ביום האחרון של חודש ינואר 2005 הסתיימו חייו של החבר ש'. מאות חברים ליוו אותו בדרכו האחרונה. אדמה חומה לחה פוזרה על הקבר הטרי, תחת עצי האורן בבית הקברות על ההר הקסום. גשם שקוף החל לרדת, הרטיב את הקבר בדמעות זעירות, שטף קלות את פני הנוכחים, שהתפזרו אט אט כל אחד לדרכו, לשגרת יומו.

לפי הסיפורים בחר החבר ש' לא להתחתן בגלל מחלה תורשתית, שעברה במשפחתו. כך שמעתי מהמילים היחידות, שהתגלגלו מפה לאוזן אודותיו. בניגוד לרב חברי הקיבוץ  זכה ש' למעט מאד מילים, שנאמרו מאחורי גבו. סופר עוד שהגיע לקיבוץ כנער, פליט מלחמה במסגרת "עליית הנוער".

מידי בוקר השכים קום החבר ש', לקול השעון המעורר, אותו כיוון לשעה ארבע, ליתר ביטחון, במקרה שהשעון הביולוגי לא יעירו, דבר שמעולם לא קרה, וממילא הוא תמיד התעורר לקולו של התרנגול, שנשמע  שנייה אחת לפני צלצול שעונו.

בחדר האוכל הוא שתה את הקפה השחור עם מעט חלב וחצי כפית סוכר לבן, עישן סיגריה

בשאיפות איטיות מתמשכות, מתענג על שעת הבקר המוקדמת והצטרף, לחברים  האחרים למשאית, שהסיעה אותם לעבודה בשדות הקיבוץ. בנעלי העבודה השחורות פסע לאיטו בין שורות הכותנה הלבנה, נושם את ריח האדמה הרטובה, מרוכז במלאכתו, יודע בדיוק מה טוב ומה לא טוב לצמיחת היבול המבורך. ביחד עם העובדים הנוספים הכין שטח חדש לקראת נטיעה, בידיו המלאות, הגסות, ומחוספסות משנים של עבודת אדמה, סיכל את האבנים הכבדות, הכתמתמות בזו אחר זו.

בשעה שמונה בבקר ישב בחדר האוכל של עובדי השדה לארוחת היום הראשונה.

כשמבטו שקוע בצלחתו, חתך לעצמו סלט קטן קטן, עגבנייה, מלפפון, צנון, חסה, בצל ירוק. את הסלט אכל עם חביתה, גבינה לבנה ופרוסה אחת של לחם אחיד, לקינוח אכל אשל של תנובה, שתה כוס קפה שחור עם מעט חלב וחצי כפית סוכר לבן. אחרי ארוחת הבקר חזר ש' לשדות הכותנה, לא לפני שקינח בסיגריה, באיטיות מתרפקת על כל שנייה, שאף לריאותיו את העשן, עוד סיגריה, דלק לגוף ולנשמה, אחת קטנה מיני רבות, שניכרו היטב בקולו הצרוד, בשיעולו ובעור גופו הצרוב משמש וניקוטין. בשעה עשר בדיוק הרים את ראשו ומבטו מהאדמה המעובדת ומוכנה לקראת נטיעה, והצטרף לחברים האחרים לארוחת עשר, שנמשכה חצי שעה, בה אכל תפוז כתום עסיסי ועישן עוד סיגרית "נובלס". ארוחת הצהריים נאכלה בדרך כלל בחדר האוכל בקיבוץ בסביבות השעה אחת בצהריים. דג או קציצת בשר לצד אורז לבן או פירה וכרוב חמוץ . במעט הימים המאושרים לחיך הוגשה מנת סטייק עסיסית וצ'יפס, למי שיש סבלנות לעמוד בתור הארוך ל"הגשה העצמית". ש' ממילא לא מיהר לשום מקום, הוא המתין בתור הארוך ולרגע לא התגעגע לימים בהם עברה עגלה משולחן לשולחן, נדחפת ע"י חברה או חבר קיבוץ, שהגישו את המנה לכל אחד ואחת, מנהג, שנותר רק בימי שישי בערב, בקבלות השבת המסורתיות. אחרי ארוחת הצהריים ירד ש' במדרגות לעבר תאי הדואר של החברים, שם חיכה לו העיתון היומי, בצעירותו קרא "דבר" אח"כ זה הוחלף ב"מעריב". לעיתים חיכה לו בתא הדואר, לצד עיתון הערב דף ירוק, או צהוב או ורוד, תמיד בהיר בגווני הפסטל, בו נכתב כי עליו להתייצב לתורנות מטבח או חדר אוכל או שמירה. ש' מעולם לא החזיר את דפי התורנות לסדרן העבודה בדומה לחברים רבים אחרים, מעולם לא התלונן גם אם נפלה עליו בשוגג תורנות אחת יותר מידי. מעולם לא חיכה לש' בתא הדואר מכתב, אף לא צו מילואים, היות ובגלל מחלתו שוחרר מהצבא. הוא אף לא הכיר מהו טעם בול.

בין השעות שתיים לארבע נח ש' את מנוחת הצהריים שלו, בד"כ  נרדם, חוץ מבימים, בהם גבר השיעול התוקפני והפריע את מנוחתו, לרגע לא עלה על דעתו של ש' להפסיק לעשן ולהפחית במעט את כמות הניקוטין בגופו.

בשעה ארבע הוא שתה קפה שחור עם מעט חלב וחצי כפית סוכר לבן, אכל טוסט עם ריבת תות אדומה או ריבת מישמש כתומה ועישן סיגריה, כשעיניו עוברות על כותרות עיתון הערב, שנראו בעיניו כל כך דומות לאלו, שקרא אתמול ושילשום ובכל הימים שקדמו להם. לרגע לא חלף במחשבתו של ש' המשפט התנ"כי הידוע, וגם לא בהומור: "אין חדש תחת השמש" ואולי כן. לקראת השעה שבע בערב הוא פסע לאיטו בבגדים מגוהצים ובנעלי-  חצאיות שחורות מבריקות של "המגפר", בשביל המוביל לחדר-האוכל, שם ישב ליד שולחן עם שלושה כיסאות, מלחייה, פלפלייה ו"כלבוניק" כסוף מבריק, דרך המתכת הנוצצת הבחין בהשתקפות זוג כפות ידיו, המוכתמות המגושמות חותכות סלט קטן קטן, עגבניה, מלפפון, צנון, חסה ובצל ירוק. מול בבואתו אכל בריכוז רב את הסלט עם גבינה לבנה, ביצה קשה, פרוסת לחם אחיד, קינח בכוסית אשל של תנובה, כוס תה עם חצי כפית סוכר לבן וסיגריה, כל עוד היה מותר לעשן במקומות ציבוריים, בימים מעט שמחים לחיך קינח בקלח תירס או ארטישוק או עוגת אורז מתוקה עם צימוקים וקינמון. אחרי ארוחת הערב נשרך בכבדות במדרגות היורדות ל"מועדון לחבר", שם הכין לו החבר י', שהיה אחראי על המועדון כוס קפה שחור עם מעט חלב וחצי כפית סוכר לבן ושיחק איתו שח-מט.

בקצב כמעט נטול זמן הוזזו כלי המשחק השחורים והלבנים מצד לצד, כמו הכול נעשה כדי למשוך עוד רגע ועוד רגע. מהלכי המשחק התנהלו כמעט ללא תנועה, כמו נעלי ה"מגפר" השחורות, שטיפסו מאוחר יותר באיטיות מזדחלת בשביל המוביל לדירתו של ש', סוחבות בקושי, את גופו , המשתעל, הפוסע לקראת שנת לילה מרגיעה, לתוכה שקע, לא לפני שהצית סיגריה אחרונה.

כך פסע לו החבר ש' מידי יום ביומו, בוקר בבוקרו צהריים וערב מדירתו לחדר האוכל לעבודה לחדר האוכל לדירה לחדר האוכל לדירה לעבודה וחוזר חלילה.

מעולם לא היה ילד או ילדה, שהפריעו את שיגרת יומו בצחוק, בבכי, דאגה  או שמחה

מעולם לא הייתה אישה, שחכתה, דאגה או אהבה ואף לא  כלב או חתול,

שקשקשו בזנב או גרגרו לקראתו.

לעיתים רחוקות ביקר ש' במרפאת הקיבוץ, פעם בשבוע נהג לקחת את הכביסה הנקייה והמגוהצת מתאו במחסן הבגדים, ופעם בשבוע זרק את הכביסה המלוכלכת בתאי העץ במכבסה, כשהוא מקפיד להשליך כל פריט ופריט במקום המיועד לו, בהתאם למה שכתוב על התוית הקטנה. סינטטי, כותנה, משי, כביסה לבנה, כביסה כהה, צמר, בגדי עבודה. זה לא היה ממש מסובך כי מממלא רוב בגדיו של ש' הושלכו לתא המסומן במילים "בגדי עבודה".  פעם בשבוע גרר ש' את רגליו וגופו הכבד לעבר "אסיפת הקיבוץ", שהתנהלה, לעיתים בתרועות בחדר-האוכל. הוא די חיבב את מפגש שבועי זה, שהפיג מעט את בדידותו. בחגים ובערבי שישי נהג ללבוש חולצה לבנה והצטרף לחברי הקיבוץ לחגיגה, שנערכה, כמו רוב האירועים  בחדר האוכל. בדרך כלל הוזמן בערבי החג וקבלת השבת  ע"י אחד החברים להצטרף לשבת עם משפחתו, וגם כשלא, ממילא בימים אלו סודרו השולחנות כמו רכבות, שולחנות ארוכים ארוכים כמו ב"סעודה האחרונה", כך שגם אם ישב ש' לבדו, אף אחד לא הרגיש בכך.

ב"יום ההפוך", שחל פעם בשנה, בו נהגו המבוגרים להחליף לילדים בין היום והלילה כמו אין חשיבות לסדר הבריאה, לפני שהלכו הילדים לישון בבוקר עייפים מפעילויות ה"לילה-יום" אך מרוצים חילקו לכל חברי הקיבוץ ארוחת בקר, שכללה שוקו ולחמניות, אותם השאירו סמוך לדלת דירתו של כל אחד ואחת מחברי הקיבוץ, משפחות ויחידים.

הלחמנייה הטרייה ערבה לחיכו של ש', שהורגל לטעם הלחם האחיד והפיגה מעט את שיגרת יומו. הוא נגס ממנה אט אט, נהנה מכל ביס, לועס כל חתיכה זמן ארוך ככל שיכל. כשגמע מן השוקו, חיוך שבע נפרש על פניו חרושות השמש, הטעם המתוק ערב לנפשו,

אף יותר מהסיגריה של הבוקר עליה ויתר.

באחד הימים הוחלט באסיפת הקיבוץ על סוף ה"לינה המשותפת" והילדים עברו לישון בבית הוריהם כדרך העולם, ש' לא הבחין כלל בשינוי זה אף שנכח באותה אסיפה, שהייתה סוערת במיוחד. אולם, כשהוחלט באסיפת הקיבוץ לחסל את הארוחות בחדר האוכל, לא היה אומלל מש' אף אם לא הודה בכך היות וכאמור בחר בגורלו. לכל בר-דעת מובן וברור ששיגרת יומו של ש' הופרעה, ובכל מקרה החברים היו עסוקים מידי בהכנת הארוחות למשפחה, שצרכה זמן רב ובטח לא התפנו לרגע לחשוב על ש', שבילה שעות ארוכות בדירתו, כשהוא בוהה במסך הטלוויזיה, מזפזפ בשלט, מנמנם על הכורסא, גומא סיגריה אחר סיגריה.

יותר משישים שנה, אם לא לוקחים בחשבון את השנים בהם היה ילד ואחר כך נער, פסע ש' מידי יום ביומו מדירתו לעבודה לחדר אוכל, וכשזה נסגר נע  באיטיות כמו מטולטלת, שעייפה בין דירתו לעבודה. עד שלא יכל עוד ובגיל שמונים ומשהו עבר לגור בבית הסיעודי של הקיבוץ. בניגוד לש' שדעתו הייתה צלולה רב האנשים סביבו שכחו את שמם, אך לש' זה לא ממש שינה, ארשת של חיוך קל נפרשה על פניו בימים בהם שהה בבית הסיעודי במחיצת אנשים אחרים. ראשון ישב לשולחן בשעת הארוחות ואף זכה לאותו מזון לו הורגל. קרא את עיתון הערב, צפה בטלוויזיה, על הסיגריות ויתר בגלל השיעול , שהלך וגבר.

לולא החורף האחרון, שהקדים להגיע ואיתו השפעת השנתית הידועה לשמצה

יתכן והיה ש' ממשיך לנוע באיטיות סביב זמני היממה, כשהוא שומר באדיקות על שיגרת יומו, אך זה כאמור הגיע ואף היה קר, סוער ורטוב מקודמיו, וכמו שאר דיירי הבית הסיעודי נפל ש' היקר למשכב.  הוא הובל לבית החולים, שבוע ימים שכב שם וכשכבר די היה ברור לכולם, שאותותו יחזור לארוחות, לעיתון, לטלוויזיה, כשאף אחד לא שם לב, רופא או אחות, משפחה ממילא לא הייתה לו, הוא הפסיק לנשום.

ביום האחרון של חודש ינואר 2005 הוטמן החבר ש' באדמת ההר הקסום. מאות חברים 

ליוו אותו בדרכו האחרונה. דמעות גשם ירדו ארצה, ניתכו בשקט, בחסד שמימי אחרון באדמה הרכה.