בת קיבוץ, הדרך לגן עדן, 2007

פעם בשבוע הוקרן בחדר האוכל סרט לילדים.

כשעל לוח המודעות היה כתוב:

"הסרט מכיתת סתיו ומעלה" לא היו מאושרים מאיתנו.

אך כשהיה כתוב "הסרט מכיתת ניצן ומעלה"

לא היו מאוכזבים מאיתנו.

כך אסרו עלינו לראות סרטים שלדעת המבוגרים

התאימו לילדים הגדולים או "רק למבוגרים" כמו:

"צלילי המוסיקה", "הדבר מצלצל פעמיים", "מגרש השדים".

כשהסרט "עמנואל " הגיע לקיבוץ

היינו בני כמעט שתיים עשרה.

מי שהכיר אותנו ידע היטב, שאנחנו

ילדי כיתת סתיו, לא נחמיץ סרט כזה,

עליו מדברים כבר ימים בחצר הקיבוץ.

לעיניהם המשתאות של כל חברי הקיבוץ

על לוח המודעות היה כתוב שחור על גבי לבן:

"הסרט מכיתת סתיו ומעלה".

למטה בקטן בסוגריים היה כתוב

(ילדי כיתת סתיו, מתבקשים לשבת ליד ההורים)

נבוכים ושותקים ילדים בני כמעט שתיים עשרה,

ישבנו ליד אמא ואבא, צפינו בסרט "עמנואל"

הסרט הכי כחול, שנראה עד אז על מסכי הקלנוע בכל

מדינת ישראל, וכל שכן בקיבוץ.

סילביה קריסטל המדהימה, תסרוקת קצוצה, גוף עירום

כביום היוולדה שוחה בבריכה, רצה ביער,

עושה דברים, שבעיננו הילדותיות נראו מעט מוזרים

ולא ממש מובנים.