כנראה שזה כל הקסם...
החלטתי לשבת ולכתוב פוסט היום, בעקבות ההתפתויות שהיו ביום שבת, רציתי לכתוב, אבל הרגשתי שמחובתי לעצור את המילים שלי רגע בצד ולאפשר לאהבה שלי לצאת קצת החוצה, לאפשר לתודה שלי לצאת החוצה....לאפשר להם לשמוע שאני אוהבת אותם.
כבר המון זמן שלא כתבתי והקדשתי למישהו פוסט, הפעם החלטתי להתמקד בשני אנשים שמאוד מיוחדים לי...
ליאור אהובתי,
אומנם בהתחלה לא ידענו מה בדיוק טיב היחסים בינינו, לא היינו מדברת הרבה. לא ידעתי אם אנחנו חברות או פשוט סתם מכרות שרואות אחת את השנייה מידי פה
אבל בחודשים האחרונים אני יותר מרגישה אותך, כליאור שלי, ואני כל כך שמחה שהזמן עושה לנו רק טוב יחד.
בתקופה האחרונה שנינו התמודדנו עם דיי הרבה בעיות, ובכל זאת בכל זמן, ידענו למצוא אחת את השנייה.
את הבנאדם היחיד שהשאיר אותי שפויה בכל הזמן הזה, אני כל כך אוהבת את השיחות איתך, אלה שיחות אמיתיות, לצערי מעטים הם האנשים שאני מסוגלת לדבר איתם בכזאת פתיחות כמו שזה קורה איתך, את נותנת לי להרגיש אמיתית, להרגיש שאני באמת יכולה לסמוך עליך.
שהתקשרת אלי לפני כמה ימים ואמרת [אני לא כותבת במילים מדויקות] "דאגתי לך, אז הכל בסדר?".
ברגע שניתקנו את השיחה, הרגשתי הרגשה שאי אפשר אפילו להעביר אותה בכתב.
הרגשתי שלמישהו אכפת ממני, ולא לשם "החיבה", אלא לשם דאגה, דאגה אמיתית.
עצמתי את העיניים וחשבתי לעצמי, אולי יש לי חברה אמיתית, חברה, חברה שהיא שלי.
ואני יודעת כמה שהתקופה האחרונה לא הייתה לך קלה, ואני שמחה להיות כאן בשבילך, אני אוהבת אותך, אוהבת אותך המון, אין לי אפילו את המילים להגיד לך כמה שאני מודה לך, שאת כאן בשבילי, להקשיב לתלונות לקיטורים ולשטויות שלי.
אני חושבת שזה מה שעושה אותנו חברות כל כך טובות,
למרות כל המרחק, למרות שאנחנו נפגשות ממש לעיתים רחוקות, אני מרגישה אותך כאן, כל כך קרובה.
אז נסיכה שלי, תודה רבה על הכל, על אהבה ודאגה ואכפתיות והקשבה ותמיכה, תודה שאת פה.
אני כל כך מחכה לחנוכה שאני אוכל שוב לראות אותך לחבק אותך, החיוך מרוח רק מהמחשבה על זה.
אני אוהבת אותך.
[חחח ליאור זה בטח יצחיק אותך, אבל אם יש כאן מישהו אהמ האמ שהוא חושב שהוא אחראי לזה שאני וליאור חברות טובות, שיוציא מהר את המחשבה הזאת מהראש שלו, ויחשוב שוב...]
יובלי.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, איך לעזאזל מוציאים רגש שהוא כל כך גדול ומעבירים אותו במילים, המשמעות האמיתית הרי לא תיתפס, אבל אני חושבת שאתה יודע בדיוק מה אני חושבת עליך.
שהיית גר בחו"ל זה היה כל כך נוראי הציפייה שתחזור, הגעגוע שתקף אותי, שנה שעברה כל כך לאט, והייתה מלאה ברגשות מעורבים שלא תמיד ידעתי להתמודד איתם.
האימליים שלך שתמיד הצחקת אותי בשטויות שלך, המכתבים ששלחת לי, השיחות טלפון שלא היינו מתקמצנים עליהם,הגלויות ואפילו החבילות שהיית שולח לי.
אף אחד ממי שמכיר אותי לא מכיר אותך, אבל אני חושבת שזה טוב, מעולם לא סיפרתי לאנשים עליך, כי פעם אחת רציתי משהו קצת לעצמי, משהו שאני לא אצתרך לתת הסברים עליו, שלא ישאלו מי זה ולמה זה.
אני לא יכולה להסביר את מה שיש בינינו כי זה כל כך מיוחד, זה כל כך מיוחד מכיוון שאף פעם לא היה מישהו שהייתי כל כך קרובה אליו כמוך.
השיחות איתך הן משהו מיוחד, אני יכולה לדבר שעות לבכות לצחוק בצחוק המתגלגל שלי, ולהישמע מטומטמת לידך, כי אני יודעת שאתה תקבל אותי כמו שאני, עם כל החסרונות שבי.
אני נזכרת ביום שחזרת לארץ זה היה ביום העצמות , אתה אומנם לא הודעת לי לשם הפתעה, התקשרת יום לפני אמרתי שלא תגיע , הייתי כל כך עצובה, כי כל כך חיכיתי לרגע הזה.
ואז בערב שאני כבר מתכוננת אתה מתקשר ואומר לי...."אני חושב שאנחנו על אותה יבשת"
ואני כמובן הגבתי בצרחות של שמחה, הייתי מופתעת לחלוטין.
אז הודעתי לחברות שלי שאני אגיע יותר מאוחר והאמת לא היה אכפת לי מכלום, העיקר שהיית פה, איתי.
אז באת לפה ישבנו דיברנו, בעיקר התחבקנו, אני אפילו בכיתי ואתה כמובן בתגובה הגברית שלך "דיי י'רגשנית אחת"
שקעתי ביופי הזה שלך, העיניים הירוקות שכאילו אפשר לראות הכל מבעד אליהן.
אני זוכרת שהבאת לי את המתנה שאני לא רוצה להזכיר פה, כי זה משהו שלי ושלך
והייתי בהלם, איך חשבת על זה(?), ואיך העזת להרשות לעצמך לקנות לי דבר כזה.(?!)
ואתה כמובן בצניעות הזאת שלך "זה שום דבר באמת"
ואני כל כך צחקתי, "כן בטח, נראה לי בזבזת את כל המשכורת של אבא שלך על זה"
"זה באמת שום דבר" אמרת שוב, חייכתי, חייכת אלי בחזרה. התחבקנו.
ואז היינו צריכים כבר ללכת, ולרגע הרגשתי שאני רק רוצה להישאר שם איתך, שלרגע הזמן יקפא.
אבל ידעתי שמעכשיו אתה שלי ואני שלך
מה שבאמת הראה לי כמה אתה שלי ואני שלך היה ביום שבת אחד נוראי אחרי מה שקרה. [לא נפרט]
התקשרת, והאמת אני לא יודעת מי מכיר אותי יותר טוב, אתה או אני, איך משיחה של דקה וחצי, שאפילו לא נתתי שום רמז שמשהו לא בסדר אצלי , הבנת כמה רע לי.
אחרי שעה ומשהו אני מקבלת שיחה
" קרן, את חייבת לראות מה יש בחוץ"
"מה? מה יש?"
"נו תיראי!"
"אמממממ גשם?"
"נו כבר! תפתחי את החלון"
-פותחת את החלון- מסתכלת לשמיים "נו?"
"למטה קרן...למטה"
-מסתכלת למטה..... רואה אותו.
"מה השתגעת? מה אתה עושה פה?!"
"חשבתי שתשמחי"
"ברור שאני שמחה י'טיפש, חכה אני באה"
לא יודעת אפילו מה שמתי על עצמי כל האיפור מרוח על הפרצוף
אמא: "קרן לאן"?"
"למטה אני אחזור מאוחר ביי"
"יש לך מפתח?"
רצה במדרגות.....
מתנפלת עליך בחיבוק "אני כל כך שמחה שאתה פה"
"אני כל כך שמח להיות פה"
הגעת בטרמפים, מחיפה עד בת-ים.... בטרמפים.
"אתה לא נורמאלי, מה עבר לך בראש?"
"אמממ את?"
אני חושבת שאף אחד לא עשה בשבילי משהו שכזה.
ולא באת לבד הצטיידת בתיק הזה שלך שאי אפשר למצוא בו כלום אבל יש בו הכל.
מילאת אותו בדברים רק בשבילי:
הבאת לי טופי ורוד בדיוק כמו שאני אוהבת, מלאי שלם של חיבוקים בדיוק כמו שאני אוהבת,אפילו שמת את הבושם שלך שאני הכי אוהבת, וכמובן מכתב ומתנה [כמנהגך]
"אני כבר לא עומדת בקצב הזה של המתנות שלך, אתה גורם לי להרגיש לא נעים"
"תשתקי כבר ותפתחי..."
פותחת, אוהבת, מחבקת.
הרגשתי כל כך טוב שהיית פה, דיברנו ודיברנו ודיברנו ומבלי שנשים לב, אתה כבר צריך ללכת.
ואני כמובן בקיטורים של ילדה קטנה רוצה שתישאר.
הבטחת שתבוא שוב,הבטחתי שהפעם הבאה היא שלי.
ועכשיו שאני מסתכלת על זה, קצת התגברנו אפילו בתקופה כל כך קצרה, אבל אתה עדיין שלי ואני עדיין שלך.
ואני יודעת שהתקופה שעוברת עליך גם היא לא קלה,
והאמת לא אכפת לי שאומרים שאתה משוגע, חולה במחלה, לא נורמאלי, חריג.
אתה מדהים, מוכשר, יפה בצורה שאי אפשר לתאר, חכם, והומו.
וזה חלק ממי שאתה, וזה חלק ממה שעושה אותך מדהים כמו שאתה.
ואני יודעת שאתה תקבל ותאהב אותי כמו שאני, כמו שאני אוהב ואקבל אותך כמו שאתה.
אני דואגת לך, כי יציאה מהארון זה לא דבר קל לעבור, ואני יודעת שהחשיפה בפני העולם האטום והקר הזה הוא לא דבר פשוט,
וכל כך הייתי רוצה להיות שם בשבילך, כמו שאתה היית בשבילי, אבל לא מצורך המחויבות להחזיר לך משהו, אלא מתוך האהבה הכי אמיתית ותמימה שיש.
והבעיה היא שלא תמיד אני יודעת מה לעשות ומה להגיד, אני מרגישה כל כך קטנה לידך.
כאילו המילים שלי חסרות משמעות אל מול המילים שלך.
אני מפחדת לאבד אותך, כי בזמן האחרון אני מרגישה, מרגישה שמשהו שם לא בסדר.
שאתה הולך לעשות משהו ואתה פשוט מרגיע אותי "בהכל בסדר" הזה שלך.
ואני לא בטוחה שזה מה שמרגיע אותי.
"כי גם אני אוהב, מלטף ומשקר.
כשמדברים על זה הרבה, אני שותק ומסתגר
והפנים האחרות שלי את מכירה אותן שנים
נראות דומות אבל הן לא בדיוק כמו שאר האנשים..."
אני רק מקווה שאני אוכל לעמוד לצידך כל הזמן הזה, ושתיתן לי לעמוד לצידך.
ותזכור שאני תמיד כאן בשבילך, עם כל מעט הדברים שיש לי להציע.
אני אוהבת אותך, ומקווה שנתגבר על כל התקופה הזאת יחד.
כי אני עוד חושבת שאתה שלי ואני שלך.
והשיחה אתמול הראתה לי כמה אני צודקת.
"אומרים לי ש..אני חצי בנאדם והיא חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם"
וכנראה שזה כל הקסם.
עד כאן פוסט תודה לשני אנשים מדהימים.
המשך שבוע טוב לכולכם
באהבה -קרן אור.
נ.ב פוסט מקלף קליפה יגיע בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
