זה אני!! (מכוער, נכון?)

מה המצב, ח'ברה???

הנה סיפור קצרצר (ודבילי) שכתבתי לכם

להיות אידיוט ולהיות גאה בזה

עוד יום נורמלי בחיי. נורמלי עד כמה שהוא יכול להיות. שמי הוא הוא בנימין יהורם יעקב כהן. שם ארוך ומעצבן, אבל כולם קוראים בכינוי שלי בני-בו. אני לא יודע למה קוראים לי כך, וכמובן לא בחרתי שיקראו לי כך, אבל לפחות קוראים לי.

אז ככה יומי מתנהל: כל בוקר אני מתעורר, אוכל ארוחת בוקר "קלה", יוצא לבית ספר, חוזר הביתה, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית, צופה בטלוויזיה ובוהה במחשב, ואם יש לי זמן, אני הולך לקנות את התחתונים שהבריון התורן קרע לי.

לפחות היום התעוררתי בלי שאחותי הגדולה תטביע אותי במשחת שיננים בזמן שאני ישן.

ירדתי לאכול את ארוחת הבוקר שאמי הכינה לי. "מה הכנת היום, אימא?" שאלתי אותה. "מרק מחקים" היא ענתה. "מה?, שאלתי. "מה ששמעת, אדוני הצעיר" היא אמרה, "רק שתדע שזה מותרות שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו, מרק מחקים". "אבל בשביל מה אני צריך לאכול מחק?" שאלתי. "מחקים זה בריא, קח את סבתך לדוגמא, היא אכלה מחקים בצעירותה, והיא חלתה כבר עשרים שנה" היא השיבה. "אבל היא מתה לפני 30 שנים, לא?" ציינתי. "וזה מנע מהחיידקים לעכל את גופה?" היא שאלה. חשבתי לעצמי ששיחה זו לא תועיל לבריאותי, לכן אמרתי שלום יפה  וברחתי מהר לבית הספר.ככה אימא שלי, יש לה שני אהבות בחיים: אוכל ומוחקים. אם הייתם שואלים אותי מה היא אוהבת הכי בעולם, הייתי אומר לאכול מוחקים.

אז המשכתי בדרכי לבית הספר, ואז הוא שאל "מה המצב, בני-בו?". הבריון פרנק שאל אותי כשהוא חיכה לי בכניסה לבית הספר ושאל בציחקוק קל "אתה זוכר מה שהבטחתי לך??" פרנק הוא בריון נורמלי וממוצע, כזה שכל בית ספר לא יכול איתו ולא יכול בלעדיו. ואני, כשראיתי אותו ואת חברי הטוב, רמי תלוי בתחתוניו על הגדר, שיקשקתי, פחדתי לתחתוניי.

                                                                  המשך יבוא

 רוצים לקרוא את ההמשך??? לא תקבלו!!! (סתם!!!). חכו לפרק הבא.