נבכיי נשמתי

לפני מספר ימים אני ומשפחתי יצאנו לחיפה, אל עבר תערוכת הדינוזאורים המפורסמת שנמצאת עכשיו במוזיאון, ובגלל אחי הקטן שרואה דינוזאורים בכל פינה שאליה הוא בורח בדמיון שלו.

נכנסו לאולם התצוגה וממש מולינו נעמדה לה מפלצת. מפלצת גדולה יותר מכל סרט שאי פעם ראיתי, מפחידה יותר מכל אחרת שאי פעם דימיינת, מאיימת וזוועתית יותר מכל מלחמה ששמעתי עליה. המפלצת הזו היתה גדולה ממני פי כמה וכמה מונים. היה נדמה כאילו הלסתות שלה יכולות להיות מערה נחמדה מאוד למחיה.

המפלצת הזו איננה בחיים יותר, אבל היתה. וזה כל כך מדהים, העובדה הזו כל כך הדהימה אותי.

עמדתי ישר מולה, כאילו הסתכלתי ללבן של העיניים שלה. על האמתניות והצמא של החיה לשרוד. האדם המודרני, התלאביב-ניויורקי, שנמצא בתוך הבועה המפגרת וחסרת האופקים שלו, לא מבין כמה הוא אפסי. כמה האנושות היא אפסית.

כל הבולשיט הזה על התחממות כדור הארץ... האנושות לא קיימת מספיק זמן בקנה מידה שכזה, שלא נדבר על פליטות הCO2. אם החיים על כדור הארץ היו שווים ל24 שעות, אנחנו היינו נולדים ב-5 ל12 בלילה. בכל שאר הזמן העולם התקיים בלעדינו.

אנחנו כמו נמלים חסרות משמעות, כל כך צרות בריאתן, כל כך קטנות בהשוואה לעולם בו הן חיות. ובכל זאת, מתיימרים להיות הרבה יותר. למה? מה זה נותן לנו? למה לא להכיר בקטנות שלנו, באפסיות שלנו, ולחיות חיים מאושרים? למה אי אפשר להסתפק במה שיש? לפעמים יש לי תמונה כזו בראש, שלי חיה באיזה בית קטן בפריפריה, בית צנוע כזה, כמו פעם, נשואה באושר עם ילדים, עושה את האמנות שלי ומתפתחת לכיוונים שלי, הכיוונים הבריאים שלי. ואז מגיעה המציאות והורסת הכל. באסה.

נועה.

לאמא שלי יש חברה, קצת יותר מבוגרת ממנה. היא פסיכולוגית במקצועה, פסיכולוגית קלינית, מאלו שיושבות בקליניקה ומקשיבות כל היום לאנשים, יועצות, וכל הדברים שפסיכולוגים קליניים עושים. "פסיכולוגים מפחידים אותי" נזכרתי במשפט הזה שלך, שאף פעם לא הבנתי. הסברת שזה בגלל שתמיד יש הרגשה כאילו הם מתנחים כל צעד שלך והם פשוט לא יכולים להסתכל עליך בלי לעשות את זה, שזה חלק מהם וזה הטבע שלהם, ואז הם רואים כל דבר קטן. אמרת שזה חדירה לפרטיות. כן זה כנראה נכון, אבל מצד שני יש כאלה שצריכים את החדירה הזו לפרטיות... אחרת למה כל כך הרבה אנשים בוחרים בטיפול על הספה ועוד משלמים עליו כל כך הרבה כסף? אתה טענת שזה אחרת כשמשלמים על זה, כמו ללכת לרופא, אבל כשמכירים פסיכולוג/ית באופן שהוא מחוץ לעבודה, אז זה מלחיץ.

בכל אופן, אותה חברה של אמא שלי, יש לה משהו איתי. אני מרגישה שהיא כל הזמן מסתכלת עלי, בוחנת אותי, רוצה לדבר איתי. איפה שהוא אני מרגישה שהיא מעריכה אותי באופן שהוא קצת מעבר לרגיל. הרבה פעמים שיוצא לי לראות אותה עם המשפחה והכל, אז אני כל הזמן מרגישה איך שתשומת ליבה מופנת אלי. זה לא מטריד אותי, ממש לא, אבל זה מוזר. כל כך מוזר. פתאום אני נמצאת בצד השני. עד עכשיו אני תמיד הייתי בצד שרוצה, וחוקר ומתעניין, בדיוק כמוה.

לפעמים זה מגיע לכדי כך שאני מרגישה שהיא באה לראות את אמא שלי רק בשביל שאני גם אהיה, ועם העובדה הזו קצת לא נעים לי. אמא שלי בטוחה שהן חברות טובות, והיא מאוד מאוד מעריצה אותה, כחלק מהערצה העיוורת שלה לכל מי שרק קצת קשור לפסיכולוגיה. העובדה שיש לה חברה פסיכולוגית, ועצם העובדה הזו, משרים על אמא שלי הרבה נחת.

אני באופן אישי לא אוהבת פסכולוגים, על אף שגם אני כזו רק ללא דיפלומה. הם נוטים להיות אנשים כבדים, כבדים מחשבתית בעיקר. אני חושבת שעצם העובדה שלא למדתי פסיכולוגיה מאפשר לי להמנע מזה. הרי פסיכולוג צריך להיות בעל היכולת לזהות ולאבחן בצורה רפואית מחלות, רק שהן מחלות של הנפש. אז כמו שפלסטיקאי יכול לזהות מייד מי עבר ניתוח ואצל מי זה טבעי, כך גם פסיכולוג אמור להיות בעל היכולת לזהות באופן מיידי כל מיני דברים מוגדרים בפסיכולוגיה. "לזה יש X וזה סובל מY" סטייל. אני חושבת שזה נורא מעייף להיות בעל הבנה בנפש האנושית ואז לצאת לרחוב. הרי במדינה חסרת שפיות כשלנו, לכל אדם שני יש הפרעה נפשית, וכל אדם שלישי סובל מאי אלו שהם בעיות נפשיות. כולנו נשמות מיוסרות, ולהצליח להבין את המורכבות של כל אדם ואדם ברחוב זה נשמע לי מתיש. זה כמו התקופה הראשונית שסופרמן קיבל את שמיעת העל שלו. בהתחלה הוא יכול היה לשמוע הכל. וכאן גם נמצאת התשובה- כנראה שמפתחים סוג של מנגנון, שבקליק אחד פועל ובקליק שני נסגר. זה נשמע כמו פתרון אבל זה נשמע קצת בלתי אפשרי מנקודת המבט שלי.

נחזור לפואנטה- כשאני נמצאת בחברת של אותה חברה של אמא שלי אני נזכרת בכל הקשרים שהיו לי בחיים עם נשים מבוגרות. אם רק היתה לי את ההזדמנות באמת לפתח איתן קשר והייתי יכולה להביא אותו למצב ששתינו נשב זו לצד זו ונדבר על החיים, כמה דברים הייתי אומרת. זה מגיע לכדי כך שזו אפילו פנטזיה קטנה שלי. אני מוצאת את הדעות שלי על החיים מעניינות, ויש לי גם איזה תובנה או שתיים בשרוול. בסופו של דבר אני כן יודעת מה אני חושבת ואני גם יודעת לומר מה אני חושבת כשצריך, אבל הסתבר לי שזה לא טבעי עבורי. כשאני מוצאת את עצמי מדברת עם אותה אחת, אני תמיד נורא נזהרת, לא לדבר יותר מידי, מנסה להעביר מסר שאני ילדה. זה כל כך לא אני ולא מתאים להתנהגות שלי בסיטאציות כאלה. זה מה שהפתיע אותי היום כל כך. כנראה שאותן נשים שכן חדרו אל תוכי וכן שאפתי להתקרב אליהן, באמת היו משהו מיוחד. באופן עובדתי, זו עובדה שאני פשוט לא מתחברת לחברה של אמא שלי, למרות שיש לי את כל הסיבות שכן. זה כל כך מעניין אותי. מסקרן אותי להבין מה היה בנשים האלו ששבה אותי ומצד שני מה חסר לאחרות.

ואני חושבת שכן יש לי כיוון- אם אני אקח למשל את המורה שלי לפיזיקה בתיכון לעומת אותה החברה של אמא שלי יש כמה הבדלים מאוד גדולים. קודם כל, מידת הערכה שלי. אפשר לומר שאני מעריצה לא קטנה של המורה לפיזקה ובאשר לאותה החברה, אני כן מעריכה אותה אבל לא באופן יוצא דופן. המורה לפיזיקה מהווה סוג של מודל לחיקוי, ולא כל אדם יכול להוות מודל לחיקוי. עד היום כל הנשים שהתחברתי אליהן בצורה עמוקה היו כולן מודל לחיקוי ובאופן מאוד משעשע- מורות, גם אלו שלא לימדו אותי באופן ישיר.

הגורם השני שאני חושבת שעליתי עליו זה נושא האמהות. אני חושבת שאני עדיין נמצאת בגיל שהאינטואיצה הילדותית שלי עדיין פעילה ואני יכולה לזהות אחרי פרק זמן מסויים מי קרובה אלי יותר ומי מגשימה יותר את הסטריאוטיפ של אמא, שהוא לא ממש סטראוטיפ כי זה משהו מאוד אינדיבדואלי לכל ילד. אני מתכוונת שזה פשוט מרגיש יותר נכון ויותר קרוב ויותר חם עם אנשים מסויימים מאשר עם אחרים. זה אותו עיקרון של אהבה ומערכות יחסים אני מניחה.

אחרי כל החפירה הזו שעוברת לי בראש בשעות הקטנות, עולה לי פתאום הדמות שלך. מודל לחיקוי? באף הון שבעולם לא הייתי מתחלפת איתך ואני בהחלט לא שואפת להיות מי שאת. אמא? אני לא יודעת כמה הייתי רוצה שתהייהי אמא שלי, באופן תיאורתי כמובן. באופן מוזר אני יכולה לומר שלמרות כל אלו, את היחידה שלצידה באמת הרגשתי מוגנת ואהובה. היחידה שבאמת נתנה לי להרגיש פעם אחת קטנה בחיים שלי ילדה. שיצרה לי ילדות, אפילו באירוע הכי נורא שיכול להיות, אפילו בסיטואציה הכי קשה שיכולה להיות. את היחידה שבאמת הרגשתי חלק ממנה, למרות הכל. למרות כל הכעס. אני מנסה לחשוב ולהבין את עצמי. אני שואלת אינספור פעמים למה, אבל אני לא מצליחה להבין את עצמי, אני לא מצליחה להגיע למקום הזה שבו אני מכירה את עצמי מספיק טוב בשביל לענות. פעם השאלה הזו היתה מטרידה אותי יותר, אבל עכשיו אני רק נהנת כל כך להזכר ברגע הזה. עד דמעות אושר.

יש לי עוד תובנה על משהו שאני נוטה לעשות הרבה זמן- להסתכל אחורה.

"Memories, you know, are the proof that someone has lived" ככול שאמלא יותר ויותר את החיים שלי בזכרונות, ואקפיד ליצור אותם ולחזור אליהם מידי פעם כדי שלא אשכח, כך החיים שלי יהיו עשירים יותר לעת זקנה. הרי אדם שמתמכר לשגרה, כל יום קם בבוקר, עובד, אוכל, ישן, וחוזר חלילה, איזה מן חותם הוא הטביע על סביבתו? אני, עד כמה שהדבר קשה ומתיש, זכיתי לתואר "הקול ההגיוני היחידי בכיתה" ולמשפט "אופיך המוסרי אשר השפיע לחיוב על כל תלמידי הכיתה ראוי לשבח" אני מרגישה שלאט לאט מתחיל להווצר שובל מאחורי, שובל של המעשים שלי, תוצר של החיים שאני יוצרת לעצמי. זה כייף להסתכל בשובל הזה מידי פעם, להזכיר לעצמי את הדרך שעברתי, להתרפק על זמנים טובים יותר ועל אנשים חסרים. אני חושבת שזה חלק בלתי נפרד מהחיים, לפחות החיים שלי.

מצד שני, זה נשמע כאילו אני באמת משכנעת את עצמי שזה בסדר.

מה שכן, תמיד להסתכל בדיעבד על אירועי העבר גורם להם לקבל גון וורוד נכון? הכל תמיד נראה הרבה יותר טוב בדיעבד.

אני ואבא כמעט סיימנו לתכנן את הטיול שלנו לארה"ב מחוף לחוף. זה הולך להיות חוויה מדהימה, יש כל כך הרבה מקומות מדהימים בעולם, אני כל כך מתרגשת, למרות שיש עוד חודש וחצי. אני הולכת להיות בארה"ב!! אני באמת סוף סוף הולכת להיות שם. זה לא יאומן.

הלוואי, הלוואי שהגב שלי לא יבגוד בי, רק לא עכשיו.

נועה.

כאב הוא פיזי, אבל גם נפשי.

מסוג הדברים שלפעמים לא באמת אפשר להצביע מה מקורם, ולעיתים זה ברור מאליו.

כאב נושא בחובו את אחת התכונות האנושיות- אבל. כאב הוא אחד ממקורות האנושיות, מקור מרכזי ניתן לומר.

לפעמים הכאב קטן, לפעמים קשה מנשוא. כאב חד או מתמשך.

אבל תמידי או מיגרנה שתעבור. כך או כך, כאב הוא סוג של תמצית.

תמצית אנושית של רגשות, מילה האוגדת בתוכה אינספור תחושות, מחשבות ותהיות, על המוות והאובדן, על אפשרויות נעימות ואלו שפחות, על אלו שאינם ואלו שעתידים ללכת.

הזמן בר חלוף, כך גם את, אתה, ואנוכי, וכשהחומר כואב, הנשמה מתייסרת, וכשהנשמה כואבת החומר מתייסר. מעגל קסמים של חיבור נצחי בין הגשמי לרוחני, שבין חיים למוות.

וכל הצללים בנינו, התקועים בין לבין, הביישנים או הפחדנים, חווים כאב פסיבי. כאב מתמשך מעצם השגרה. אל תתנו לכאב להשתלט על עולמכם, כי הוא מצוי בכל דבר בין כה וכה. חוויות קשות ככול שניתן לתאר, נמהלות בקוקטיל חריף של זמן ותקווה. כמו יין ויאנג, כאב ותקווה שלובים זה בזה, מסתובבים סחור סחור על ציר האדמה שעליה אנו מתהלכים.

להפנים ולצעוד. לא להביט אחורה אל האדמות החרוכות, רק שממה תמצאו שם. להסתכל בגאווה על הדרך ולשמוח "עודני כאן". לרקוד עד אור הבוקר, שמא לא יגיע. לנצור ולחקוק היטב, בכל פינה בנשמה, את העובדה והאמת האחת- אחים אנחנו זה לזה, וככאלה הופקדה בידינו היכולת לכאוב ולשמוח, היכולת לאהוב ולשנוא, היכולת לתת ולקבל. אנו אחים, שלובים במעגל אין סופי של חיים ומוות, של אבל כאב ותקווה אחת. תקווה אנושית.

ועם כל הכאב שחוויתי והייתי עדה לו, ועם כל הצער על קשרים ואנשים אבודים, אין שום ברירה אלא לאסוף את הפצועים המוטלים בדרך, לצעוד אל עבר עתיד לא נודע, ואולי, נודע במקצת הודות למעשי ההווה. לאסוף את התקווה והשמחה, לנטוש את הכאב והיגון, היגון הלאומי על מדינה שאבדה דרכה, בתוך מציאות מעורפלת חסרת קווים אדומים, אולי שחורים ומחוקים. וקשה, קשה לתת מנוח למחשבה, שמנסה להבין "איפה טעינו?" וכושלת מיד בהתחלה. כשלון הוא גם כאב. הכאב מעולם לא היה כל כך חד.

למרות שיכול להיות רע יותר, ולמרות שתמיד יכול להיות טוב יותר, מחר, ללא ספק, יהיה טוב יותר.

"לא משנה כמה חרא היה היום, כמה נורא הוא היום, תמיד מחר יהיה טוב יותר"

נועה.

לאחרונה, או שלא ממש לאחרונה, אני מתעמקת בשלושה ספרי פילוסופיה שיש לי על המדף. בימים האחרונים אני קוראת בהם הרבה, מחפשת איזו שהיא תשובה לאי השקט וליסורי הגעגועים. הספר טוען, כלומר המחבר, שהצמדות לדברים היא מיותרת.

 "אם תוכלו לקבל את מה שמוצע לכם כאשר הדבר מוצע בלי להצמד אליו באופן מוגזם, תוכלו בעת הצורך גם לוותר עליו ולא תצטערו שאין הוא מוצע לכם עוד. אי היצמדות אין פירושה אי הנאה. הרעיון הוא להנות ממה שקיים כל עוד הוא קיים, ולא להתאבל על דבר שאינו קיים עוד או להשתוקק לנוכחותו כשהיא חסרה."

אני מוצאת את זה קצת בעייתי. כלומר, בתיאוריה הכל טוב ויפה, אבל בני אנוש במהותם נקשרים לדברים. אני תוהה גם הכיצד ניתן לפתח קשרים חברתיים ללא היצמדות שכזו, עם המחשבה שכל רגע הכל יכול להגמר אי אפשר באמת לנהל חיים בריאים. עוד טוען הספר, שפיתוח ציפיות הוא דבר אסור במהותו, כיוון שהוא גורם לנו להיות מופתעים כאשר לא מתמלאות ציפיותינו, והרי אלו רק ציפיות, הסבירות שהן יהיו מציאותיות היא איפה שהוא באמצע. אני באמת לא חושבת שאדם בלי ציפיות הוא אדם חיובי, מתקשר ובריא. בחברה שאף אחד לא מצפה מאחרים דבר, תתקים אנרכיה. קשר רומנטי ללא צפיות הוא קר וחסר חירות הנפש.

אבל "להנות ממה שקיים על עוד הוא קיים" נשמע לי הגיוני. מצב האבל הזה שאני תקועה בו כרגע לא לוקח אותי לשום מקום, אלא רק מוכיח כמה שאני חלשה נפשית ולא מסוגלת להתמודד עם הפרידות האלו. אני צריכה להזכיר לעצמי את הרגעים היפים ולהודות בעובדה שהכל נגמר. הכל נגמר בינינו, הכל נגמר איתה, הכל נגמר. אז למה זה כל כך קשה לי להניח את העבר בצד? למה בכל פעם שהייתי צריכה לנהוג כך כשלתי? האם זה מפחד מן הצפוי? או שמא חוסר רצון מוחלט לעזוב מקום טוב ונעים?

אולי הספר צודק. אם לא הייתי נצמדת אל כל החיים שלי בתקופת התיכון, לא הייתי מופתעת שאלו נגמרו לפתע. אם לא הייתי נצמדת לידידות שלנו, לא היה לי כל כך כואב לאבד אותך. אם לא הייתי נאחזת בך לא היה לי כל כך כואב לא לראות אותך יותר. ואז... עם מה הייתי נשארת? עולם ריק.

אז עם כל הכבוד לך, לו מרינוף, הפילוסופיה שלך יותר מידי אמריקאית, יותר מידי מתיימרת לסדר לאנשים את החיים, ובסופו של דבר לא מעניקה דבר. האם עולם ריק מתוכן עדיף על אחד שהיה מלא והתרוקן? לא, בהחלט. אז נשארת התקווה, הניצוץ האנושי הזה, שאולי יום יבוא ויחזור להיות טוב. גם אם מאבדים את הנפש התאומה, ואת המורה לחיים, ואת החברים, גם אם מאבדים הכל, יש סיכוי, מתישהו, למצוא תקווה.

אז כנראה שאני לא אמצא את התשובות שלי בספר פילוסופיה. אני ידעתי את זה מההתחלה, זה כזה פאטתי לנסות לחפש תשובות בספרים, זה מרגיש לי פתאום אני אדם שמאמין באלוהים ומחפשת תשובות למכאובים בתנ"ך. זה כל כך לא אני, ועדיין זה הרגיש נכון בשלב מסויים. לפעמים זה טוב לקרוא את מה שאנחנו חושבים, כדי לאושש את המחשבות והתיאוריות, כדי לבחון את עצמינו ואת שפיותינו. יש משהו מאוד מקל בלקרוא את התשובות לכל השאלות בספר, אז לא צריך לחשוב.

אני עדיין מלאה ברגשות חרטה על שלא אמרתי לך כלום, שהמעטפה הלבנה עדיין בתיק שלי, ותשאר שם לתמיד. בכל עשרות המקרים הקודמים זה היה כל כך קל לשלוף אותה ולהעניק אותה בחיוך כזה רחב. הפעם זה היה הדבר הכי קשה שביקשתי מעצמי לבצע והשתפנתי. להפתעתי, רגשות החרטה האלו מהולים ברגשות רווחה. איכשהו, יש בי חלק שאומר שהיא לא היתה מבינה, שכל העניין לא היה מתפרש אצלה כמו שהייתי רוצה שיתפרש. שאני מעוותת את המציאות ומגזימה, כהרגלי. יש בי חלק שאומר לי שטעיתי בקשר אליה, חלק שתמיד הטריד אותי, לאורך כל השנים. תמיד שמעתי אותו, אבל לא באמת הקשבתי לו, הרי היה כל כך נוח ללכת שבי אחריך. אז אחרי המון זמן שהחלק הזה הציק לי, ועכשיו הוא לא, זה... מרגיע.

היום הזמנו כרטיסי טיסה לארה"ב. 16 בספטמבר, הטיול החלומי לארץ הפלאות, רק עם אבא. איפה שהוא- אני מאושרת שזה רק איתו. במקום אחר- אני מצטערת שאני לא מסוגלת אפילו לנסות להפתח לעולם של אמא שלי. שאני כבר לא מסוגלת לקבל אותה, למרות שאני מאוד משתדלת. אני מצטערת על האושר הזה, כי הוא מעיד על כך שהמצב אבוד. בכל מקרה, שבועיים בארה"ב זה פשוט אדיר! התגמול הטוב ביותר לפני הגיוס, ואחרי התיכון. היה עוד יותר טוב אם יכולתי להשאר שם לשבוע לבד, אבל זה קצת נועז מידי בשבילי. אולי אני אסע לבד לאיזה מקום קרוב לכאן, אפילו לאילת, רק צריך את ה18 הזה כבר, דאמ איט.

לילה טוב,

נועה, שחושבת ברצינות על להתחיל לעבוד.