מוזר לחזור להתאמן, אחריי הוראות מפורשות של רופאים- שצריך להפסיק...
אני יודעת בפנים, שזה עושה לי טוב... לא משנה מה קורה, מה יקרה- זה פשוט בריא לי, לנפש שלי לשקט שלי.
אימונים, כושר, ריצות, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, משקולות, סיבולת לב-ריאה... אירובי, לקרוע שרירים, אימוני כוח וסיבולת. כל זה פשוט מעורר בי איזה שהוא כוח פנימי עצום...
הריקוד, ואלס, ג'אז, בלט קלאסי ומודרני, מחול, סטפס, היפ-הופ. הקלילות הזו המעוף שזה נותן לנשמה, אין לזה תחליף...
הניגינה, הגיטרות בס, חשמלית, קלאסית, אקוסטית, התופים, החלילית צד, החליל, הפסנתר הכבד והאורגן, המפוחית. מוציאים את היצירתיות מהראש והלב, הלחנה זה מגע הקסם של כל מילה...
הספורט, הכדורגל, הכדורסל, הטניס, הבייסבול, הפוטבול והשחייה. מריצים אדרנלין בדם.
הציור, הצילום, משחקי החשיבה האליפויות הלימודים והקריאה. נותנים לי נקודות מבט חדשות.
והכתיבה, הכתיבה מחברת בין כולם, בין כל העולמות- בין המציאות והחלום.
בין מציאות ממשית, למציאות רגע לפני שמתממשת...
פרוייקטים, מניעות תאונות דרכים, תנועת נוער לילדים עם שיתוק מוחין. סיפוק נפשי ועזרה מדהימה.
האמת הזו על עצמך, הידע הנרחב שלמדת עם השנים- עולמות שלמים שנפתחו בפנייך, נגיעות קטנות שנתת בהם- ונסיונות לחיות בעולמות אלו.
טעמת מהכל, הרגשת המון... ועכשיו לאט לאט הכל גווע.
לחשוב שעולמות אלו נעלמים יחד עם האדם- זה דבר נוראי.
לדעת שעוד זמן מה לא יישאר כמעט ולו זכר אחד לעולמות שלמים אלו.
חיים שלמים, וכל מה שנשאר מהם: מספר גביעים, תעודות, תמונות, קליפים, שירים, מוסיקות, הופעות באלבום, גלריה קטנה, דפים מאיזו מחברת...
מי יזכור את זה לאורך זמן?
אנשים שוכחים, כשאתה כבר לא שם אין מי שיזכיר להם כמה ניסית להיות משפיע...
מקווה שאותי מישהו יזכור, ישמור את המזכרות ממני באיזה קופסה קטנה, יפתח אותה מידי פעם- רק כדי לזכור שהייתי אמיתית.
שפעם הייתי מעבר לסתם איזו שיחה קצרה, מעבר לאיזו נשיקה, בדיחה, צחוק מתגלגל, מעבר לחיוך וחוכמה, מעבר לכשרון ומיוחדות.
שהייתי בת אדם. שהייתי כל כך הרבה דברים, ולא כי אני "פלא" כי הייתי בת אדם וניסיתי הכל, ונלחמתי את המלחמות של כולם במקומם, שניסיתי להיות בשביל כולם ופחות בשביל עצמי, שניסיתי לתקן עולם, שניסיתי להיות שם ולזכור את כולם...
מקווה שמישהו יזכור אותי לא רק פעם בשנה.
מקווה שבשבילם אהיה תמיד שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
