מגנוליה יקרה
פעם רמזתי על
האמנות כמחשבה בתהליך התהוות, שמזינה את עצמה ולעולם אינה שבעה. אומרים שהיא מסוג
האשליות הרווחות, ולמעשה היא ההתפכחות הגואלת. עובדה היא שכאשר האמנות מתייצבת
נכחנו בעוז, אנו מיד אומרים: "אמת! נכון!", אבל אז המציאות מתערטלת
מולנו בריקוד חושפני מבויש ומגרה, לגרור אותנו שוב אל חיקה, להותיר בנו תחושת קבע
של בגידה והתכחשות.
מלאו לי כבר עשרה
ימים במדבר יבש וצהוב. צל חולף מעלי, זה בטח נשר, אני מרים עיני למעלה ומתבלבל
בעלי עצים ירוקים. אינני מבין את השפע האדיש הזה, מהיכן הופיע פתאום. רוח חופש באה
ללטף אותי כדרכה מאחור, מבקשת להסעיר בעלים. יחד עימה באה קרן אור כחולה ועקשנית
לפלבל בקו מתפתל דרך הרוח כחץ, הישר אל הקרקעית, וכשאני משפיל עיני למטה אני נפגש
בנחל זורם לאיטו. המים נקיים וללא סימן חיים, מה שאומר משהו לגבי. אבל אני חי, -
וכדי להוכיח זאת אני קוטף חופן עלים ושוזר אותם זה בזה, שורה ארוכה מאוד, עלה נעוץ
בעלה. עכשיו יש עלים ירוקים מתפתלים במים, והנה לי סימן חיים – נחש עלים ירוק
וארוך נסחף ממני בזרם המים ויחד עימו גם אני נסחף לדיאלוג עם ההיעדרות. הנה נתתי
בנוף נקי זה נופך של עצבות, חותם אנושי כל כך. יש במים נחש עלים עיוור שאינו יודע
היכן ראשו והיכן זנבו, אבל כל הוויתו היא אמנות עדינה, רומזת, עוצמתה בחביונה, לא
כוחנית כמו כריסטו, לא אלימה כמו כריסטו, לא נוכחת כמותו. מי הנחל
גוררים את הנחש אל בין האבנים, להתחבא ולשמור על נעורי נצח.
אני נוטש את עמדת
ההתבוננות, בא לטבול רגלי בנחל, ומביא איתי את הבוץ. ערפל אבק מתפשט סביבי, ונחש
העלים ממהר להיסחף אל המדבר, שם הנחל נבלע לסיים את הקטע האמנותי בקיום חסר הכרה,
ואני נותר עם גוש גדול של בוץ ההולך ומת אל היובש המדברי. אבל גם עכשיו לא נעלמת
האמנות, היא מנצחת כל הוויה, ובמסת הבוץ חסרת הצורה מופיעים ציורים, בקעים, חרוצים
ולא באקראי, יש בזה תכנון סמוי. כשהבוץ הופך לפסל אדום אני מבקע אותו לשניים,
מפורר לפרורים, טוחן לאבק, ובחופניים מלאות אני זורה את האבק אל הרוח המכה בגבי,
לראות את עמוד הענן האדום הולך לפני, מכסה על הכל לסמא את עיני מפני האמנות,
ולהחזירן אל הצחיחות
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
