לעיתים קרובות נהגנו לשחק על הגשר.

גשר האבן עמד מול הבית של משה הראל,

שהיה חבר ב"חברה להגנת הטבע",

ונהג לקחת את משפחתי ואותי לטיולים.

אני זוכרת שטיפסנו על הר מירון,

אולי בזכות התצלום באלבום התמונות:

אני אוכלת סנדוויצ על ההר,

נצרב הזיכרון בתודעתי.

אז לא היה לי מושג  שיש במקום ההוא

קברי צדיקים כה חשובים, ושיום אחד,

כשאהיה רווקה בת שלושים כמעט,

חברה תיקח אותי לשם.

סמוך לגשר עמד טלה אבן,

לצד בריכה קטנה עם דגי זהב.

כמו  ק ו מ ק ו מ   וש ו מ ש ו מ   וב ו ל ב ו ל

דמותי קטנת הממדים השתקפה במים,

חייכה אלי חייוך תמים, נטול כמעט כל

זכרון. חיוך שלו של הווה נצחי,

כמו כל הדברים בעולם כולל שמחת החיים,

הם  "מ ו ב ן   מ א ל י ו".

אבא של מאיה הראל, שגר ליד הגשר,

בבית שנראה בעיני אולי הכי מסתורי בקיבוץ,

אפוף סודות, לפחות כמו "סוד הגן הנעלם",

היה איש לא גבוה, עגול ובודד, שידע לשון על בוריא.

אולי מפני שהיה חבר ב"חברה להגנת הטבע"

ואולי היה חבר ב"חברה להגנת הטבע" כי ידע

לשון על בוריא.

באחד הימים, כשבגרתי קצת, הלכתי לאותו בית חלומות,

הסמוך לגשר, מול סוכת הגפן,

בה נהגנו לשחק בהפסקות העשר,

כדי שהחבר משה הראל יעזור לי

להתכונן למבחני הבגרות בדיקדוק.

(אז לא היה לי מושג או זיק מחשבה  ש ד י ק ד ו ק   מזכיר   ת י ק ת ו ק   או   פ י ק פ ו ק,

לולא חשבתי כך אז, יתכן ולא הייתי זקוקה לעזרה בדיקדוק. יכולתי להבחין כבר אז

שהקשר בין  ד י ק ד ו ק  , שהוא מצחיק נורא ומבחנים   בד י ק ד ו ק   כלל אינו ברור לי

ואף לא מצחיק אותי. )

חשבתי לעצמי, שאולי אגלה מעט מסוד הבית ליד הגשר

עם הטלה ודגי הזהב.

יותר סודות מאלו שידעתי לא מצאתי

בשיעור הדיקדוק. ואולי העדפתי לא לדעת.

ד יק  -  ד ו ק   ד ו ק   ד ו ק   כמעט מראה, אולי מראה שבורה.

ידעתי שאמא של מאיה הראל מתה ממחלה,

כשמאיה הייתה בת שלוש.

מאיה גרה איתי ועם אחי בחדר אחד בגן הילדים

ואימי הכינה למאיה את כל מה שהכינה

לנו, למשל שטיח לריצפה בצורת חיה.

לי היה שטיח בצורת אפרוח, לאח שלי פיל

ולמאיה חיפושית משה רבינו, אולי בגלל

שלאבא שלה קראו משה.

אורי הראל מעולם לא חזר מהמלחמה ההיא.

באלבום התמונות של הכיתה היה תצלום

מ"יום החברה": (יום בו החברות יוצאות לבלות

והחברים  מחליפים אותם בעבודה בבתי הילדים ובענפי השירות)

שבעה ילדים קטנים נסרכים מאושרים אחרי אורי "המטפלת",

בחור צעיר טרם גיוסו.

אולי כבר אז יכולתי להבין את פשר צירוף האותיות

מ ם   ת ף ,  אך בטח לא ממש תפסתי את המושג

"נ ע ד ר",   שהפך כל כך שכיח במלחמה ההיא,

שפרצה ביום כיפור.

מידי יום הבטתי במשה הראל צועד מדירתו

ליד גשר האבן, בשביל המוביל לחדר האוכל,

סופרת את צעדיו האיטיים,

מצפה איתו שמשהו כבר יקרה.

אחרי המון ימים על לוח המודעות

היה כתוב באותיות שחורות על דף לבן:

"א ו ר י   ה ר א ל   א י נ נ ו".

כשהייתי בת שתיים עשרה ידעתי שאני

רוצה תחת ושדיים כמו של מאיה הראל.

מידי יום אחרי הרחצה בבריכת השחייה נהגתי

לעבור דרך המטבח של הקיבוץ,

במכונת הלחם פרסתי את כיכר הלחם לאורכו

והכנתי לי סנדביצ' ענק עם ריבת תות או מישמש.