נבכיי נשמתי

עוד שבוע נגמר הקורס שלי. שלושה חודשים וחצי. זו בהחלט תקופה.

תקופה שבה חוויתי את אחת החוויות המעצבות והמדהימות ביותר בעולם. דיברתי עם הבנות על דברים שבחיים לא דיברתי עליהם, מצאתי הבנה בעיניים שלהן, מצאתי נחמה והקשבה. הן רואות בי האמא שלהן, מסתכלות בי וגומעות את סיפורי הטראגים, מחפשות תובנות לחייהן שלהן. הצלחתי לעורר בתוכי מקומות שמעולם לא התעוררו, הצלחתי לפתח דינמיקה עדינה ביני ובין אנשים אחרים, הצלחתי ליצור חברות מדהימה עם 8 בנות מדהימות אחת אחת. נפתחתי אחרי כל שנות הסגירות. הוצאתי הכל, ולא הצטערתי לרגע.

והמפקדים, שאיתם תמיד היו ups and downs, והבה"ד השנוא אך כל כך אהוב (ורק מי שהיה שם מבין את הדואליות המטורפת שבלשנוא שנאת מוות את המקום אך לאהוב אותו בדיוק באותה המידה) והרגשות שמתפתחים למקום שפתאום, הופך להיות "הבית" והבית הופך למקום שלא תמיד רוצים לחזור אליו, וגם אם כן זה רק בשביל השקט.

עד עכשיו הרגשתי שכל תחום בחיים שלי היה מן גלגל. וכל הגלגלים היו מסתובבים במקביל אחד לשני, בקוו ישר לעבר העתיד. עכשיו המרגש הוא הרבה יותר מורכב, הגלגלים התחילו לפזול, להיכנס אחד בשני. מה שנוצר דומה מאוד למבנה אטום. גלגלים מסתובבים סביב מהות, מסה מרכזית שהיא אני. והכל מתחבר יחד ויוצר איזון, או לפחות משהו ששואף להיות מאוזן.

הרבה יותר מורכב, אבל הרבה יותר שלוו. הרגשה קצת מורכבת לתאר, אבל הרגשה.

היום שוחררנו ליום העצמאות מהבסיס. מיהרתי מהר לתיכון כדי לפגוש בוגרים במדים, את המורות. הגעתי שכולם כבר הלכו פחות או יותר (כל הזין בבה"ד, באמת) אבל הספקתי לפגוש כמה וכמה פרצופים מוכרים. ואולי זה היה רק סימבולי שאת הצפירה העברתי בחדר המורים, כמו פעם, כמו כל שנה, רק שהפעם במדים. מדים שבהם תג היחידה בצד שמאל שלי מתנופף ואני משוויצה בו. וכן, אני יודעת שאומרים עלינו שאנחנו מתנשאים, צהובים ומורעלים. אז מה. יש לי את הפריוולגיה להתנשא על כל הכל"צניקיים שפעם היו הכי גאונים בכיתה וסיימו ביומיות בקריה.

בכל אופן, נכנסתי, התרגשתי קצת. זה היה כמו להיכנס לחלום, למקום כזה שנראה כל כך רחוק. שמחתי, מאוד שמחתי, שהרגשות שלי כלפי המקום התייצבו. כבר המקום, הוא לא מה שחשוב, אלא רק האנשים, ואך ורק הם. התאכזבתי שלא ראיתי כמעט אף אחד, אבל עודדתי את עצמי שברגילה אני אגיע ואבקר כמו שצריך באמת.... ואז, במחשבה שניה, אמרתי לעצמי, שאולי זה כבר לא כזה חשוב לי. גם אני וגם השאר המשיכו הלאה. תלמידים באים והולכים, ואני לא שונה מאף אחד אחר. פתאום- פרספקטיבה אחרת.

ואז במראה במקלחת. אני מסתכלת על החיילת הזו שצמחה פה. בוחנת את המדים שממש לא מחמאים לי, אבל משום מה לא איכפת כבר. מסתכלת על העיניים. אין ספק בכלל, הנפש הזו הרבה יותר רגועה, הרבה יותר טוב לה עכשיו, היא יודעת מה היא רוצה, והעבר שלה, העבר שלה הוא כמו הכומתה. תמיד על הכתפיים, אבל בצורה לא מורגשת ולפעמים משתמשים בה, ברגעים מיוחדים.

אני לא יכולה לחכות לסיכת סוף קורס כבר- ואז חפיפה עד המוות. לא נורא, הפז"מ דופק ברוך השם (:

נועה.

להיות האדם ההגיוני, הרציונאלי, שרוצה להשתקע, להתחתן, להקים משפחה, גם אם המחוייבות ארוכת השנים מפחידה? או אדם רודף ההרפתקאות, ריגושים, חידושים, אושר, כאשר מדובר במרדף סזיפי?

הסרט החדש של וודי אלן הוא הזוי בחציו, פילוסופי מאוד בחציו האחר. ממש כמו שוודי אלן יודע לעשות בשנים האחרונות.

וודי אלן רוצה להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים, אבל מעדיפים לשכוח, בני האדם של המאה ה21 לא יודעים איך לאהוב ומצויים בבעיה מתמדת של עודף חיים. הוא מזכיר שאהבה לא נמשכת לנצח, כי אולי היא לא נועדה להמשיך. אהבה היא משהו פרימטיבי, בדיוק כמו הסבתא הטכנופובית של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא יודעת שעכשיו אנחנו חיים יותר, ואנחנו מכירים הרבה יותר אנשים ותרבויות. היא נשארת בצורתה הפרימטיבית, הניאדרטאלית משהו.

כל נושא "מדע האושר" שתופס תאוצה בין גלקטית בזמן האחרון, מורכב מהבעיה שנכנסנו אליה, והיא שהורגלנו במשך עידנים להאמין שאהבה = אושר, ומסתבר שזה כבר לא כזה נכון, יותר נכון, לא מדובר רק באהבה.

עודף הזמן גורם לנו להשקיע מחשבה מרובה מידי בבולשיט, להשקיע מאמצים מרובים בחיפושים ובפנטזיות לא מציאותיות. בעיקר בגלל שגרמו לנו לחשוב תמיד שאהבה היא אושר, לא הקדשנו מחשבה לאושר שבלימודים אקדמאים והרחבת אופקים למשל, או לחילופין האושר שבפיתוח האמנותי של האדם.

מורכבותה של המציאות המודרנית מתנגשת לעיתים תכופות עם היצרים הפרימיטיבים והמשיכה חסרת ההיגיון. הסרט ממחיש את זה בצורה כואבת ומעצבנת. מעצבנת במובן החיובי. אני באופן אישי יצאתי מהקולנוע בהרגשה של "נו באמת איזה באסה, למה זה צריך להיות ככה?".

למה האדם שמחפש אחר המיצוי המושלם של אישיותו הסוערת לעולם לא ימצא אותו פשוט בגלל שעצם הפסקת החיפוש פירושו שיעמום, בנאליות, ושגרה. למה האישה שמחפשת אחר חיים בורגנים, משפחה, ילדים, בית אוטו וגדר לבנה לעולם לא תהיה מאושרת מעצם בדיוק אותם דברים.

המציאות, כמו שהוצגה בסרט עצבנה עד כדי שהתחשק לי לתפוס את האדם שישב מלפני בשתי ידים ככה בצוואר ולנער אותו.

אני הזדהתי עם ויקי באופן ממש לא מפתיע.

אולי זה פשוט אומר שאסור לי לנסוע לברצלונה?

סרט מומלץ לכל הנפשות הפילוסופיות שבינכם, וסתם למי שרוצה לראות סרט שהצילום בו מדהים ועושה חשק לקום מחר בבוקר ולרכוש טיסה חד כיוונית לברצלונה בגבול הצפוני של ספרד עם צרפת.

"ויקי, כריסטינה, ברצלונה"

נועה.

תמיד האמנתי שהחיים הולכים בנתיב שאנו בוחרים להם, שהמציאות מורכבת אך ורק מתפיסת העולם שלנו, ושלמעשה כל אדם חווה מציאות שונה.

זו אחת הסיבות שהוורטואליה, והטלוויזיה נהפכו להיות המציאות- הדברים הקבועים היחידים במציאות בין אדם למשנהו.

תמיד חשבתי שכל עוד אתמיד וארצה מספיק, אוכל לשנות את נתיב חיי ככול שארצה, בהתאם לנסיבות, שתמיד השלילי יפיק חיובי ומה לעשות, גם להפך.

לפעמים, לפעמים מגיע הרגע הזה, לאחר שהשקעת מאמצים, אמנם לא את כל שיכולת, שזה כבר לא תלוי בך.

לפעמים אנחנו בובה על חוט, הנשלטת בידי מפלצות ענק בשם בירוקרטיה או כסף או מחלות. לפעמים אנחנו מאבדים כל יכולת לשלוט בגורלינו עד כדי כך שעלינו לשבת ולחכות. לחכות לנפילת הפור. אכן, משפטים אלו נוגדים באופן חד ונוקב את דעתי, ואכן, דעתי מבולבלת.

יום האיידס הבינלאומי מסמל עבורי את אותם הרגעים שבהם אנחנו כן יכולים לשלוט בגורלינו, אם רק נשקיע תמצית של מחשבה כמה דקות קדימה, נשקיע מחשבה בהשלכות של יצרים או טיעונים חסרי שחר.

באופן אירוני ביותר, ביום האיידס הבינלאומי בשנת 2008, אני ניצבת כבובה על חוט. את החוט הזה מחזיקה בחוזקה הזרוע הצבאית של מדינת ישראל. ואם יחסי מין מוגנים הם בגדר הדברים שבהחלט נמצאים תחת שליטה, העתיד שלי דווקא לא תמיד כך.

ההמתנה הזו להודעה אם התקבלתי או לא היא מייגעת, היא מעסיקה את הראש 24/7, אני לא יכולה להתעסק כמעט בשום דבר אחר. כל הזמן מנסה לשחזר ולמצוא טעויות אפשריות. מנסה להבין שהסיכויים הם קלושים, אך התקווה משתלטת ואוכלת כל ניסיון שלי לעמוד עם שתי רגלים על הקרקע, נסיון פאתטי לצמצם את נזקי האכזבה.

ואם כל החיים אני חייה בחרדה מן האכזבה, הרי שכאן החרדה הזו יוצאת לאור. היא יוצאת לאור בכל תחומי החיים- בבדידות שלי ובחוסר היכולת שלי להכניס אהבה לחיי, בחוסר היכולת שלי ליזום ולהציג את דעתי ברבים- אבל דווקא כאן, החרדה הזו והפחד הזה להתאכזב הוא חד כל כך וברור כל כך. זה כמו לחיות בידיעה שבכל רגע אפשר למות. זה לחיות בספק.

אם התשובה תהיה חיובית והתקבלתי- אני אאלץ לוותר על כל מה שמעסיק אותי כרגע. הכל.

אם התשובה שלילית- אני אוכל להמשיך בעיסוקי, אך אאלץ לוותר על הזדמנות חד פעמית באופן כה טראגי.

אני יודעת שאני מעדיפה את החיובית. אני כל הזמן דואגת לומר לעצמי שזה העתיד שלי וזה יותר חשוב מתחביבים... אבל זה לא חד משמעי. תמיד יהיה את החלק הזה בי שיכוון אותי לעשות את מה שאני אוהבת לעשות ולא דווקא את מה שאני צריכה לעשות או חושב לנכון לעשות, בייחוד מבחינת מקצוע לחיים.

אני אצטער לעזוב עכשיו את הפרויקט. ללא ספק.

בייחוד בגלל שזה יהיה בזבוז של יכולת השפעה מטורפת בתוך קהילת האנימה והמנגה, מקום שיכול להיות נחמד לקחת בו חלק מידי פעם בחיי הבוגרים, בגלל נטו אהבה לדבר.

אבל, הזמן יעשה את שלו...

כל הזמן זה חוזר לי בראש, כמו ניגון ישן. הזמן יחלים לך את הפצעים, הזמן יעזור, הזמן ישכיח. אני יודעת שצדקת, שאת תמיד צודקת, ושהמשפט הזה הוא לא קלישאה. חוויתי על בשרי. אבל עצוב קצת, שאני מעדיפה לתת לזמן לעבור ולא להשקיע מאמצים כדי לפתור בעיות. לפעמים זמן הוא משהו שאנחנו לא מעריכים מספיק... ברוב המקרים. אולי כרגע מצאתי את אחד המשפטים שלך שאף פעם לא הסכמתי איתו "יום פחות יום יותר, מה זה משנה" ואולי עכשיו אני מבינה מאיפה זה מגיע. כמה חבל שלא יכולתי לספר לך, וכנראה אף פעם לא אוכל, את כל התובנות שלי לגביך. את כל מה שראיתי ואני בטוחה שאת בחרת לשכוח. את כל מה שהראת לי בניסיון נואש לקבל עזרה, ואני מרוב פחד מאכזבה לא יכולתי להעניק. זו חרטה, כן, אבל אני לא מצטערת על שום חוויה שנחוותה, ולא מצטערת על שעשיתי דברים בדרך שעשיתי, רק שהכל עבר מהר מידי ושזמנינו יחד היה קצר מידי לשני מוחות שהם כל כך שונים, אבל דומים, ובעיקר משלימים אחד את השני.

אני אעביר כנראה את הימים הקרובים ליד הטלפון. אני יודעת שזה נשמע מעט חולני, אבל זו שיחת הרת גורל.

הדכאון שתוקף אותי כרגע הוא דכאון משתי סיבות- מהאפשרות לקבל לא לפרצוף שיוביל לירידה בבטחון העצמי ובמוטיבציה שתוביל לנסיונות חיפוש נואשים שלי למציאת מקור אחר של אנרגיה והחזרת הביטחון העצמי.

הסיבה השניה... היא פשוט הסיבה הרגילה.

נועה.

כאילו שאתם באמת שואלים אותי.

"את יודעת שאמא שלך גם עובדת וגם לומדת, וזה קשה לה, אז את תצטרכי יותר לעזור בבית. לקנות בסופר, לבשל, לטפל באחיך הקטן,לסדר, את יודעת כל הדברים האלה"

-"אני יודעת."

"את מסכימה?"

-"יש לי ברירה? רק תעשו טובה לא בימי חמישי."

"טוב."

ככה זה כשההורים חוזרים משיחה עם הפסיכולוגית. הם חוזרים עם רשימת מכולת שנראית ככה:

- צריך לומר לנועה כמה שאנחנו גאים בה, ולשאול אותה אם היא מסכימה, כי אז היא באמת תסכים.

- צריך לומר לגיא (אחי) כמה שהוא מתוק ומקסים, ושאנחנו יודעים שהוא קצת מתקשה, אבל זה בסדר, ואנחנו נעזור לו (או נועה במקרה האמיתי).

ect.

זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהם עושים את מה שהיא אומרת להם לעשות, ואני יודעת שהיא אומר להם לעשות את זה, ושזה לא מגיע מהם. אם זה היה תלוי בהם הם פשוט היו מנחיתים את זה עלי, כמו את השאר.

אז במקום לעבוד ואשכרה להשתכר, אני עובדת פי 2 ומשתכרת 0 ש"ח לשעה. לפחות זה מצב זמני.

אני מודאגת... אני מפחדת שאני לוקחת על עצמי משהו שאני לא מסוגלת לקחת. אתמול חזרתי ב10 וחצי מיום עמוס ומטורף בעזריאלי, שהיה בחלקו הראשון מעולה, ובחלקו השני מדכא זוועות ובסוף מעודד עד כמה שזה יכול היה להיות. נכנסתי הביתה, נאבקת ברגלים שלי ללכת עוד כמה צעדים. הורדתי את התיק ונשכבתי במיטה. לא יכולתי לזוז, כל כך כאב לי. לקחתי כדור והמשכתי לשכב. "נועה מה עם מקלחת?". אז בכוח קמתי איכשהו למקלחת והתקלחתי. קרסתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום אני מרגישה תחושות מוזרות ברגל שמאל. "תרגעי, את יודעת למה זה קורה, זה יעבור". אבל לא הייתי כל כך בטוחה שזה יעבור, אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר ברגל, כאילו היא חצי משותקת.

התחלתי לבכות. לא בגלל שזה כאב. בגלל שהרגשתי נכה. הרגשתי שאם המעט שעשיתי באותו יום גרם לכאלה כאבים ותחושות ברגל, מה יהיה בצבא? שאלתי את עצמי איך לעזאזל אני מתכננת לשרוד שנתיים ככה. לא היתה לי תשובה, והחוסר אונים הזה הוביל אותי למצב של בכי. רק 18 וכבר אני צריכה להתמודד עם בעיות תפקוד. יאי.

אני הבנאדם האחרון שיתן לכזה דבר לעצור בעדו לעשות משהו, אבל לא תמיד זה נתון לשליטתי. פחדתי פחד מוות להתעורר בבוקר בלי רגל שמאל, ואני לא יודעת אם מישהו מהקוראים פה אי פעם חווה כזו חוויה, לא מומלץ.

הגעתי למסקנה שהאנשים היחדים שנמשכים אלי הם בדיוק האנשים שהייתי מעדיפה שלא, והאנשים שלא נמשכים אלי הם בדיוק אלו שהייתי מעדיפה שכן. השאלה היא, האם עצם העובדה הזו גורמת למשיכה? אולי זאת הסיבה שהמון בנות משחקות אותה קשות להשגה, ואולי משהו דפוק בי, עוד דפקט מבין רבים. כך או כך, התוצאה זהה.

רציתי לבלות כל כך הרבה בתקופה הזו, היו לי כאלה תכנונים נפלאים, ושוב המציאות לא משחקת לידי, להפך. זאת הרגשת פספוס והחמצה (נשמע למישהו מוכר?) ואני שונאת את זה. רציתי להמינע אבל... אבל לא הצלחתי, נכשלתי. אני מוצאת את עצמי סובלת, תופסת לעצמי את הראש בידיים ולא יודעת מה לעשות.

לאחרונה אני מחפשת לעצמי מקצוע. אני די החלטתי שזה יהיה או פסיכולוגיה, או הנדסת תוכנה או מדעי המחשב משולב פיזיקה. למה לא ניחנתי בקצת יותר ראש מתמטי? זה ממש דופק אותי שכל מה שאני אוהבת מסתבך עם מתמטיקה כל כך מורכבת, שזה דבר שאני כל כך גרועה בו. פסיכולוגיה זה דווקא בלי מתמטיקה, אבל זה משהו שהוא קצת יותר חלש מבחינת הרצון שלי, מה לעשות, אין שם יותר מידי כסף. חמדנית שכמותי.

נועה.