מידי ערב ההורים לקחו אותנו

לבית הילדים, "להשכיב אותנו לישון".

שעת כיבוי האורות נקבעה לשעה תשע בדיוק.

החבר אריה, אבא של אורן צועד לאורך המסדרון

מקצה אחד לשני, מצד לצד, הלוך ושוב,

כשהוא מקיש בנעלי העור השחורות

על הבלטות, כפות ידיו משולבות מאחורי הגב,

מבט מהורהר, שקוע בריצפה המנוקדת.

כמו הזמן עומד מלכת

כשהחבר אריה ממתין לחברה שרה,

אמא של אורן, שתסיים את הסיפור.

החברה שרה,

תוך כדי ניגון שיר ערש,

במסרגה אחת סורגת

ללא הפוגה

מפות קרושה, וילונות ושמלות.

באחד הלילות לפני שהאור כבה

היא אומרת לנו: "זיכרו תמיד ילדים,

הדקות והשניות עוברות לאט

אך השנים חולפות מהר מהר"