מילים.

החודש כבר עבר, והנה אני שוב כאן, במרכז, ב"צפון"- כפי שקראנו לזה שם באילת.

מחר קמה מוקדם שוב, עולה על מדים, גוררת את המזוודה חזרה, ונוסעת לבסיס.

חושבת על איך לשנות את הכל, לשפר את הכל, לשמור על כל מה שהשגתי בתקופה שם,

ואיך להשיג את מה שעוד לא הספקתי.

חוזרת לעתיד הלא ברור, לשגרה שנהייתה פחות חיונית, ומשאירה את החופש מאחורי.

בינתיים הספקתי להתמקד על מהן המטרות שלי, הקרובות והרחוקות.

הספקתי לעבוד ולהיכנס למוסר של התמדה, בלי לחפף.

הספקתי לחסוך קצת וללמוד איך באמת לא לבזבז, כשכל מה שבאמת נחוץ מסופק לי.

הספקתי להכיר את המגרעות שלי קצת יותר, ולחשוב על איך לצמצם אותן.

הספקתי להתאהב בשלווה ולהתרחק מהלחץ של המרכז.

הספקתי להיטמע בנוף ולהיעקר מהר מדי, עד שהרוח תשיב אותי לשם עוד פעם.

לפעמים מתחיל להימאס לי שכולם עוזבים, ומתקדמים וממשיכים בחייהם.

אולי במיוחד בגלל שאני תקועה פה.

אבל כשחושבים על זה שוב, אני כנראה אהיה כמותם; אסתכל לכאן, אומר להתראות ואתחיל לחרוש קצוות תבל, אבקר את כל אלה שפגשתי בעודם מברים בטריטוריה שלי, עד שיגיע הזמן לחזור באמת. מי יודע איך, מאיפה ועם מה.

אבל עכשיו אני חוזרת לימים שבהם אוכל להיזכר באלו שנפלו ואוכל לחגוג את העצמאות, ולא בהכרח רק של המדינה.

שבה אל הרבה מקומות ולא בטוחה מתי אחזור אל מקום שאקרא לו בית.

נודדת ממקום טוב אחד למשנהו, מאטה קצת את הקצב וחולפת על פניו עם חיוך.

כבר לא בורחת, הרי אין מפני מה.

אבל לא מתמודדת מבחוץ, כי המכשול הוא רק מבפנים.

עכשיו הגיע העת לחפש, ולמצוא...

ורק הוא שם למעלה יודע את מה.