לעמוד מול המראה, זאת לדעתי אחת החוויות המשונות שיש. הנה הקיום החומרי שלך, הנה כל הבשר הזה שאנשים רואים כשהם פונים אליך. השפתיים האלו מחייכות, השיניים האלו נחשפות, הגבות האלו זזות למעלה ולמטה.
מה הרעיון?
אישית אני מרגישה שהצורה האקראית הזאת היא לא באמת אני, זה כמו להסתכל בחנות ששומרת בעקשנות על אותו חלון ראווה למרות שהבעלים התחלפו וממשיכים להתחלף, והמוצרים שבפנים השתנו וממשיכים להשתנות כל הזמן, בכל רגע.
לא סתם אומרים שהשלמות היא כמו האופק, ככל שאתה מתקרב יותר כך הוא מתרחק ולמרות הכל אתה לא מוותר לעולם. היא הרימה את עיניה, לאחר שהייתה שקועה עמוק בתוך אשליותיה. גוון עיניה האדים בגלל האור שנשפך עליה מן המנורה בחדר. היא הביטה ישר לעברו, לעבר אותו אחד שהביטה בשנה האחרונה. הוא כנראה גם ריחף לו, שקוע בעולמו שלו, ראשו נטוי מטה, שערו הבהיר, ידיו. כולם גרמו לה צמרמורת נעימה, רגשות שלא ידעה על קיומם התעוררו בה לפתע משום מקום. מכים מבפנים בכל הכוח. פתאם היה לה צורך שמישהו יחבק אותה, יחמם אותה, יגרום לה להרגיש נאהבת, יהיה חלק ממנה. הרגשות הללו גרמו לה גם מן בושה. כן, בושה ודכאון זה כל מה שהם גרמו לה. הם הרי בכל מקרה קרו רק אי שם במעמקי נפשה, שם היא הרשתה לעצמה להיות עצמה ולהכיר את אלה שכל כך פחדה מהם במציאות. אפשר לומר שהתאהבה, אולם לא בבני אדם, אלה ביצורים מופלאים שיצרה לעצמה בדמיונה, באשליותיה. עמוק בחלומותיה ניהלה שיחות נפש, צחקה ואף נשקה להם. כמובן שהבסיס לאותם יצורים היה בבני אדם מסויימים. הוא שהביטה בו כעת היה אחד מהם. לעיתים נדירות כשהרשתה לעצמה לצאת מהמאורה הבטוחה שיצרה לעצמה, לעבר המציאות, היא הייתה קרה ונפחדת, בייחוד לעבר בני המין השני. שעכשיו התעניינה בהם כל כך. היא לא רצתה כל קשר לזה. ובדר"כ זחלה שוב מהר ככל שיכלה למאורת החלומות שלה. היא לא רצתה לקלקל כלום, למרות שבין כה וכה לא היה כלום. היא לא יודעת מה לעשות, איך להתנהג , מה לומר. היא מכירה היטב רק את הילדה הקטנה שבה, את הנערה הבוגרת היא לא נותנת להכיר לאף אחד חוץ מלעצמה. מתי, מתי יבוא אותו אחד שיקלף מעליה את הקליפה הכל כך קשה שבנתה לעצמה, את הפחדים, את הקור, בעדינות, לאט לאט, שזה יהיה נעים ולא מבהיל. ויגיע לאותה רכות, לקסם שבפנים. האם זאת התשובה היחידה- לחכות. ואם אין בכלל למי לחכות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
