יום הזוי...ולא בדיוק במובן החיובי של המילה.זתומרת,חלקית...לאדעת.
טוב אז אני דודה חדשה.כן זה בהחלט מלהיב,מרגש וכו',
אבל מצד שני זה לא מרגיש לי טבעי ובכלל לא קשור...להפך זה אפילו עושה לי רע כי אני יודעת שאין ביכולתי להיות הדודה שאני רוצה ורציתי להיות.ועוד יותר עושה לי רע לדעת שזה לא כ"כ מפריע לי בעצם...
איך הוא אמר לי :" את תהיי הדודה המגניבה מרחוק,מה רע?" well,לא רק המרחק הפיזי הוא בעייתי אלא גם המרחק הרגשי שאני נמצאת בו כרגע...המילה משפחה לא תופסת כמו פעם..אין לי מושג מה המקום שלי במשפחה. כרגע אני מרגישה שהמקום שלי הוא בעצם בחוץ.
אז יש לי שתי אחיות,מסתבר. וחצי אח גם...בערך..היי וביי אלו המילים היחידות כמעט בלקסיקון המשפחתי שלנו. כמה חבל אבל כבר מאוחר מידי לשנות את זה.מאוחר מידי.
מה ישאר לי מכל זה..?
כבר שנה אני מסתובבת עם ההרגשה הזאת שלא מפסיקה להציק. אני מוקפת באנשים שאין לי שום קשר אליהם,שום קרבה שום מילה איתם....כלום.
הכול בגללה.
אמא..את בנאדם חרא. באמת שאת בנאדם חרא.את לא שמה לב כמה את פוגעת ,ואולי את שמה לב ומדחיקה את זה...ואת יודעת מה?כבר לא אכפת לי. אני לא אסבול את היחס הזה יותר...ומה לעשות שתינו יודעות שנהרס משהו..ואני לא זאת שמתכוונת לתקן אותו.טוב לי ככה.
יותר מידי שנאה יש לי אליך.
העיקר היא בוכה לי אח"כ שאני רעה.שאין בי רגש.שאני לא יודעת לחבק ולנשק...לאהוב כמו שצריך.
מעניין למה.
את מחליאה אותי.
ולא רק את..
לא חסרים תת-אנשים במקום הזה..
לא עובר יום בלי שיתנו לי סיבה נוספת להשבר.
מבצע רק היום -תוקעים סכינים בגב העקום הזה..חינם!
מי הבא בתור?לא להתבייש "חברים"..
זה רק כואב...כאב עובר!
אני אפילו ילדה גדולה.אני מסתדרת לבד,לא צריך לבדוק אם אני בסדר.
השנאה העצמית הזאת שרק הולכת וגוברת...הרצון לעזוב הכול וללכת..
הרצון לפגוע בעצמי.
הרצון לפגוע בהם.
אני לא חושבת שאני אי פעם אצא מזה.
אף אחד לא מבין.אף אחד לא רואה.
רק הוא ,הוא כל מה שנשאר לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
