קיבוץ גן עדן

לעיתים תהיתי ביני לבין עצמי

כיצד נראתה החברה סוניה בצעירותה,

מעולם לא הבנתי מהיכן שאב בעלה,

החבר שלוימה, את כוחותיו לספר בדיחות,

כשהוא מסתובב בין המקררים הגדולים

במטבח הקיבוץ, מרשרש בצרור מפתחות.

כמו במקום הכי קר מצא מפלט חם

מהמציאות היומיומית בה היה עליו לטפל באשתו,

שהחליטה להסתגר בדירתם הקטנה

אולי מפני מלחמה שבמוחה טרם הסתיימה.

אולי מפני דברים שאין לי מושג

ולעולם לא אדע.

אני מסתכלת עליה:

גוש עצמות לבן מצומק,

נטול סימני אור יום

הולך ומתקמץ.

"סוניה איפה טעינו..."

אני מזמזמת…..

זום זום זום,זום אאוט,

זום אין.

במקרה ההוא נראה שלא הייתה

שום טעות.

הילד יצא בחור גבוה, בלונדיני,

חטוב ואף לא טיפת שפייון.

בבריכת השחייה,

אני מביטה על זרועו החבושה.

כולנו -חברים וילדים פה אחד,

יודעים לספר בגאווה:

הוא חזר מהמלחמה,

הוא גיבור. גיבור!

אולי כמו טרומפלדור?

מעניין מה עובר במוחו של גיבור מקומי.

ילד בלונדיני, שחזר מהקרב,

מזל שחזר.

הוא לפחות הגיבור החי שלנו.

הגיבור המת הוא זיכרון,

הולך ומתמוסס, נתמע בין זכרונות עמומים

של שנות ילדותי הראשונות. 

למרות המאמצים לאחוז בו, לתופסו

ולו רק לרגע, לגעת, אף נגיעה קלושה,

כגון זו שנגעו כפות ידי הזעירות

בכדור הים הצבעוני, אחרי שאבא

נשף אויר לתוכו והפיח בו רוח חיים

על חוף אכזיב.

מעולם לא הצלחתי להזכר באיש החי,

תווי פניו, תנועות גופו,

על אף שרבים מאד הסיכויים, שפסע מולי,

בזמן שצעד לאיטו על אחד משבילי הקיבוץ,

באחד מאותם ערבי ירח,

סביר להניח, בדרך חזרה לחדרו,

לאחר ארוחת הערב הקיבוצית,

כשהוא מחבק בזרועותיו את פביין אהובתו.

בגיל חמש, עוד בזמן שהדברים

והחפצים , שהקיפו אותי נתפסו בעיני כדבר

"מובן מאליו" – צמד מילים שאף הוא היה

מובן מאליו, ניסיתי לאמץ את זכרוני,

לאסוף את מעט הזכרונות שצברתי,

מהר, לפני שאלו יברחו.

ביום הזיכרון הבטתי בפניו - פני עלם צעיר,

נשקפו אלי מקיר הזיכרון בחדר האוכל,

מבין תמונות של בחורים צעירים

ממוסגרות במסגרת עץ שחורה,

תלויות מעל זרי דפנה ופרחי כלה לבנים.

"פביין אסי מת, אסי מת"

אני אומרת שוב ושוב

למטפלת היפה שלי.

אישה צעירה, בשנות העשרים

המוקדמות לחייה.

מ ם,  ת  ף, אין לי כלל מושג שמילה

מורכבת מאותיות, שיש אותיות

כואבות כל כך

ויש הבדל כל כך גדול

בין מת לחי.

יתכן וידעתי, הבנתי שמת

הוא איש שלא יחזור לעולם,

אך בטח לא תפסתי את משמעות

המילה ל ע ו ל ם.

"זה לא נעים לי"

"את יודעת שזה לא נעים לי"

פביין מבקשת שאפסיק

להשתמש במילים

הלא נעימות כל כך.

בת קיבוץ, שעת שקיעה, 2006