הלכתי לאיבוד. אנשים מוכרים. חבר'ה מהכיתה. בלאק אאוט. היי פה היי שם, אנחנו כבר לא באמת קשורים, למרות שמאוד התגעגענו אחד לשני. אני מאוד התגעגעתי אבל אחרי שפוגשים את האנשים, משהו נקטע. אין על מה לדבר. הקשר כל כך רופף. לכל אחד כבר עולם משלו. ממש עצוב.

"...דמעה, שחציה מלוח מתקופה ישנה שלא תחזור על עצמה שוב..."

היה מדהים לפגוש את המורה לפיזיקה שוב. באמת שאני ממש מרגישה כאילו היא הסבתא שאף פעם לא היתה לי. צעירה ברוחה, מלאת ניסיון חיים, בנאדם מדהים. כלכך התעגעגתי אליה, אי אפשר לתאר את זה בכלל, כמה אני שמחה שיצא לי ללמוד איתה וממנה ובכלל, רואים בעיניים שלה משהו שלא רואים אצל כל אחד. אין מה לומר, נקשרנו.

המחנכת, כמו שהיא תמיד. מסתכלת עלי ומנסה להיכנס, אבל יודעת שהיא לא באמת תצליח. יאמר לזכותה שהיא לא מפסיקה לנסות. להסתכל עלי במבט שמנסה להבין, אבל לא מצליח. כמה שהיא הזדקנה.

נכנסנו לאולם. ישבנו כמו פעם. צוחקים מדברים, חוזרים לתיכון לשעה. מריצים דחקות על המנהלת והצוות, בדיוק כמו פעם. לפעמים, זה כל מה שצריך. להתרפק על העבר.

היה מרגש, אין מה לומר. יצאנו, קיבלנו תעודות ועפנו לרכבים. לחזור איש איש לחייו שלו.

אני רוצה לבכות, מאוד. אבל אני כבר לא יכולה לבכות עליך או ממך. כי אני מכירה אותך, ויודעת. ידעתי שאין סיכוי לראות אותך שם. וזה בסדר. כי אני כבר רגילה. ומצד שני... היה... היה בי חלק קטן כזה שקיווה ממש ממש לראות אותך. כנראה. כנראה שבכל זאת חייתי קצת באשליות. בסופו של דבר, אני מכירה אותך ויודעת. יודעת שאני בשבילך זה עוד ציון בחיים.

לפעמים אני מקווה שהיית שונה קצת. שאלוהים היה נותן לך קצת יותר יכולת יחסי אנוש, ואז אני נזכרת, שאם זה היה קורה, היית בנאדם אחר לגמרי. לא האדם שאני הערצתי.

אין לי מושג למה אני מסרסת את עצמי ככה. לא נותנת לעצמי להביע את הרגשות שלי. יום יבוא, ואני כמעט אמות, או שיקרה לי משהו נורא, ואז אני מקווה, יהיה לי האומץ לעמוד מולך, בדיוק כמו בחלום, ולספר הכל.

עד אז. הזכרון ימשיך לחיות בתוכי. בין אם אני רוצה או לא. וכל פעם שאני אראה את השם שלך הזכרון יקפוץ. יזכיר שהוא שם.

הלוואי שהיה אפשר לשכוח... אבל אני לא רוצה לשכוח. אני כל כך מתגעגעת.

כנראה שצריכה לעבור עוד שנה עד שאני אתגבר עליך. אבל אני אתגבר. אני יודעת שאני אתגבר, ומשום מה, זה כל כך טראגי.

אני אוהבת אותך, והלוואי שידעת.

נועה. 

Vapour Trail lyrics

I was feeling nothing,
Forever never took so long
One day, then another
then another on and on.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

Strung out on a line.
Watch the credit counting down.
Running out of chances
Oh, I'm running out of time.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.

[Chorus:]
All I needs a moments grace,
So I just got to see your face,
That's all.
Pull my head between my knees,
The earth might crack,
The sky might freeze,
That's all,
I'm asking for.

Just let me go

One way,
Or the other,
I will feel your touch again.
I got disconnected
But I still heard everything.

All my life,
All my love is there
Wish that love,
Love was all it took to get me home.
Get me home.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch my hand become two fists,
That's all I'm asking for
That's all I'm asking for.

I was in the garden
Wishing on a vapor trail.
Pull your arms around me
Oh you make me happy
Oh, just let me go
Just let me go.

[Chorus:]

Who was I to take the risk,
And watch two hands become two fists,
That's all
I'm asking for
That's all, I'm asking for.
Just let me go.
Just let me go.
Put your arms around me

קשה לי לכתוב כאן את מה שעובר עלי בזמן האחרון.

המצב הבריאותי שלי מחמיר. מכל עבר צצות להן בעיות ניורולוגיות חדשות. קשה לי ממש להתמודד עם זה. אני מרגישה כמו בת 70. מרגישה שהגוף בוגד בי. אני לא אמורה להרגיש ככה, לא בגיל 18 וחצי.

והצבא, הצבא משביז. כל כך קשה להיות רחוקים מהבית לכל כך הרבה זמן. כל כך קשה לשמוע את אמא מתגעגעת, בייחוד בהתחלה. וגיא. כל כך כואב לי על זה שהוא גדל ואני לא שם לעזור לו. כואב לי שאין לו אף פעם מה לספר לי בטלפון, ולי גם אין. כי בסופו של דבר אנחנו עולמות שונים. איך אפשר לספר לו דברים על מה שקורה בגיל 18 וחצי? איך אני אבין בעיות של ילד בן 9 וחצי?

בנוסף לזה, הרגשות מתחרפנים. אני מפחדת להתקרב שם לאנשים. קשה לי להיפתח, לחשוף את עצמי שוב. אני מרגישה שמכל עבר רק בוחנים אותי. שאני נמצאת במן מבחן מתמשך של "מי זאת נועה?" ולא נותנים לי את הצ'אנס להתאקלם. למה אנשים מצפים שברגע שהם פוגשים אדם חדש הם כבר יכירו אותו לפרטי פרטים?

ואם זה לא מספיק, נדמה לי שנדלקתי עם מישהו שם. מהבסיס. וזו טעות מרה וחמורה. אני יודעת ששוב אני אתקל באכזבה ענקית, ואין בי, פשוט אין בי את הכוחות להתמודד.

אם זה לא מספיק לכם, כי באמת שזה לא מספיק, לאחרונה תוקפים אותי פלאשבקים מהעבר, מהתיכון. מחרתיים יש לי טקס חלוקת תעודת בגרות. אני לא יודעת מה אני מצפה שיקרה, אני יודעת את מי אני רוצה לראות שם, ואני יודעת שאין מצב בעולם שזה יקרה. זה כואב. ובכל זאת, אני ממש מתגעגעת לכמה אנשים מהכיתה. ממש.

נכון שזה לא מספיק? נכון!

אבא שלי בחו"ל ואמא שלי, כהרגלה, יורדת מהפסים. נמאס נמאס נמאס לי שכל פעם שהוא נוסע היא מאבדת את הצפון, ומי צריכה לדאוג שהכל ישאר שגרתי? מי צריכה לתת מהכוחות הנפשיים המועטים גם ככה שלה בכדי שאמא שלה תפסיק כל הזמן לצעוק כי היא פשוט נורא עצבנית? ניחשתם נכון.

אני לא כועסת עליה, אני... אולי... יכולה להבין. אבל ראבק, הוא יחזור, וזה לא שהוא בוגד בך שם עם איזה זונה. הוא פשוט הולך להגשים את עצמו מבחינה מקצועית. הוא הולך לפאקינג כנס. פרופסורים שם, מכל העולם, שומעים את ההרצאות שלו ומעריכים אותו. מעריכים אותו כמו שהמשפחה שלו יודעת להעריך, כמו שאני מעריכה. אז למה לא לפרגן? למה לא לתת לו להנות מזה? להנות מההגשמה העצמית המאוחרת, אבל הכל כך טובה שלו. אמא, למה שלא, פעם אחת, תביני, שזה מה שהוא צריך בשביל הנשמה שלו? תביני שגם הוא צריך למלא את האגו שלו מידי פעם, ולחזור מלא נחת. פשוט להבין ולנסות לקבל את זה.

זה כולה שבוע.

כולה.

אני צריכה קצת נחת. רק קצת. מישהו לנוח בין זרעותיו. מישהו שילחש לי שיהיה בסדר, לפני שאני מפסיקה להאמין שיהיה ככה.

נועה.

"והחניכה למופת היא..."

הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו ברגע הזה הוא כמה אני אהיה שמחה בשבילה. בשביל הילדה הזו שיושבת מולי כל הקורס ושופכת אותי מצחוק כל פעם מחדש.

" נועה!! מחיאות כפיים"

מה? לא.. אני? למה? אני... אמאל'ה.

כולי רועדת קמה מהכיסא. לא לשכוח להצדיע אני אומרת לעצמי. נעמדת מול מ"מ הרע"ן. הצדעה רועדת. בכי במעלה הגרון. חיוך.

"כל הכבוד ובהצלחה"

תודה השבתי. כל הנגדים האלה מסתכלי עלי, מפקדי קורסים, קצינים. מבוכה. מבוכה ממש גדולה.

"לא ציפית לזה?" שאל הרמ"ד

ממש לא אמרתי.

"כל הכבוד, מגיע לך"

לחיצת יד לויש (המפקד האחד), קבלת הסיכה. לחיצת יד למרקו (המפקד השני), קבלת התעודה. מסתובבת לעבר המקום שלי.

"חכי" אומר מרקו.

היד נגשת לדש הבגד לעבר הסיכה שלו.

לא נכון, לא נכון, הוא לא עושה את זה עכשיו. והוא מוציא את הסיכה מול כולם. סוגר אותה ונותן לי.

" בשביל להביך את נועה עוד קצת נותן לה המפקד את סיכתו" מסביר הרמ"ד. צחוק דיפלומטי.

התיישבתי. רועדת כולי. מרוגשת. בעננים.

מאושרת.

זה באמת היה כל כך טוב. יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. יותר מידי טוב בשביל הצבא. מי היה מאמין.

שובצתי בירושלים במסגרת של בסיס סגור. יציאות: 11/3. ולמרות הפרידה הקשה מהבנות (שרובן משובצות בבסיס משמרות במרכז) אני יודעת שזה מה שנכון בשבילי. להתנתק מהבית, ולמצוא חיים חדשים. אני מרגישה שאני לא יכולה להיות במקום אחד תקופה ארוכה. אז המסע שלי ממשיך אחרי הרגילה (הבתזונה של עשרה ימים) בבסיס חדש לגמרי, אנשים חדשים לגמרי, עבודה חדשה, וסדיר. סדיר שהוא שונה לגמרי מהכל.

אז שיהיה בהצלחה.

דף חדש יתחיל, נקווה שיהיה טוב כמו שאר הדפים האחרונים בספר.

נועה.