יוחנן סימון, נוער בקיבוץ

לאחרונה בסידרה "100 שנים של אמנות ישראלית" בטלויזיה הנושא היה "משפחה" עינינו אותי במיוחד העבודות של יוחנן סימון, אמן שלא הכרתי את עבודותיו, הוא חי בקיבוץ וצייר נושאים שקשורים לחיי הקיבוץ, באחד הציורים צייר משפחות על

הדשא המרכזי בקיבוץ, ציור שמייד העלה בי זיכרונות על הדשא הגדול בקיבוץ שלי, ליד חדר האוכל.

למעשה המסר של אותו ציור הוא מי שלא נראה על הדשא המרכזי, למשל בשבת בצהריים אינו חלק מהקבוצה, הוא לא שייך, זה גם מה שציינה טלי תמיר, האוצרת שחקרה את עבודתו של סימון, הרעיון הזכיר לי כי כמעט תמיד הרגשתי בקיבוץ שונה ולא שייכת, במיוחד כשהעדפתי להסתגר בחדר עם עצמי מול ניירות לבנים ולצייר מאשר לשבת עם החבר'ה ביום שבת בצהריים על הספסלים ליד חדר האוכל או על הדשא.

כשלא נראיתי מידי ערב בחדר האוכל, תמיד כשח' שאל אותי איפה אני מתחבא והדגיש את חוסר נוכחותי בציבור, ההערות שלו גרמו  לי לרגשי אשמה ובמיוחד להרגשה של "לא מקובלת", במיוחד שרציתי כל כך לצור איזון בין הזמן עם עצמי והזמן עם החבר'ה והשתדלתי מיד פעם לפגוש חברים, לשבת איתם על הספסלים הסמוכים למועדון או במועדון או על הדשא ובכל זאת שוב ושוב אותו ח', הבחור המקובל והחברתי, זה שנוהג כמו שמצפים ממי שהוא חלק מהקיבוץ והחברה, העיר לי את אותן הערות שלרב הוציאו אותי משלוות נפשי, כן זה נשמע מגוחך, אני יודעת ובכל זאת, להיות שייך, להיות חלק מ, זה מה שרב האנשים רוצים, לפחות בגיל צעיר.

בעצם יותר משרציתי לצור "איזון", לא חושבת שאז הייתה לי בכלל מודעות למחשבה כזו,

רציתי להיות מקובלת, אחת מהחבר'ה.

וחזרה לסימון, מה שמעניין בציור שלו על הדשא, זה שרואים אמהות שיושבות עם ילדיהן על הדשא וכל אמא מחבקת את הילד שלה, בעצם לפי טלי תמיר יש בציור הזה ביקורת על חוסר האינטימית המשפחתית ששיקפה את החברה הקיבוצית, זו מתקופת "הלינה המשותפת", אני מסכימה איתה לגמרי, לפחות לגבי קביעת העובדה, שהקשר בין הורים לילדים שגדלו בקיבוץ בתקופה זו הוא לא דבר שאפשר לסכמו במילה "אינטימייות" .

בלילה אחרי תכנית האמנות בנושא המשפחה חלמתי שאני יושבת על הדשא או באיזה מקום עם חבר'ה מהקיבוץ, לבושה תחתונים או בגד ים, השדיים שלי חשופות, אני מרגישה לא נח אבל רק בגלל האפשרות שהורי באיזור, אבל זו הנורמה, כולנו כמעט ערומים, סביבי יש אברי מין זקורים של חלק מהגברים הנוכחים, שיושבים סמוך אלי, בין החבר'ה.

יש להניח שחלום זה מציין את הפחד שלי מאינטימיות,

מוזר עד כיתה ה' אני חושבת היו לנו מקלחות משותפות, בנים ובנות התקלחנו ביחד,

כל כך חיכינו שכבר יפרידו ביננו, כשהציצי של מ' הפך כבר לכמעט שדיים והבושה הגיע באופן טבעי, הפרידו את המקלחות ואפילו הפכו את הבניין בו גרנו, לקומה המיועדת לבנים וקומה אחרת לבנות, מעניין לחשוב על זה שבאופן טבעי הבנות היו בקומה התחתונה, אפילו לא חשבנו להתקומם על כך, גם לא התקוממנו על זה שנתנו לבנים מבין הקבוצה ראשונים לעשות רישיון נהיגה, הבנות אפילו לא השתתפו בהגרלה לרישיון.