אחד הדברים המשונים בחיים זה, זו העובדה שאני נאצית של קיטש, לא סובלת שחודרים לי לפרטיות... סובלת כשמתעלקים עליי... ולמרות הכל נותנת פה פתח קטן מאד- הצצה לחיים שלי... האישיים. בלי שמות, בלי אנשים או דמויות. רק רוחות. הכל אמיתי לא אמיתי. הכל מזוייף, אבל הכי מקורי שיכול להיות..
חסרים לי המון דברים בחיים... חסרים לי אנשים, מעשים, תחומים שתמיד היו שם, אבל לא באמת ראיתי אותם.
כל כך הרבה השתנה, ולא מעניין אותי בכלל לעדכן..
כל כך הרבה הצעות קיבלתי אחריי הצבא. תחומים שלמים, עולמות שונים, קריירות ענקיות... שמתחילות פה. בשנייה הזו בחיי..
הכל זז ועומד במקום. הכל מסחרר אותי וגורם לי לאדישות מטורפת.
הרוח נצמדת לרצפה, ועולה באיטיות מעלה, מרימה ומערבלת את סביבתה.
העלים בורחים, החול מסתבך בעצמו ועולה השמיימה.
מנסה לאחוז בשורשיו, אך כושל. ממתין כמו נכנע עם מבט מתוסכל ומתחנן.
ממתין לגורלו להיחרץ.
העלים מכים, נלחמים בכל הכוח- נשברים ונופלים.
החול עדיין שם, משתולל- לא מצליח להיחלץ מהסבך.
הרוח כעת מתחלקת לשניים, שלוש, ארבע, חמש, עשרות חלקים.
החול מתפזר לו וזועק לקצת שקט שיוכל לנוח מעט.
הרוח לא מתחשבת, מתגברת, חונקת, פורצת דרכים.
העלים השבורים מביטים לעבר החול המתרחק ומתפזר.
מבט ענוג, מבט רחום, מבט אדיש. רק מבט.
והחול כבר איננו שם. איננו מאוחד, איננו מרוכז.
החול התפזר. החול אבוד בעולם, מחולק גם הוא לשניים, שלוש, ארבע, חמש, עשרות חלקים.
החול אבד. ורק העלים נותרו שם לזכור שפעם היה חול, כשבאה הרוח וסחפה אותו למערבולת חושים.
והעלים שבורים, לא משים ממקומם, זוכרים, מבטם ענוג, שקט, דומם.
העלים שבורים, מרוסקים, כי מגיעה לה עוד רוח, קצת יותר חלשה מהקודמת.
אבל הם יודעים שלא יצליחו להילחם כעת.
יישברו יותר, ייסחפו ויתחלקו לשניים, שלוש, ארבע, חמש, עשרות חלקים.
ורק הרצפה הבטוחה נטולת הסיכונים- תביט בהם במבט אדיש.
ומהם, ישארו רק פירורים. שלא יחזיקו הרבה.
ולא יהיו להם לזכר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
