אורי

אורי, היה איתי ביחד בפעוטון, מהרגע שנולדנו, ביחד עברנו לגן, אורי הוא המלך. הוא נורא שובב והבנים תמיד סביבו, הוא עושה המון שטויות שלפעמים מאד מעצבנות את המטפלות, והן מענישות אותו, אבל כולם מאד אוהבים אותו. תמיד כשרוצים לעשות משהו, הילדים מבקשים מאורי רשות, הוא זה שמחליט מה עושים, במה משחקים, וכולם חברים שלו.

פעם, כשיובל עוד היה בגן וישן איתי ועם אורי באותו חדר, באחד הלילות שחקנו בגמדים, אחרי שכל הילדים נרדמו קמנו, החלטנו שנהיה גמדים, נתנו ידיים אחד לשני, ורקדנו במעגל, פתאום הגיע עוזי, אבא של זוהר הג'ינג'י, מהר ברחנו למיטות. עוזי היה ההורה, התורן לישון בגן באותו היום, הוא איש גבוה ושמן, בגלל זה קראנו לו הענק. אחרי שעוזי בא לישון כבר לא יכולנו לשחק במשחק הגמדים, דברנו בלחש, עוזי ניגש כמה פעמים לחדר שלנו וביקש שנהיה בשקט, וכשזה לא עזר הוא ביקש שנסתובב לקיר. אני כל כך שונאת את המצב הזה שמכריחים אותי לישון, כשאני לא עייפה, ועוד יותר כשאומרים לי להסתובב לקיר, זה קורה גם במנוחות צהריים בין אחת וחצי בצהריים לשלוש וחצי, לפעמים אני בוהה בצורות שעל הקיר עד שאני נרדמת.

הכי אני אוהבת, כשאני לא מצליחה להרדם והמטפלת קוראת לי לעזור לה לקפל את הכביסה, אני מקפלת את התחתונים והגופיות הלבנים של כל ילדי הגן ומחלקת אותם בתאים של הילדים לפי השמות.

לכל ילד יש תא מיוחד לתחתונים וגופיות ותא נוסף בתוך הארון הגדול לבגדי הבקר והערב.

כן למרות שאני רק בהתחלת כיתה א', אני יודעת לקרוא את כל שמות ילדי הגן, אם נשאר עוד זמן אני מחלקת לילדים מגבות חדשות נקיות, מגבות קטנות לידים ולפנים ומגבות גדולות למקלחת, אני תולה כל מגבת לפי השם, על המתלה המתאים, לכל ילד יש מתלה מיוחד למגבת הקטנה עם השם שלו מסומן ומתלה מיוחד למגבת הגדולה.

בעצם גם יובל, היה צריך להיות איתנו עכשיו בכיתה א'. אבל יובל עזב את הגן עם הילדים הגדולים כבר לפני שנתיים. הוא ביחד באותה כיתה עם אח שלי ותמר. הוא נהיה גדול נורא מהר ואין לנו עכשיו בכלל קשר איתו, למרות שהוא בגיל שלנו, והוא היה ביחד איתי ועם אורי בפעוטון, מהרגע שנולדנו. אני קצת מקנא בו שהוא גדול, שהוא הפך להיות גדול כל כך מהר. אמרו לנו שהוא קפץ שתי כיתות כי הוא נורא חכם. אמא אמרה שקוראים לזה ילד מחונן. אני חושבת שכל הילדים מקנאים בו קצת, ורוצים להיות גדולים כמוהו, וכמוהו ללכת לסרטים ולהצגות של הגדולים. למשל, כשהגיע מהפנט לקיבוץ, הרשו ללכת רק מכיתה ג', הכיתה של יובל ואח שלי ותמר, קוראים להם "כיתת נרקיס". מאד קינאתי בהם, אח"כ כולם דיברו על המהפנט, אבשלום דרורי, שהחזיר את סוניה, המטפלת שלנו, לילדות שלה, והיא זכרה את צבע הסינור של המטפלת שלה. נראה לי, שתמיד אזכור את צבע הסינור של המטפלת שלי ואת הצורות שעליו, גם כשאהיה כבר אישה.

לפעמים, שמוציאים אותי למקלחת, כשאני לא מצליחה להרדם בשעות הצהריים, אני עומדת מול המראה, מסתכלת על הפנים שלי, על העור החלק שלי וחושבת איזו מן אישה אהיה, לא נראה לי, שאשתנה הרבה, זה בכלל לא נראה לי הגיוני, שהעור החלק שלי ישתנה יום אחד. אני לא מבינה למה להרבה אנשים מבוגרים, יש עור כזה מחוספס.

לאמא של אורי יש עור נורא יפה, מאד חלק, הוא תמיד מבריק מהקרמים שהיא מורחת עליו, היא אישה קטנה ומאד חמודה, לפני השינה באשכבה היא מספרת לנו סיפורים על הילדות שלה, שלפעמים מאד מפחידים ומעציבים אותי. יום אחד היא סיפרה לנו, שהם שיחקו בעיר שלה, רואן באלג'יר, בחצר, בין מבנים כאלו שדומים למקלטים שלנו . הם טיפסו גבוהה על אחד המבנים, ואחת הילדות נפלה ומתה. אח"כ היה לי נורא עצוב וקשה להרדם. פעם, בזמן שהיא סיפרה לנו על סיפורי הילדות שלה, ראיתי מולי איש, הוא היה צמוד לארון וקצת זז, כל כך פחדתי להגיד, יש שם משהו, פחדתי ממנו, אני חושבת, שכל הלילה לא נרדמתי, בגלל האיש המפחיד, שהיה מכוסה במן שמיכת צמר. חיכיתי לבקר, שאז אוכל לראות אותו, ולמטפלת שכבר תגיע להעיר אותנו, בבקר האיש לא היה שם.

אני גם אוהבת להקשיב לסיפורים של אבא של אורי, יצחק, גם הוא עלה לארץ מאלג'יר, הוא תמיד מספר לנו על ג'וחא. לאורי יש גם אחות קטנה, שלא מזמן עברה מהפעוטון לגן ועכשיו היא איתנו בגן,  היא מהצוציקים.

ילדה מול מראה, ציור, נורמן רוקוול, 1954

קשה לראות אבל על הברכיים יש לה חוברת,

כנראה מגזין, עם תצלום אישה.

הציור הזה צויר בדיוק 10 שנים לפני שנולדתי,

מסתבר שעוד לפני היו ילדות, שכנראה חשבו את

אותן מחשבות, כשהביטו במראה.