"סנפה פוסיב סנפה פוסיב" (בצרפתית: זה לא יכול להיות)

אמא אומרת לאבא,

בשפה, שאני בעיקר לא מבינה.

כשהכוס נשברת בזמן שטיפת הכלים

היא מאשימה אותנו.

"מרד הלור" (בצרפתית: חרא) היא אומרת בכעס,

מילה שאני מכירה היטב, למרות שלי אסור

להגיד חרא בלבן.

בקיבוץ גן עדן אסור לדבר צרפתית!

רק שאף אחד לא רואה והתריסים סגורים

אמא מסירה מעל פניה את המסיכה הציונית

ומדברת בשפתה הקולחת

ללא כל מבטא זר.

לעיתים היא מוציאה את מילון הלארוס הקטן מהמחבוא

ומספרת לי על נאפוליון או לואי קאטורס (לואי ה-14)

"וואי סה מיניון" (בצרפתית: כן זה נחמד)

היא אומרת לאבא על חולצת ה"לקוסט" החדשה שלבש.

את הבגדים היפים, שקיבלתי מתנה מהדודים בצרפת

היא מסתירה בארון הבגדים שלה ומלבישה לי

רק בין השעות ארבע לשבע, אותן אני מבלה ביחד עם ההורים,

שאף אחד לא יראה וידע, שיש לי "בגדים פרטיים".

שאף אחד לא שומע היא שרה לי בשקט לפני השינה:

מילים קצת מוזרות, שבאוזני נשמעות כמו:

"אוקלר דללילו מונמי פיירו….."

וגם "אין סי פו פו פו לפטי טה מריונטאר"

היא מספרת לי על החבר פיירו, שעומד על הגשר

ומחכה לאהובתו…

בפורים היא מחפשת אותי לקולומבין הליצנית

ואת אחי לליצן פיירו.

היא מציירת לכל אחד מאיתנו על הלחי

דמעה גדולה.

בקיבוץ גן עדן מותר לצייר דמעות,

אף אחד לא מזיל דמעה על תרבות שלמה ועשירה,

שנותרה מאחור:

מוסקוטורים, אימפרסיוניסטים, מלכים, צפרדעים ברוטב ניסואז,

קרוק מסיה, מאדאם בובארי, אבא גוריו, יין, אהבה, שדרות שונזהליזה,

ארמונות, טירות, ג'אן דארק, ג'אק ברל, סימון דה בובואר, מרלן דיטריך…

עולם שלם הולך ונעלם לטובת עולם חדש צעיר ורענן.