בגיל חמש כבר היה לי עבר הווה עתיד,

תחושה, ולו מעורפלת, של זמן.

מול המראה בגן הילדים

מתבוננת בזו שמתבוננת בי.

כמו ההווה  נצחי וחסר חשיבות.

חשבתי לעצמי: איך אראה כשאהיה גדולה.

האם אהיה אישה יפה עם נעלי עקב שחורות

ושמלה אדומה עם נקודות לבנות.

לימדו אותי שאסתר תנגן על פסנתר

ואיתן יהיה או לולן או רפתן

ויהונתן תמיד ישאר קטן.

אביב גפן עוד לא נולד וגם שירה.

והדור עוד לא היה  מ ז ו י י ן  כי הוא

כלל לא היה ובכלל אסרו עלינו

להשתמש במילים מסוג זה.

ב ו א נ א,   ב נ ו ת נ א,   ב ק ש נ א,   ל כ נ א

ככה דיברה אלינו חברת הקיבוץ

שרה אלון, אמא של אורן,

שגדל איתי בבית הילדים מגיל אפס

והיה לי יותר אח מאחיי.

חלמתי שיום אחד, כשאהיה גדולה

אדע לכתוב שירים

כמו החברה שרה אלון.

שירים עם מילים שלא ממש הבנתי

אך אמרו לי שככה צריך לדבר,

שזו היא העברית הנכונה  וא ג ר ט ל  זה

צינצנת  וש י ד ה  זה כוננית  וכ ר  זה

דשא  וא ח ו,  זה גם סוג של דשא

ומרחב ירוק -

כמוהו מלא היו סביבי,

כל כך ירוקים, עד שלא הבחנתי

בגדר הביטחון ובחיילים ,

שהיוו חלק מהנוף הירוק,

ולי היו בגדר  "מ ו ב ן  מ א ל י ו"

כמו שאר הדברים והחפצים, שהקיפו אותי.

המילים האלו נראו לי הכי דומות לביאליק,

שכבר אז נשמע לי כמו אגדה, למרות שידעתי

שפעם פעם, בכלל לפני שנולדתי,

היה איש כזה, משורר גדול, שגר בתל אביב,

אך גם תל אביב נשמעה לי כמו  ב ד י ה, 

למרות שטרם הכרתי את המילה.

יתכן וכבר הספקתי לצייר את הפרח בעציץ,

מתבונן בעצב בחבריו שנותרו שם בגן,

אך בטח לא היה לי מושג שיש רחוב ביאליק,

בתל-אביב וגם ברמת גן ובחיפה.

ושיום אחד כשאהיה גדולה 

אשב עם חברה בקפה ביאליק

ליד רחוב אלנבי - עוד איש חשוב.

וכשבאוניברסיטה בקורס של נתן זך,

כשלא אזכיר בניתוח שיר של רוני סומק

שביאליק ואלנבי

הם גם רחובות בתל אביב שנפגשים,

נתן זך (שהוא לא רחוב) יכתוב לי הערה:

י ש   ל ך   ר א י י ת   ע ו ל ם   צ ר ה.