יום הזיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה
כל שנה בשנה ביום זה אני מרבה לחשוב
על כל המלחמות בהם לחם סבי ועל כל חבריו וחייליו
אשר נפלו בקרב כדי להנציח את מדינה זו
מדינת היהודים המדינה בה אני אתה ואת חיים בה
כל אותם הנופלים נפלו בזמן הגנתם עלינו האזרחים
והחיילים של היום.
לולא היו כה אמיצים ויוצאים לקרב,
לולא היו כה אוהבים ומקריבים עצמם,
לולא היו כה מלאי אהבה לארץ ורצים קדימה,
לא אני,לא אתה,לא את,לא אתם,בתכלס לא כולנו
היינו חיים כאן במדינה זו בשלווה ובכיף
ולא היינו יכולים לחגוג את מולדת המדינה
יום אחרי הנצחת הנופלים בכל מלחמות ישראל
ופעולות האיבה למיניהם.
אני בורכתי בכך שמזלי כי אף אחד מבני משפחתי
לא נפל בעת מילוי תפקידו.
אך מה עם ההורים אשר בנם נפל בקרב?
או מה עם האישה שחיכתה לבעלה שיחזור מהמילואים אך לא חזר?
או הגרוע ביותר מה עם הילדים אשר חיכו שאבא יחזור מהעבודה אך לא חזר יותר?
מה אפשר להגיד לאותה אמא,אישה,ילד
אשר בסך הכול מבקשים לראות את אוהביהם ואהובם שוב
לשאול לשלומו או סתם לשבת לידו ולשתוק במשך שעות.
כולם אומרים להם שצריך להתגאות בדרך בה הוא מת...
נכון אולי זה משהו שבאמת אפשר להתגאות בו אך הגאווה
זו שכולם מדברים עליה.
לא תחזיר לי את אבא כך סיפר לי בנו של נפל לפעולות האיבה.
"יזכור האדם את אשר היה לו אהובו ואת תכונותיו ואת מחשבתו ויאמץ זאת לעצמו ויחיה אותו בתוכו"
"תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים דור ודור"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
